היום החם התחיל בצורה עקומה מהבוקר וידעתי שכלום לא יצליח. קמתי שטופה בהרגשת חוסר כיוון ושיממון האומרת: "נו, מה נעשה היום?" הרגשה המנקרת בראש דווקא בחופשה… קמתי ברפיון ובחרתי בפתרון קל ושגרתי. שיטוט סתמי באחת החנויות הממוזגות, הענקיות, המציעות שלל דברים שאין לי כל צורך בהם. יהיה קריר, הזמן יעבור, ואולי אקנה פריטים אחדים שאת רובם וודאי אחזיר לחנות.
בצהריים יצאתי מפתח החנות – עמוסת חבילות. ממרחק מה נראה היה לי שאני רואה אישה עומדת ליד המכונית שלי ורוחצת את החלון בניר עיתון. ידה נעה במעגלים גדולים והיא מרוכזת כל כולה בעבודה ואינה מבחינה בי. לבושה בגדים נקיים, מכנסי ג'ינס וחולצה קלה, עגיל בודד בצורת מגף קאובוי באזנה השמאלית, שערה אסוף וכל הופעתה רחוקה מלרמוז על אדם המחפש תמורה כספית עבור רחיצת מכוניות זרים. עמדתי שותקת. תוך שניות אחדות הפנתה את ראשה אלי. היא חייכה בטבעיות, כאילו עניין רגיל הוא לרחוץ מכוניות של אחרים.
"היי", אמרה, "אני מוניקה. תסלחי לי, אני מקווה שאת לא מרוגזת. ובכלל, את לא מוכרחה לתת לי כסף, באמת, אני עומדת כאן הרבה פעמים וזאת לא בעיה בשבילי לרחוץ חלונות".
הוצאתי שטר כסף והושטתי אותו למוניקה. היא כחכחה מעט בגרונה כמו אדם שיש לו מה לומר אבל אינו בטוח שהשומע יהיה מעוניין. נשארתי עומדת, משעינה את החבילות על המכונית ומרגישה איך קרירות המיזוג מתפוגגת ואגלי זיעה מתחילים להיקוות מתחת לסנטר. אבל לא ידעתי איך להינתק, להיכנס אל המכונית ולהתעלם ממבט העיניים החומות שהסתכלו ישירות אלי.
"תודה", אמרה מוניקה "בדרך כלל אני לא צריכה לעשות דברים כאלה, אבל משרד הדואר סגור היום ולא קבלתי את הצ'ק שלי בזמן. אני מסתדרת, אבל לפעמים הכסף נגמר ולא נעים לי לבקש כסף מאנשים."
"אני מודה לך" אמרתי, "הרווחת את הכסף הזה".
"כן", אמרה מוניקה "תמיד עבדתי. אבל לפני חודשים אחדים פיטרו אותי ותוך חודשיים הייתי חייבת לעזוב את הדירה. בהתחלה גרתי במכונית אבל בסוף המכונית התקלקלה ולא היה לי כסף לתיקון. יש לי בת אבל היא מאד עסוקה. היא בת טובה אבל גם לה קשה וזה בסדר."
"איפה את גרה?" שאלתי, מרגישה את הצביעות המבצבצת מקולי. ואם אדע, למשל, שהיא גרה ברחוב, האם אזרוק את כל החבילות שבידי וארוץ לחפש לה דיור ועבודה? או שאזמין אותה לגור אצלי בינתיים?
"אני גרה באוהל, שם ליד הפריווי" אמרה מוניקה "קבלתי את האוהל מפועל בנין שראה אותי בפארק. הוא היה כל כך נחמד ואמר שאני יכולה להשתמש באוהל עד שכל העבודה תיגמר. אני סוגרת את האוהל בלילה וישנה נהדר".
"אבל", אמרתי ברוב טמטומי "מה יהיה אחרי הקיץ?"
"אני לא דואגת, אנחנו נסתדר".
"אנחנו? את לא לבד? את עם מישהו?"
זה לא מישהו, צחקה מוניקה, סאם זאת סמנטה. אנחנו יחד כבר חצי שנה. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיה. הייתי צריכה להתחנן לפני האישה במשרד לתת לי אותה ולהוכיח לה שאני יכולה לפרנס את שתינו.
משרד? איזה משרד? מה זאת אומרת שנתנו לה את סמנטה? וכבר בניתי בראש סיפור על כך שאני עומדת ומדברת עם אישה לא שפויה בדעתה …ואז אני אמרתי… והיא אמרה…
מוניקה פנתה ממני לעבר המדרכה. נראה שהשיחה נגמרה. כנראה דחפתי אותה יותר מדי. הסתכלתי לאותו כיוון. שם עמדה עגלת קניות, גדושה ומלאה כאותן עגלות של חסרי הבית, שאת כל חייהם הם גוררים איתם יומם ולילה.
הלכתי אחריה, מרגישה צורך להגיד משהו, להתנצל, אבל גם סקרנית לדעת איך "נתנו" לה את סמנטה ומי זאת בכלל. כשהתקרבתי יותר ראיתי שכל החפצים בעגלה מסודרים למופת, השמיכות מקופלות ובקבוק מים גדול מוטל בחלק העליון ובצד העגלה מודפס: "המועדון של סאם", שם של חנות מוסיקה ידועה. מיד התחזקה בי ההרגשה הקודמת שמוניקה מבולבלת לחלוטין. אולי נדמה לה שבאמת שהעגלה "סמנטה" היא מישהו שחי איתה באוהל. אבל כשהתקרבתי יותר, ראיתי זוג אוזניים מציץ מאחורי בקבוק המים. כלב צעיר ישן שם.
"זאת סמנטה" אמרה מוניקה בתרועת ניצחון והתחילה לדחוף את העגלה.
חזרתי למכונית אכולת צער.
כל הקיץ ראיתי את מוניקה וסמנטה פעמים רבות, באותו מגרש חניה. עשיתי לי מנהג לקנות מצרכי אוכל אחדים שישמחו את שתיהן או להביא משהו טעים מהבית. חלונות המכונית שלי הבריקו באור יקרות כי מוניקה עמדה תמיד בתוקף על כך שהיא רוצה לרחוץ את החלונות. אחרת לא תיקח ממני דבר. היינו משוחחות דקות אחדות, כאילו הכול בסדר, כאילו אין בעיה בכך שאישה זאת גרה מתחת לכיפת השמיים ומתרחצת בשירותים בפארקים ציבוריים. מוניקה סיפרה לי רבות אודות חייה בעבר ובהווה, אודות העגיל הבודד שנשאר משנים, על הגבר שזנח אותה, וגבר אחר, חסר בית גם הוא המחזר אחריה וקונה לה המבורגר אחת לשבוע.
בחודש נובמבר של אותה שנה ירד הגשם הראשון. שיטפון של ממש. מיד חשבתי על מוניקה, ובהפסקת הצהריים קניתי עבורה מעיל גשם מפלסטיק. בדרך הביתה עצרתי במגרש וראיתי ששתיהן עדיין שם. העגלה עמדה במקביל לקיר החנות, סמנטה רבצה על השמיכות ומוניקה עמדה צמודה לקיר, מתחת לגגון. לא היו כמעט חילופי מלים בינינו. רציתי לשאול, לברר, לדעת מה יהיה עכשיו, אבל ידעתי שאין לי מה להציע.
מוניקה "הקלה" עליי, כי לא ראיתי אותה יותר… אילו לא חששתי להישמע דרמטית מידי, הייתי כותבת כאן: שלום מוניקה וסמנטה, רק בחלום הלילה אני ממשיכה להיפגש איתכן.
כל רגשות התסכול איתם קמתי באותו בוקר ראשון התגמדו לעומת טרגדיית החיים שראיתי רק שבריר ממנה, אבל חיי המשיכו לזרום כמעט כמו תמיד. הייתי רוצה לכתוב שחיי השתנו, שלמדתי מה באמת חשוב, שאינני קונה דברים מיותרים, שאינני ממשיכה לחיות בהתעלמות מסבל חסרי הבית, אבל האמת העירומה היא שחיי חזרו למסלול הקודם. רק פינת אותו רחוב דוקרת בליבי כמדקרת חרב.
