עִם בֹּקֶר צִיְּצָה אֵלַי צִפּוֹר רְנָנִים זְעִירָה,
שָׁבָה וְצִיְּצָה, כְּמוֹ רָצְתָה לְשַׁתְּפֵנִי בְּעִנְיָן
אוֹ לָשִׂיחַ עִמִּי, לְהִוָּעֵץ עִמִּי בְּאֵיזוֹ בְּעָיָה,
אֵינִי מְבִינָה אֶת שְׂפָתָהּ, וְהִיא מְקַפֶּצֶת,
הֵיאַךְ אֲשַׁתְּפֶנָּה, עַד מָה נָעֲמוּ לִי צִיּוּצֶיהָ?
אַף הִיא לֹא תֵּדַע שְׂפָתִי, כְּמוֹ בֵּינֵינוּ הָאֲנָשִׁים
שֶׁאֵינָם מְבִינִים זֶה אֶת זֶה עַל אַף יְדִיעַת הַשָּׂפָה.
