חמישה ארס־פואטיים | רני רוזנטל

I

המוזה

תַּחְשֹׁב עָלַי כְּמוֹ עַל אֲחוֹתִי הָאַהֲבָה,
אָמְרָה. לָהּ אֵין חוֹבוֹת, לְךָ אֵין זְכֻיּוֹת
תִּרְצַע אֶת אָזְנְךָ, תִּכְרַע בֶּרֶךְ —
וֶנוּס לִבָּהּ נִכְמַר לָאוֹהֲבִים, אֲנִי בְּשֵׁרוּת
הָאוֹלִימְפּוּס בִּלְבַד
טַפֵּס וְאַעֲנִיק לְךָ אֱלֹהוּת. סִיְּמָה
וְנִתְּקָה מַגָּע. כֹּה יָפָה, כֹּה קְשׁוּחָה.
זָכַרְתִּי עֶדְנָה שֶׁהָיְתָה לִי
כְּשֶׁמִּלִּים זָרְמוּ בְּרֹךְ וְהִתְיַשְּׁבוּ בִּמְקוֹמָן הַמְּיֹעָד
הַמְּבִינִים זִהוּ, נֶחְצְבוּ בַּלֵּב
כְּמוֹ הַשַּׁיִשׁ בְּקַרַרָה
פָּגַשְׁתִּי בָּהּ בַּכְּתוּבִים וְהִיא אֵינָהּ אֲדִישָׁה
וְאֵינִי בֵּין הַנִּבְחָרִים וּלְהַמְשִׁיךְ מֻכְרָחִים.
לֹא עוֹזְבִים בַּיִת סְתָם, כְּשֶׁצִּנּוֹר נִסְתַּם

II

חשיפה

יֵשׁ בִּקּוּשׁ לְלֵב פָּתוּחַ עִם סִימָנֵי חֲצִיבָה,
לְשִׁבְרֵי מִלִּים מְדַמְּמוֹת מִתְגּוֹלְלוֹת עַל הָרִצְפָּה,
לִכְלָיוֹת מְפֻלָּחוֹת, לִמְרֵרָה שְׁפוּכָה
מְרִיחִים מֵרָחוֹק, טוֹעֲמִים,
מְצַפִּים לְהִתְרַגֵּשׁ כְּמוֹ מִטְּרָגֶדְיָה יְוָנִית,
לַלֵּב שֶׁיִּדְפֹּק כְּמוֹ כְּשֶׁנִּכְנַס גּוֹל. לְדָם לֵב צָמֵאנוּ,
לֹא נִסְתַּפֵּק בְּתַחְלִיף
רַעֲיוֹנוֹת נִלְחָמִים עַל מָקוֹם, מַחְשָׁבוֹת מְחַכּוֹת
חַסְרוֹת סַבְלָנוּת וְאוּלָם פָּגַשְׁתִּי בְּאֵלּוּ שֶׁנִּצְנְצוּ
כְּיַהֲלוֹמִים. רַעַד אֲחָזַנִי, הִתְרַגַּשְׁתִּי בַּמֹּחַ.
מְחַפֵּשׂ עֵצָה אֵצֶל הַמּוּזָה וְיוֹדֵעַ: הִיא לֹא כְּתֹבֶת
אֵין לָנוּ חוֹזֶה
הִיא כַּצָּפוּי לֹא מְגִיבָה, נִרְאֵית מְשֻׁעֲשַׁעַת

III

לכתוב שיר

לִכְתֹּב שִׁיר וְלֹא לְפַרְסְמוֹ
זֶה לָטַעַת כֶּרֶם וְלֹא לְחַלְּלוֹ
לָלֶכֶת לְסֶרֶט מֶתַח וְלָצֵאת לִפְנֵי הַסּוֹף
לְהַבִּיט בְּחַלּוֹן רַאֲוָה שֶׁל קוֹנְדִּיטוֹרְיָה וְלֹא לְהִכָּנֵס
זֶה לִרְצוֹת לְנַהֵל אִתָּךְ שִׂיחוֹת לְתוֹךְ הַלַּיְלָה, לְהַגִּיד
לָךְ דְּבָרִים שֶׁלֹּא אָמַרְתִּי לְעַצְמִי
אֲבָל אַתְּ לֹא תַּקְשִׁיבִי, אֵיךְ אַתְּ יְכוֹלָה? מֵעוֹלָם
לֹא דִּבַּרְנוּ, לֹא הִכַּרְנוּ, צָחַקְנוּ וְלִטַּפְנוּ
רַק בַּחֲלוֹמוֹת
לֶאֱהֹב אוֹתָךְ בַּחֲלוֹמוֹת
זֶה לִכְתֹּב שִׁיר וְלֹא לְפַרְסְמוֹ

IV

על התשוקה

זֶה יָכוֹל הָיָה לְהַתְחִיל בִּשְׂפַת
הַיָּם. הַפַּעַם בַּסּוּפֶּרְמַרְקֶט וְזֶה
הַדָּבָר האֲמִתִּי, הוּא יוֹדֵעַ.
יִהְיוּ מִכְשׁוֹלִים שֶׁהוּא יְנַתַּח וִיפָרֵק
וְיִלָּחֵם וְיַעֲקֹף
יְסַמֵּן בְּוִי וְיַמְשִׁיךְ הָלְאָה.
שְׁנָתוֹ נוֹדֶדֶת. הוּא חוֹזֵר וְחוֹוֶה אֶת
הַהַתְחָלָה וּכְבָר פּוֹזֵל לַצְּדָדִים
קָשׁוּב לָרְעָשִׁים מִבַּחוּץ,
מְזַהֶה אֶפְשָׁרוּיוֹת וּכְמוֹ בַּצּוֹפִים מַשְׁאִיר
סִימָנִים כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לַחֲזֹר וְלִבְדֹּק
הַתְחָלוֹת חֲדָשׁוֹת, דּוֹן ז'וּאָן עִם
נֶאֱמָנוּת שֶׁתַּסְפִּיק לְכֻלָּן. לַמִּלִּים
הַכְּתוּבוֹת תְּשׁוּקָתוֹ וְהֵן מוֹשְׁלוֹת בּוֹ

V

מאזן

כְּלֵי עֲבוֹדָה – עִפָּרוֹן, מְקוֹם עֲבוֹדָה
הֵיכָן שֶׁבָּא: שְׂפַת הַיָּם, אַמְשְׂטֶרְדָּם…
עַצְמָאִי.
עוֹבֵד כְּשֶׁמִּתְחַשֵּׁק, כַּמָּה שֶׁמִּתְחַשֵּׁק, חֻפְשָׁה
כְּשֶׁמִּתְחַשֵּׁק, אִי אֶפְשָׁר לְפַטֵּר אוֹתוֹ. אָמְנָם
הוּא לֹא מְקַבֵּל מַשְׂכֹּרֶת,
מַעֲבִיר לֵילוֹת בְּאוֹתוֹ כִּסֵּא, לֹא נִרְדַּם
עַד שֶׁמַּחֲלִיט בֵּין פְּסִיק לִנְקֻדָּה, בַּבֹּקֶר
בּוֹדֵק שֵׁנִית
עוֹמֵס עוֹלָם עַל כְּתֵפָיו וַחֲסַר אוֹנִים לְטַפֵּל
בְּעַצְמוֹ, לִבּוֹ נִרְמַס, כִּלְיוֹתָיו מְפֻלָּחוֹת,
מְרֵרָתוֹ שְׁפוּכָה וּכְשֶׁכָּלוּ כָּל הַקִּצִּים הוּא
לֹא יָכוֹל לְהַחֲלִיף עִסּוּק, הֵם מְחֻבָּרִים