דורון בראונשטיין

מה זאת אמנות, לעזאזל?

סינופסיס

הציירים־אמנים: אנדי וורהול, וילם דה קונינג, פאבלו פיקאסו, ז'אן מישל בסקיאט, ג'קסון פולוק, מארק רותקו, פול קליי, רוי ליכטנשטיין, קית' הרינג, אד ריינהרדט, חואן מירו, דורון בראונשטיין, יחד עם הצלמת דיאן ארבוס והפילוסוף זיגמונד פרויד, חיים יחדיו – לטוב ולרע – במקום אשר מכונה "המובלעת".

זהו איזור מיוחד הממוקם לו בשמיים – בין גן עדן לגיהנום – המיועד לאנשים יוצאי דופן בתחומם אשר ממתינים בו עד אשר יוחלט להוריד את נשמתם בחזרה אל העולם אשר למטה, העולם בו חיו בעבר, עד למותם, ולתת לנשמתם להיכנס אל תוך יצור אנושי חדש שזה עתה נולד בכדור הארץ ובכך לתת לו מהכוחות היצירתיים האדירים והכה נדירים שלהם.

בזמן ההמתנה הזאת, הם מנהלים שיחות טעונות אודות אמנות, חשיבותה ובעיקר חשיבותם, מנהלים מאבקי אגו עקובים ומנסים להסביר לדורון בראונשטיין – אותו הם מכנים לעתים "הילד" – את משמעות החיים בכללותם והאמנות בפרט, על פי ראות עיניהם.

בהמשך המחזה מצטרפת ל"המובלעת" הציירת פרידה קאלו, אשר לה ניתנה פריבילגיה מיוחדת: לצאת מעת לעת מן "המובלעת", לשאוף "אוויר פסגות" ולעשות את הדבר שכולם כה רוצים, יותר מכל דבר אחר – ליצור אמנות.

*

בראונשטיין: אז… בסופו של דבר, אחרי הכל, מה זאת בעצם אמנות?

דה קונינג: אחרי כל מה שדיברנו עליו אתמול בלילה אתה עוד שואל את זה?

בסקיאט: ושלשום בלילה?!

ארבוס: הילד לא לומד כלום! ראש כרוב! חלול כמו…

מירו: אין לך בושה, אתה? באמת עדיין לא הבנת?

פיקאסו: אם עד עכשיו הוא לא הבין שאמנות זה אהבה, אז הוא באמת, כמו שתמיד אני אומר, מקרה אבוד!

ריינהרדט: כמה פעמים צריך להגיד לך את זה, בראונשטיין? אמנות שווה אהבה.

ארבוס: אהבה יפה, אהבה מכוערת, אהבה מייפה, אהבה מכערת, אהבה של ריאליזם, אהבה של אקספרסיוניזם, אהבה של סוריאליזם, אהבה של דאדא, של קוביזם, של פיגורטיבי, של אבסטרקט… מה זה משנה! אהבה זה אהבה זה אהבה!

פיקאסו: כמו סקס! ומה יותר יפה מסקס?

דה קונינג: שירה.

פיקאסו: בולשיט, דה קונינג! אתה משווה שירה לסקס?! שירה – כבודה במקומה, אבל סקס… שני גופים – או יותר! – מזדיינים להם שעות על גבי שעות, נוטפי קיום, חיים… לעזאזל! סוף סוף חיים לשם שינוי!

הרינג: לא כמונו…

בסקיאט: מתים כבר איזה מיליון שנה מאובר־דוז…

רותקו: די להתלונן! מתנו, חיינו, חיינו ומתנו! האמנות שלנו תישאר חיה לנצח! וזה מה שחשוב!

פיקאסו: השם פיקאסו לנצח יהיה קיים!

ארבוס: (בבוז) נצח?! יא דגנרט! הנצח מת! כמה פעמים צריך לחזור על זה?!

פרויד: ניטשה טען שאלוהים מת. אני טוען שאמנות אמיתית נשרפת כמו כיסא.

דה קונינג: חזור שנית.

פרויד: בשביל מה? לכולם פה הרי יש אוזניים.

ליכטנשטיין: פרויד נהנה לעשות פרובוקציות. דה לה שמאטע, אם יורשה לי לומר.

בראונשטיין: אל תיקח לי את הפרובוקציה! זאת הרי המומחיות שלי!

ליכטנשטיין: הנה, עוד פרובוקטור דה לה שמאטע… זה ממש מה שהעולם היה צריך.

וורהול: פרובוקציה זאת גאונות. לא כמו פופ־ארט, ועדיין. גם לה יש משמעות – ומקום – בשרשרת המזון האמנותית.

בסקיאט: גאון שלי. (מתנשק נשיקה ארוכה עם וורהול ומלטף את כתפו)

וורהול: אתה יודע, ז'אן מישל, שמגע לא עושה לי את זה.

בסקיאט: יודע.

וורהול: אבל אם תראה לי את הזין הגדול שלך זה לגמרי יעשה לי את היום.

ארבוס: כולך ניגודיות אחת גדולה, וורהול! ושקרן! מלך הצבועים!

וורהול: (לא מתרגש מדבריה, בקור רוח) מלך הגאונים, התכוונת, דיאן יקירתי! יותר גדול ממני אין.

פיקאסו: יותר גדול ממני אין!

רותקו: כולכם קשקשנים. אתה (לוורהול) עם הפופ שלך, אתה (לפיקאסו) עם הסקס המזדנב בכל ציור שאי פעם קישקשת – ולא משנה לי עכשיו התקופה. אני, לעומת זאת, ידעתי לבחור בקפידה את הצבעים שלי. כחול זה כחול. שחור זה שחור. אקספרסיוניזם, רבותיי, זה המלך היחיד של האמנות.

מירו: נקודה זו נקודה.

רותקו: בדיוק.

מירו: קו זה קו. לכל נקודה וקו על הבד שלי יש משמעות. וערך. אקספרסיוניזם אמרת, רותקו? ממש לא. סוריאליזם מופשט.

וורהול: מירו, יקירי, אולי תחזור לשבת בפינה שלך?

מירו: אין לי מושג על מה את מדברת, וורהולית קטנה ואסופית שלי.

וורהול: אתה יכול, יקירי, לקרוא לי וורהולית ואסופית כמה שאתה רק רוצה. כל עוד במכירה האחרונה של 'סות'ביס', 'כריסט'יס' ו־'פיליפס' נמכרתי ביותר ממך.

מירו: טוב, זה לא אני. זה המיתון.

וורהול: (בציניות) ברור. המיתון. אולי תודה בזה אחת ולתמיד, יקירי: אני – אנדי וורהול – מודרני. אתה – חואן מירו – ישן ומיושן.

מירו: אני…?! אני… אוונגרד! אני… מקדים את זמני!

בראונשטיין: הנה זה, מלחמת האגואים שוב פורצת…

פולוק: ציירים ואגו. (לפרויד) איך לא כתבת על זה איזו מסה?

פרויד: באמת חבל מאוד. יכולתי בקלות לקשקש איזה משהו בנושא. זה לבטח היה מתקבל יפה.

ארבוס: נו, ברור! כל מה שהפלצת התקבל יפה! בכל זאת, זיגמונד פרויד הרי הפליץ את זה!

פרויד: דיאן ארבוס, אני קורא אותך לסדר. הפריקים שצילמת בשעתך הגדולה נמוגו כמו הערפל דאשתקד. אנא ממך, התנהגי בהתאם – כמי שעברה מן העולם.

ארבוס: אותי אף אחד לא קורא לסדר! אני לא אתן לך אפילו להעיז!

פרויד: (בנחת) אז אל תתני. כשמתים – לא צריך יותר אישור מאף אחד. אף לא מאישה.

הרינג: אנחנו הקדמנו את זמננו…

דה קונינג: הקדמנו את זמננו, קית', בכך אין כל ספק.

בסקיאט: אנחנו היינו הראשונים.

פיקאסו: החלוצים – של החלוצים! איך שנאו אותנו בתחילת הדרך…

רותקו: דבר בשם עצמך.

ארבוס: לא היינו מובנים. זה בטוח. כשהתחלתי לצלם את המשונים המהממים המונגולואידים חולי הנפש שלי… הוי, איך שכולם עיקמו אז את האף. בת העשירים היהודייה מהאפר איסט סייד מעיזה לצלם חולי רוח…

בסקיאט: וכשאני מכרתי בסוהו את הקשקושים שלי… איזה תגובות קיבלתי… מי בכלל הבין את הגדולה שלי אז?

וורהול: חוץ ממני, אתה מתכוון, ז'אן מישל יקירי?

בסקיאט: (נותן נשיקה קלה על שפתיו של וורהול) חוץ ממך, אנדי, אלא מי.

פרויד: אמנות גדולה אף פעם לא פשוטה. היא דורשת מן האמן דרך נחרצת וברורה, היא דורשת אי־ויתור ואמונה. ולעתים אף סגפנות. יש בה מן ההרואיות, ודאי, ודאי. היא כמעין מלחמה. ראשית פנימית, קיומית, שבין האמן לבין עצמו, ואחר כך שבין האמן לחברה. זו הבזה לאמנותו ולא מבינה אותה בנקל.

דה קונינג: זיגמונד צודק. לא קל להיות אמן.

קליי: יש אופציה אחרת?

ליכטנשטיין: אמן נולד אמן.

פיקאסו: אתקן אותך, ליכטנשטיין: אמן גדול נולד אמן גדול.

ארבוס: התכוונת, פאבלו: אמן ענק!

פיקאסו: ברור, ארבוס, אמן ענק!

הרינג: הצניעות עוד תהרוג אתכם, חבר'ה.

ארבוס: אתה ציני, הרינג? אנחנו לפחות מודעים לגדולה שלנו. אנחנו אמנים ענקיים, ענקים בני ענקים! פורצי דרך! כפי שנאמר – חלוצי החלוצים!

הרינג: ובכל זאת, קצת צניעות לא הרגה אף אחד.

וורהול: צניעות לוקחת את האמן מאות שנים אחורה.

פיקאסו: מסכים בהחלט עם וורהול! צניעות היא שואה.

וורהול: לא הייתי ממליץ להשתמש במילה שואה ולמען האמת… הייתי נזהר מלהשתמש בה. היא לא… איך לומר… פופית. היא מלנכולית מדי לצעיר בנפש שכמוני.

פיקאסו: טוב. אז לא אמרת שואה. אבל התכוונת.

מירו: כל נקודה… כל קו…

ריינהרדט: כל כתם אפור־שחור, שחור־אפור. כל כתם כזה הוא בעצם אור…

רותקו: כל כתם כחול. כל צבע שאי פעם יצרתי…

בראונשטיין: בעיניים שלך, אד, זה אור. בעיני אחרים זה האמא והאבא של החושך.

ריינהרדט: טוב, על טעם ועל ריח…

בראונשטיין: מסכים לגמרי. על טעם וריח.

פרויד: כל אחד רואה ושומע ומרגיש את מה שחושיו מועידים לו. היעד משתנה בין אדם לאדם, אך כולנו שואפים לאותה שלמות – אם תרצו, שלמות קיומית – אחת.

לכולנו – או שמא מוטב שאתקן עצמי ואומר לרובנו – ישנה שאיפה, אם כמוסה, אם פומבית, לתקן את חיינו, לשפר את נפשנו. אמנות היא בהחלט דרך אחת לעשות זאת. וזוהי, אם תרצו, גדולתה האמיתית של האמנות: להצליח לקחת את נפשו של האדם מטרדות היום־יום אל תוך עולם אחר, חדש לחלוטין, עולם שאיננו קשור לחייו שלו, ולהסיט מעט את נקודת המבט וההשקפה, עד לכדי מצב בו האמנות תעצב מחדש – אם תרצו, תבנה – את אישיותו הלא־מודעת של הצופה בה.

זה מה שקרה לכל מי שביקר במוזיאון זה או אחר, בגלריה זו או אחרת, וראה את עבודותיכם, ובכך אני פונה עתה לכולכם כאל איש אחד: אליך, פול קליי, אליך, רוי ליכנטשטיין, אליך, אנדי וורהול, אליך, ז'אן מישל בסקיאט, אליך, קית' הרינג, אליך, וילם דה קונינג, אליך, פאבלו פיקאסו, אליך, מארק רותקו, אליך, אד ריינהרדט, אליך, ג'קסון פולוק, אליך, דורון בראונשטיין, ואלייך, דיאן ארבוס.

כולכם כאיש אחד הצלחתם לגעת בנימי נפשם ובמחשבותיהם הלא־מודעות, התת־הכרתיות, המוצפנות־כמוסות ביותר של אילו שצפו־הרגישו את עבודותיכם. ועל כן, עתה אתם כולכם דרים יחדיו – נשמותיכם, זאת אומרת –     במובלעת הזו שבין גן העדן לבין הגיהנום.

אתם, בדרככם ובמהותכם, קובעי הטון של העולם הבא. ועל כך, תבוא עליכם הברכה.

ארבוס: כשחיפשתי חולי נפש לעבודות שלי, חבל שלא היית בסביבה, זיגי. היית מה זה מתאים לי. כמו כפפה ליד.

פרויד: כשזה בא ממך, אקח את זה כמחמאה.

ארבוס: בהחלט! אני לא מצלמת כל אחד! אני מה זה בררנית!

הרינג: מזל שניו יורק סיטי מלאה בפריקים…

ארבוס: באמת מזל!

בסקיאט: (לפרויד) אז שנייה, שאני אבין, אתה… באמת חושב שאנחנו מיוחדים? בכנות, לדעתך עשינו משהו מיוחד?

פרויד: עשיתם אמנות. ואמנות גדולה. ייחודית. ט-ע-ו-נ-ה. רבת־משמעויות ומובילה בתחומה. כל אחד בדרכו – ועל פי חזונו. כל אחד ואחת מכם – הוא גאון בפני עצמו. הנצח אומנם מת, כפי שנאמר כאן, אבל שמכם יישא את קיומכם עוד שנים רבות. זאת אומרת, עד שהעולם כולו ייחרב ויישרף עד אבק בעקבות ההתחממות הגלובלית.

(כולם מהנהנים)

בראונשטיין: ותזכיר לי, פרויד, זה יקרה ב־2100?

רותקו: ב־2106, ליתר דיוק.

(שוב כולם מהנהנים)

דה קונינג: כן. העולם כפי שאנו מכירים אותו ייחרב כולו ב־2106.

ליכטנשטיין: איזה מסכנים כל אלה שחיים למטה…

קליי: לא נורא. המוות מחשל.

ארבוס: (מהנהנת) פול קליי צודק לחלוטין. רק כשמתים – מבינים באמת הכל.

וורהול: ואז נולדים מחדש. וזאת, האמנות הכי גדולה שיש!

פולוק: לצייר… זאת האמנות הכי גדולה שיש! איזה כוח זה לצייר…

מירו: כל נקודה… כל קו…

בסקיאט: טוב, אולי תצא מזה?

מירו: לכל צבע אצלי הייתה משמעות של עולם שלם!

רותקו: ומה, אצלי לא? אתה יודע כמה תכננתי לפני שציירתי? ארכיטקט לא עובד כמו שאני עבדתי!

דה קונינג: כולנו עבדנו קשה, רבותיי. גבירתי. כולנו לא עשינו סתם.

ארבוס: דווקא התמונות הכי טובות שלי יצאו כשהכי לא ביימתי. אמרתי לפריקים המזוינים להתנהג כרגיל! להיות בדיוק כמו שהם, פאקינג אותנטיים! (צוחקת צחוק גדול, קצת מרושע) והם האמינו לי! פריקים…!

בראונשטיין: הצילומים שלך מצוינים.

ארבוס: תודה, מותק. גם הציורים שלך לא רעים.

בראונשטיין: תודה באמת. ב'מומה' עשו לי רטרוספקטיבה לאחרונה והביקורות לא הפסיקו להלל.

פיקאסו: 'מומה'… הצחקת לי ת'זין! את פיקאסו מלמדים בכל בית ספר בעולם!

הרינג: אבל זה זמני.

פיקאסו: סליחה?! למי קראת זמני?!

ריינהרדט: קית' מתכוון שהכל זמני. זאת אומרת, עד 2106.

פיקאסו: או.קיי. אז עד שיום הדין יגיע, עד ה… אפוקליפסה – פיקאסו יהיה הגדול מכולם.

מירו: אגו, אגו, אגו… תגיד לי: לאן זה מוביל אותך בסופו של דבר?

פיקאסו: קדימה.

וורהול: אני חייב להצדיק את פאבלו. האגו הוא הנפש התאומה של האמן. הוא הריל סול־מייט.

פרויד: ללא האגו, האמן משול לחוטב עצים בפרבר במינסוטה. מישהו שמע על אותו חוטב עצים מלבד בני משפחתו וקהילתו הקרובה ביותר?

פולוק: אבל האמן הוא הרבה יותר מהאגו שלו. האמן האמיתי – הוא היצירה עצמה.

מירו: אין ספק, מעל הכל – היצירה. לא משנה מנין האמן הגיע, מהי דעתו על זה ועל ההוא. קודם כל, לפני הכל – היצירה. ממנה באה הנשמה של האמן.

וורהול: את הנשמה שלי מכרתי לבעלים של 'סטודיו 54'. היה שווה דווקא. בחור מהמם. מת מאובר־דוז כמו כולם…

בסקיאט: סמים זה חרא… תגידו, למישהו יש פה משהו לעשן?

ארבוס: הנשמה היא המוטיב החוזר באמנות שלי. לכל המצולמים שלי הייתה נשמה גדולה.

בראונשטיין: אבל את לא מרגישה ש… זאת אומרת, באיזשהו מקום… ניצלת אותם?

ארבוס: מה פתאום ניצלתי?! הנצחתי! בסופו של דבר, הם אלה שניצלו אותי ואת כישוריי המהפכניים!

קליי: את מתכוונת ש… איך קראת להם? ה… פריקים, חולי הנפש, המונגולואידים…

ארבוס: נכון, אז…?

קליי: הם אלה שניצלו אותך בסופו של דבר?

ארבוס: ברור! אני עשיתי להם טובה. יש עוד אלף כמוהם בעולם! בניו יורק לבדה יש מיליונים שהיו מתים להצטלם אצלי!

דה קונינג: תקשיבו לי ותקשיבו לי היטב: כל מי שאי פעם ציירנו לסקיצה או לציור־ציור, כל מי שפעם היווה עבורנו השראה, מודל, מוזה, נשאר חי – לא פחות מאיתנו – לנצח נצחים.

פולוק: כבר הסכמנו הרי שהנצח לא קיים.

דה קונינג: הבנתם טוב מאוד למה אני מתכוון. כל מי שאי פעם צויר במכחולנו נשאר קיים. מה צריך יותר מזה?

פיקאסו: אנחנו ראויים להרבה יותר ממה שקיבלנו.

מירו: יש יותר מזה?

וורהול: תמיד יש יותר.

הרינג: אין סוף ליותר, ומה אז?

בראונשטיין: אז מגיעים ל־2106 ומבינים משהו. אז מקבלים קצת פרופורציות.

ריינהרדט: נדמה שלכמה נשמות טובות כאן אין פרופורציות.

פולוק: בסוף הייתה תאונה באוטו ומתתי בגיל 44. האם הכל היה שווה?

רותקו: פולוק, אתה אחד המייסטרים הגדולים של האמנות המודרנית באשר היא. אתה האבא, האמא ו־הסבתא של האקספרסיוניזם האבסטרקטי!

פולוק: או.קיי, אני יודע את זה. אבל האם אני נהנה מזה עכשיו?

ארבוס: עכשיו אף אחד לא נהנה. עכשיו אנחנו… מתים.

דה קונינג: אתם לא מבינים, אה? צייר אף פעם לא מת! צייר אמיתי, צייר טוב, זאת אומרת, תמיד חי!

בסקיאט: (לוורהול) בלעדיך לא הייתי צייר.

וורהול: סבבה. אז תראה לי את הזין הגדול שלך אחר כך? אתה יודע, בלי מגע, רק בשביל ההשראה. מאיפה הגעתי לרעיון של הבננה בעטיפה של 'ולווט אנדרגראונד' אתה חושב?

בסקיאט: מתי שתגיד. אני יכול גם לעשות בשבילך ביד.

וורהול: אני צריך לישון על זה.

בסקיאט: מה שתגיד, אנדי.

וורהול: אתם יודעים, חבר'ה, אני המצאתי את הפופ־ארט!

בראונשטיין: אני המצאתי את השוק־ארט!

פיקאסו: אני המצאתי את השלישייה! את האורגיה! ואת הגנג־בנג!

ארבוס: הוי, תירגע, פי. (קוראת לפיקאסו 'פי' כשם חיבה) לא הכל זה סקס.

פיקאסו: הכל זה סקס! אמנות זה סקס! אני ואת זה סקס! החיים היפים הם בראש ובראשונה סקס! סקס זה השיר היפה ביותר שאי פעם נכתב! מכל השירים בעולם!

וורהול: דרמה, דרמה , דרמה…

פיקאסו: נכון מאוד! ודרמה זה חיים!

ליכטנשטיין: דווקא בנקודות הכי קטנות אני מוצא חיים. בשרטוט הכי מדויק וכן שיוצר בסופו של דבר תמונה מושלמת. קומיקס של אינספור נקודות ואמרות שפר בתוך בלונים. זאת הדרמה השלווה האידיאלית בעיניי.

קליי: פיקאסו לא יודע לדייק. גם לא באסלה.

ריינהרדט: אני שונה ממך, פיקאסו. אני… אחר.

בראונשטיין: כל אחד אחר. וגם זאת אמנות.

מירו: (לבראונשטיין) הנה, אתה רואה, אנחנו מתקדמים. בסוף תדע מצוין מה זאת אמנות.

פרויד: להיות אחר זאת אמנות, להיות חריג זאת אמנות, להיות שונה זאת אמנות, להיות אמיץ זאת אמנות.

ארבוס: להיות פלצן־קשקשן־חופר־תעלות־בליסטיות־במוח זאת אמנות…

דה קונינג: חבל שאת כל כך אנטי, דיאן. באמת. זיגמונד פרויד הוא גאון בתחומו. יש לך הרבה מאוד מה ללמוד ממנו.

ארבוס: יש לי הרבה מה ללמוד מהרבה אנשים. זה לא אומר שאני לומדת.

הרינג: זה כי את לא רוצה.

ארבוס: נכון. כי אני זה אני. למה אתם חושבם שאני האישה הכמעט יחידה במובלעת? הרי אני לא האמנית היחידה. יש עוד צלמות רבות, יש עוד ציירות רבות. אז למה דווקא אני?

ריינהרדט: את זה את צריכה לשאול אותו. (מצביע לשמיים, כמתכוון לאלוהים)

פולוק: כרגיל, לאלוהים הפתרונות.

ליכטנשטיין: היצירתיים…

קליי: אתם חושבים שזה היה שווה את זה? זאת אומרת… כל הציורים.

ליכטנשטיין: איזו שאלה! בוודאי! בלעדינו העולם כולו היה…. קשקוש בלבוש!

פולוק: גם איתנו הוא קשקוש. אנחנו אפילו… במידה מסוימת…

רותקו: אל תפחד להגיד את זה, חבר: הנצחנו את הקשקוש.

פיקאסו: אל תכניסו אותי לזה. אני לא קשקשן.

ארבוס: (בציניות) מה פתאום?! אתה?!

וורהול: גם לקשקש צריך לדעת. ועוד יותר מכך – גם לשווק קשקוש צריך לדעת. בעצם, כשחושבים על זה, הכל זה שיווק. שיווק – ופרסום.

בסקיאט: הכל זה יחסי ציבור, אנדי.

דה קונינג: זה בהחלט חלק לא מבוטל מהיצירה. לדעת איך אחרי שעשית, להציג את זה, למכור את זה, לדחוף…

פיקאסו: טוב, בלדחוף אני מצוין.

ארבוס: שמענו אותך, יא רברבן!

מירו: דווקא הצניעות משתלמת. לדעת שזה יקרה, אבל לתת לדברים לקרות מעצמם. בסוף, מי שנועד לגדולה, יזכה בה.

פרויד: אף אחד מאיתנו לא בדיוק נחבא אל הכלים, מסכימים?

ריינהרדט: מי יותר, מי פחות.

הרינג: אני תמיד הייתי יותר בקטע של עשייה. ההצלחה באה יחד עם העשייה. ככה אני רואה את הדברים.

וורהול: אבל עשית, קית'! כל הזמן הרי עשית! אני הייתי שם איתך בזמן שעשית! היית חרוץ בצורה שלא תיאמן!

פולוק: כולנו עשינו!

בראונשטיין: ועדיין עושים.

ארבוס: כן, בראונשטיין. חור בראש אנחנו עושים. אולי תתן לנו קצת שקט עכשיו? מאז שהגעת לפה זה רק שאלות.

פרויד: ואיזה מזל שהגעת, בראונשטיין! כמה כוח, וטעם, ויופי, ועניין, אתה מוסיף לקבוצה.

רותקו: למובלעת.

פרויד: לקבוצה אשר במובלעת.

בראונשטיין: אז… מה זאת אמנות?

ארבוס: (מנערת את בראונשטיין בראשו) מתי תכניס לך למוח, יא חתיכת דגנרט! אמנות זה מה שאתה בוחר לראות כאמנות!

וורהול: אכן. לפעמים גם חתיכת חרא הגונה בקופסת שימורים היא אמנות.

פולוק: גם בד קנבס ענק מלא בקשקושים־לכאורה הוא אמנות אוונגרדית בלתי ניתנת לתיאור – או לתמחור!

בסקיאט: גם אובר־דוז בגיל 20 ומשהו הוא אמנות! אם רק תראה אותו ככזה! גם למכור בסוהו ציורים ברחוב זה אמנות! גם לצאת עם מדונה זה סוג של אמנות!

ארבוס: (מצקצקת) הוי, מדונה… אמנית הכלום הפופי הכי גדולה במאה העשרים, מי היה פאקינג מאמין…

וורהול: דווקא בחורה לא רעה בכלל. הנה! רעיון! גם אמביציה מטורפת – כמו זו של אמנית הפופ מדונה – היא אמנות בפני עצמה!

ארבוס: אמביציה מטורפת או… ואגינה מטורפת?

וורהול: במקרה הזה – גם וגם.

רותקו: גם שני כתמים של צבע שנמכרים במיליוני דולרים הם אמנות!

ליכטנשטיין: גם קומיקס עם בועות/בלונים של פיצוץ הם אמנות אדירה! הנה זה בא אליכם, ספלאש!

ריינהרדט: גם ציור שחור־אפור כולו, לכאורה בלי שום פשר או הסבר מתקבל על הדעת, הוא אמנות.

הרינג: גם גרפיטי זה אמנות! ועוד איזו אמנות! סטריט־ארט במיטבה!

ארבוס: קח לך כמה פריקים, כמה תאומים, כמה נכים בניו יורק, והפוך אותם לאמנות!

פיקאסו: תקרא לזה ה… 'תקופה הכחולה', ה… 'קוביסטית', צייר אנשים כמו קוביה, בסגנון, בהשראה, בצורה, והנה לך – אמנות! מובן עכשיו, בראונשטיין?!

דה קונינג: בד קנבס ענקי, או.קיי? אתה מצייר את התמונה במחשבתך? עכשיו צייר משהו לא ברור בעליל, זרוק צבעים, קשקש קשקש קשקש, תחתום שם, והנה – תראה איזה יופי של אמנות קיבלת!

קליי: צבע כאן וצבע שם. עכשיו ערבב מעט, והנה לך – אמנות!

פרויד: על כל דבר שבנמצא, על כמעט כל הלך רוח שבנפשו ובמצבו של אדם – מהיסטריה, דרך דיכאון וחרדה, כפייתיות, מין וחברה – כתוב מאמר. פרסם בכל בימה אפשרית. האמן שיום אחד – והנה, זה קרה.

פיקאסו: וואלה? (במבטא צרפתי)

מירו: נקודה לפה. קו לשם. זה קצת משגע לפעמים.

ארבוס: ברור שזה משגע! להיות צייר זה שיגעון!

פיקאסו: גדלות?

ארבוס: לא, פי! לא הכל זה אגו!

וורהול: מה? לא הכל?

דה קונינג: רק החלק השליט ביצירה.

פולוק: ובסוף אתה מת בגיל 44 בתאונת דרכים. גם כן חיים…

ארבוס: טוב, ככה זה כשאתה שתיין…

פולוק: מה אמרת?!

ארבוס: שמעת אותי טוב מאוד! הרי איך מתת?! כי שתית יותר מדי, זה מה שאלכוהול עושה! תאונות!

פולוק: מתתי – איך שמתתי – כי זה היה כנראה הגורל שלי…

ליכטנשטיין: ובסוף אתה כאן – גורל או לא גורל – במובלעת. יחד איתנו, עם כל הנצחיים המודרניים, המייסטרים האוונגרדיים האבסטרקטיים הפופיים הגדולים של דורם.

ריינהרדט: עוד פעם נצח?

בראונשטיין: אמנות זה נצח. זהו זה! אמנות, מעל הכל, זה הכלי היחידי שמנצח בוודאות את הזמן.

פרויד: והילד התעלה על אביו ועל אמו.

וורהול: זה שלך?

פרויד: אני חושב שזה שלו. (מצביע למעלה, כמתכוון לאלוהים)

קליי: מהתנ"ך.

פרויד: אני חושב כך.

ארבוס: אמן אמיתי ייתן את חייו – ואת מותו, את כל כולו – למען האמנות שלו.

(כולם מהנהנים)

פיקאסו: כשהיא צודקת – אז היא צודקת.

פולוק: חייו של אמן אמיתי מוגדרים על ידי אמנותו.

הרינג: האמנות מגדירה את האדם. לא האדם את האמנות.

בסקיאט: האמנות לאמן היא הסם שלו. האמיתי. היא… האובר־דוז שהורג אותו בסופו של דבר.

מירו: לא רוצה להשתגע, לא רוצה להשתגע, לא רוצה להשתגע…

וורהול: (לבראונשטיין) תתעלם ממנו. אמן אמיתי, ענק, כמונו, נולד משוגע.

פיקאסו: ובגלל זה האגו, ובגלל זה הכסף הגדול…

וורהול: הפרסום…

פיקאסו: בגלל זה הזיונים האינסופיים… העולם מלא נשים יפות!

ארבוס: הבריחה המושלמת: סקס וסמים.

פולוק: החרדה. האלכוהול. ה־שיגעון. הרצון להצליח. לזכות בהכרה.

דה קונינג: לנסות לחיות רגיל כשבעצם אתה תמיד יודע עד כמה שאתה שונה. עד כמה – שנולדת שונה.

בראונשטיין: אתה מתכוון, מיוחד?

דה קונינג: אני מתכוון – שונה.

ארבוס: ואני מתכוונת להרבה יותר מזה – חריגה.

פרויד: חריגותנו הינה חריגות בלתי־נתפשת – לעתים אף בלתי־אפשרית להכלה. הן במחשבה, הן ביצירה, הן בתפישה. חריגותו של הגאון כדרך קיום אמביוולנטית אשר תמיד מטלטלת אותו בין הצלחה לכישלון, בין אהבה עצמית מופרזת לבין שנאה עצמית.

ליכטנשטיין: לא פחות מופרזת…

וורהול: כולנו, בסופו של דבר, תוצר של החברה. של השיווק, של הפרסום.

קליי: של האגו שלנו…

ארבוס: כולנו בדיוק מה שיצרנו באמנות שלנו. אנחנו ההשתקפות של פני החריגים, ה־ווירדואים, חולי הרוח שצילמנו.

פיקאסו: או ציירנו.

פולוק: אמנות היא בומרנג. מה שאתה יוצר עבור העולם, בסוף יחזור אליך.

פרויד: (לבראונשטיין) אתה מבין את כל הנאמר, בחור צעיר?

בראונשטיין: אני מנסה.

מירו: אל תנסה יותר מדי. בסוף תשתגע.

רותקו: אני הייתי אומר, בראונשטיין, בסופו של דבר, עם כל הכבוד לידידיי המאסטרים המלומדים, אמנות היא… ובכן, רק אמנות.

פיקאסו: איך אתה יכול להגיד דבר כזה? פושע! והרי זה… זה… רמאות!

רותקו: הו! גם זה! אמנות אמיתית היא הרי תמיד, באיזשהו מקום, גם רמאות.

ארבוס: מסכימה. ולא מסכימה.

מירו: תסבירי.

ארבוס: באמנות קיימת מן הרמאות. ובאותה מידה, אמנות היא הרי המצאה. היא… משהו חדש… ליצור משהו משום כלום. ומה יותר טבעי מזה? זה הרי כמו… לידה!

וורהול: אין חדש. הכל זה שיחזור של רפליקה. הכל זה רפרנס.

פולוק: מסכים. ובאותה מידה, לא מסכים בכלל.

ליכטנשטיין: אז רגע אחד, רבותיי, וגבירתי, אנחנו לא המצאנו את הגלגל?

קליי: ליכטנשטיין, האמן לי: הגלגל המציא אותנו.

וורהול: חבורה של ילידים אינפנטילים! הכל אני צריך להסביר לכם?! אנחנו זה הגלגל! אם לדייק, השיחזור של הרפרנס שלו.

פרויד: זה כמו שמאן דהוא ישאל: מה קדם למה – הביצה או התרנגולת.

מירו: התרנגולת!

הרינג: הביצה.

ריינהרדט: התרנגולת.

ארבוס: אז אנחנו הגלגל, אתה אומר, וורהול… מעניין… אף פעם לא חשבתי על זה ככה…

וורהול: לא. אני רוצה לדייק, דיאן יקירתי, אחנו זה השיחזור של הרפרנס של ה

בראונשטיין: טוב. אני פורש.

(כולם מביטים בו ולא מבינים)

ליכטנשטיין: פורש… לאן?

דה קונינג: ככה עוזב אותנו?

ארבוס: כמו שתמיד אמרתי, ילד או לא ילד, מה שבטוח, בדיוק כמו כולם – דגנרט!

בראונשטיין: עד 2106 יש עוד זמן. הייתי אפילו מסתכן ואומר – סוג של נצח.

רותקו: עוד פעם נצח? כמה פעמים צריך להגיד לך ש

בראונשטיין: הנצח לא קיים, אני יודע. אבל עדיין, ויסכים איתי מר פרויד, 'הנצח הוא בעיני המתבונן'.

פרויד: מסכים עוד מסכים, הוד בראונשטייניותך.

הרינג: שזה, אני מבין, מין משחק מילים שכזה על הוד רוממותך.

פרויד: הבינות נכון, אדון הרינג. שזה, אם יורשה לי, כמובן, ובמחילה, מעין משחק מילים אודות…

פולוק: הדג?

וורהול: תרדו מהרינג. הוא גאון, בדרכו.

דה קונינג: היית חייב לסייג ולהוסיף 'בדרכו', מה? לא היית יכול פשוט לפרגן.

וורהול: אני מפרגן בעיקר לעצמי. טפיחה עצמית, אינטנסיבית, על השכם, היא עוד אחת מתופעות האמנות והאמן. תכתוב את זה על היד, בראונשטיין.

ארבוס: (לבראונשטיין) עדיף על הקרח.

בסקיאט: (לבראונשטיין) אז לאן אתה הולך, ילד?

בראונשטיין: יש עוד מובלעות בעולם. אתם לא הנשמות היחידות שחיות פה.

פיקאסו: אז… ככה תקום ותעזוב אותנו?

בראונשטיין: קודם איפרד. בכל זאת, אני ייקה.

פרויד: נוגע ללב. ועדיין, בסופו של תהליך מחשבתי עצמי בחרת לעזוב אותנו. מדוע?

ארבוס: כי הוא דגנרט, זה למה! כמה פעמים צריך להגיד לכם את זה עד שזה ייכנס לכם לראש?

בראונשטיין: דווקא לא, דיאן. אם תרצי, אני דווקא פריק, משוגע, חריג, כמו… החריגים שבתצלומייך המכוננים.

ארבוס: חלק מהם, תאמין לי, גם היו דגנרטים…

פולוק: כמובן, דיאן. כולם דגנרטים בעולמך הצר חוץ מדיאן ארבוס עצמה.

ארבוס: ברור! למה מה נראה לך?! אני לא דגנרטית!

דה קונינג: (בציניות) לא, מה פתאום. את סמל טוב הלב והנדיבות השופעת. את מופת לאורך רוח ולחברות אמת.

ארבוס: נכון מאוד!

קליי: הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו…

ארבוס: אני לא גמל! אני דיאן פאקינג ארבוס! הצלמת הגדולה, החשובה, של המאה העשרים! צלמת פורצת דרך! צלמת האחרות והשונות באשר הם! לי! לי! לי יש עין שלישית!

פיקאסו: מה פתאום?! לי יש עין שלישית, אוזן שלישית, וזין שלישי!

מירו: אה, גם זין שלישי? טוב לדעת…

הרינג: האגו שלכם הרג אתכם…

בסקיאט: לא במקרה שלי…

הרינג: גם שלך, בסקיאט. האובר־דוז בסופו של דבר נגרם בעקבות הפרסום, השיווק ויחסי הציבור האגרסיביים שוורהול עשה לך והעובדה שמאז ומעולם היית אדם רגיש מאוד. אדם שמטבעו הוא צנוע ופרטי. לא כל אחד יכול להתמודד עם ההצלחה הגדולה שנפלה עליך בן לילה.

וורהול: אני מבין. אז אני אשם בכל. ברור. לא ציפיתי למשהו אחר. בסוף הרי אנדי וורהול אשם בכל עוולות העולם. שואה? צ'ק. גלובל וורמינג? צ'ק. קץ העולם ב־2106? צ'ק. איך לא? תאשימו את וורהול בכל.

הרינג: אין בעיה.

דה קונינג: בסוף עוד נחשוב שגם אתה רגיש, וורהול.

ליכטנשטיין: עוד תהרוס לנו את כל ה… דימוי שיש לנו עליך.

וורהול: לא קיים אמן לא רגיש.

ריינהרדט: זאת עוד אמרת שפר שלך? כי חכה רגע, אני אדפיס את זה על ספל קפה.

וורהול: מה אתם רוצים מחיי, חבורה של קנאיות?

פיקאסו: ככה זה. לא יודעים לפרגן לגאונים.

מירו: אנחנו דווקא מפרגנים. לעלובים. לתדמיתנים השרלטנים הגדולים של המאה העשרים, הלא הם וורהול את פיקאסו בע"מ. אנחנו יודעים מי אתם באמת. בועה שעוד רגע מתפוצצת במסווה של גאונות.

בסקיאט: אני מת על בועות.

פרויד: את החיים ניתן לפרש כבועה בזמן. עד שהבועה מתנפצת לה באוויר – אם תרצו, במהלך תקופת האור שלה – והופכת מגחלילית חיה ל… שום דבר.

בראונשטיין: אזכור אתכם תמיד, חבר'ה.

דה קונינג: אתה לא הולך לשום מקום.

בראונשטיין: אתה עוצר אותי?

דה קונינג: אתה לא הולך עד שאתה לא עומד מול כולנו ו־

פיקאסו: למה מול? הוא לא חלק?

דה קונינג: בסדר, אז כחלק מכולנו, כחלק מאיתנו, ואומר לנו: מה זאת אמנות?

בראונשטיין: עכשיו?

כולם ביחד: עכשיו.

בראונשטיין: לפני… כולם?

ארבוס: למה ממי אתה מפחד? (מצביעה על וורהול ופיקאסו) משני הדפוקים האלה?

בראונשטיין: חשבתי שכבר אמרתי. זאת אומרת… שאמנות זה נצח. שזה… נו, אתם יודעים, הכלי היחידי שמנצח את הזמן.

הרינג: זה לא מספיק.

פולוק: כן! רוצים עוד!

בראונשטיין: עוד?

כולם: עוד!

רותקו: זה לא מקובל עלינו שזה כל מה שלמדת מאיתנו במשך כל הזמן שאתה חי־מת איתנו פה.

וורהול: אתה בחברת ענקים. אז קדימה, תהיה ענק!

בראונשטיין: טוב, אז… בכל הזמן… ה… שנים… ימים־לילות האלה, בכל ה… נצח הזה – ואל תגידו לי שאין דבר כזה נצח, כי לגור ככה, איתכם, לחיות ב… מובלעת הזאת בשמיים, נשמה שתלויה בין גן עדן לגיהנום – הבנתי שבעצם… איך להגדיר את זה במילים…

פרויד: תרחיב. אל תגדיר.

כולם: פרויד!

פרויד: סליחה, חברייא.

בראונשטיין: אז אני חושב ש… בגדול, אמנות זה… משפחה. סוג של. זה… להיות ביחד. לתרום. לאנושות ככלל ולאינדיבידואליות של כל אחד – ואחת – מאיתנו – בפרט. אמנות זה גם… כל הזמן לגדול. בעצם, רגע אחד, אם אני מנסה לעשות לי איזשהו סדר בראש, אז אני חושב ש… אין הגדרה אחת ל'מה זאת אמנות?' כי… לכל אחד יש את הפירוש שלו להגדרה 'אמנות'. כל אדם ואדם רואה אמנות, תופש אמנות, בצורה אחרת מכל אחד אחר. אמנות זה… זה… חופש לאחד, בזמן שלאחר אמנות זה מלחמת קיום, זה… צורך להביע, השתוקקות אמיתית, מטריפה, משגעת ממש… זה הרי כלא נוראי לא לעשות אמנות לעומת לעשות אמנות: להיות בחוץ, להישמע, להיראות, להיות חי… כן… אמנות זה צורך, ה־צורך, הבסיסי ביותר, הקיומי ביותר, הראשוני, הכי הכי פרימטיבי שיש – לחיות, לנשום, להיות קיים!

פיקאסו: לזיין!

מירו: לחרבן!

פולוק: למות בתאונת דרכים מזוינת!

ליכטנשטיין: להכניס מילים לתוך בועת קומיקס ולקוות שמישהו מבין את עומק המשמעות שלהן, ועוד יותר מכך, בינינו, לקוות שהרוב… פשוט לא מבינים… וכך להישאר מיוחד, להישאר אני, להישאר… באוונגרד.

קליי: כשלא מבינים… והרי זאת המשמעות המשמעותית ביותר שלנו. של כל האמנות שלנו.

ארבוס: החריגות הזאת, האחרות, השונות… אלוהים! שלא יבינו אותנו לעולם!

ריינהרדט: שלא יבינו את האפור! שלא יבינו את השחור!

רותקו: שיילכו כולם לאלף עזאזלים עם הניסיון הנואל שלהם להבין את משמעות כתמי הצבע של עבודותיי!

הרינג: את הגרפיטי שלי! את מכלול הקיום של האמנות הניסיונית במרחב הציבורי!

פרויד: את כל המילים שלי אי פעם… את כל אותן המסות, את כל אותם החיבורים השמיימיים המנסים בדרכם הייחודית לאבחן את חוליי החברה הרבים.

בסקיאט: את הסמים… ההזיות… את ימי מדונה העליזים…

וורהול: מדונה… מאחזת העיניים הגדולה מכולם… מה נשאר בסוף אם לא עבודה של ג'ף קונץ…

ארבוס: פאק איט! מרינה אברמוביץ'…

וורהול: ג'ף קונץ!

ארבוס: אל תתחיל איתי, וורהול! אני אומרת לך – מרינה אברמוביץ'!

וורהול: קונץ!

ארבוס: אברמוביץ'!

בראונשטיין: מת'יו בארני…

בסקיאט: עוד מעט תגיד לנו ביורק.

בראונשטיין: גם היא, בדרכה, אמנית גדולה.

ריינהרדט: אז מה אתה אומר, בראונשטיין? אולי בכל זאת תישאר.

בראונשטיין: למה? זה יתרום משהו למישהו? אני אהיה… עוד מישהו לריב איתו?

פיקאסו: למה לריב? מי אתה רואה רב פה?

בראונשטיין: נו, באמת, פיקאסו, עשה לי טובה! מי רב?! עוד רגע אתה וארבוס הולכים פה מכות!

דה קונינג: תראה, כולנו בוגרים פה.

קליי: קבל תיקון: כולנו נשמות גדולות.

דה קונינג: מה שאני מנסה להגיד, (מסתכל בחומרה על קליי) אם ייתנו לי לסיים משפט כמו בן אדם, זה שיש לך מקום.

פולוק: כן. כאן. איתנו.

ליכטנשטיין: בין כל בלוני הקומיקס

רותקו: לכתמי הצבע

ריינהרדט: לשחור־אפור

ארבוס: לתצלומי החריגים

הרינג: לגרפיטי של הרחובות והאנשים של הלואר איסט סייד/איסט וילג'/סוהו של האייטיז

בסקיאט: לרגע ההוא, המזוקק, שלפני האובר־דוז

קליי: אז מה אתה אומר, ילד? אתה לא מרגיש אהוב?

בראונשטיין: (די המום) אהוב? רגע אחד, מישהו מדבר כאן על אהבה?

פיקאסו: איזה מצחיק אתה! הרי… הרי הכל זה אהבה!

וורהול: או במקרה שלך, קלישאה.

פיקאסו: זיונים זה לא אהבה? סקס זה לא השירה הכי גדולה?

פולוק: המוות… משחרר מאהבה.

ארבוס: לא. המוות – הוא אהבה.

פרויד: אני חולק עלייך, דיאן. המוות הוא סוף האהבה. החיים הם האהבה היחידה.

ליכטנשטיין: אתם תגרמו לו ככה בסוף באמת לעזוב!

ארבוס: לא ניתן לו! אנחנו… נחנוק אותו מרוב אהבה!

בראונשטיין: אתם אף פעם, אבל מעולם, לא דיברתם על אהבה.

מירו: בזה אתה טועה.

ארבוס: טעות מרה!

קליי: הכל זה אהבה, ילד.

בסקיאט: אתה יודע, בראונשטיין, האהבה משחררת.

בראונשטיין: חשבתי שמשהו אחר…

בסקיאט: הסמים?

בראונשטיין: חשבתי שהעבודה.

ארבוס: לא. זה של היטלר. הוא במובלעת ההיא! (מצביעה למטה)

דה קונינג: (לבראונשטיין) תישאר.

בראונשטיין: לא יודע… אני אקספרסיוניסט של המאה העשרים ואחת, ואתם, כולכם, באתם לפניי.

ליכטנשטיין: אבל ככה זה תמיד, חבר. בלי רגשי נחיתות. אחד בא לפני האחר ואחר מגיע אחרי האחד. וכן הלאה.

פרויד: אבולוציה.

וורהול: בפופ־ארט אין לפני־אחרי. הכל מתגבש לכדי זמן אחד. בפופ־ארט הכל שלם.

פיקאסו: עזוב את וורהול, הוא מדבר שטויות.

הרינג: למה שטויות? זה נכון. הכל, בסופו של דבר, אחד. אין זמן כזה וזמן כזה. הכל מתחבר איכשהו, איפשהו, מתישהו.

מירו: שתי נקודות, לקו אחד.

ארבוס: אין צודק או לא צודק. יש אמנות!

בסקיאט: יש קושי. להיות אמן אמיתי… רעב להכרה… אתה יודע כמה קושי זה?

בראונשטיין: תאמין לי, יודע…

פיקאסו: אתם מדברים על קשיים?! הצחקתם אותי! אני, בחורף של תחילת הדרך, עוד לפני שכל העולם מצץ לי את הזין וליקק לי את סוליות הנעליים, כשרק למדתי אמנות, שרפתי את הציורים שלי בשביל להתחמם! אתם קולטים את החרא הזה?! בשביל לא למות מקור אני שרפתי את הציורים שלי והתחממתי מהאש שהם יצרו! אתם יודעים כמה יופי מנעתי מהעולם בגלל מזג האוויר המזוין הזה?!

דה קונינג: טוב, היית עשיר מופלג בחייך, מה זה בשבילך עוד ציור, פחות ציור…

פיקאסו: אתם אוכלי בשר! זאת הבעיה שלכם! מי שאוכל בשר מרוויח פחות ממי שלא אוכל בשר!

ארבוס: רגע אחד. אתה בסדר, פיקי? מה עובר עליך היום? איזה התקף פסיכוטי קטן? מאיפה הבאת את הטמטום הזה עכשיו?

פיקאסו: לא פיקי ולא שמיקי! ריד מיי ליפס: השם שלי פ-י-ק-א-ס-ו! ואני אומר לכם, כל אלה שלמטה, שימו לב: הציירים שהכי מרוויחים הם אלה שלא אוכלים בשר! הצמחונים מרוויחים יותר! והטבעונים בכלל!

הרינג: משהו לא בסדר אצלך בראש? אל מי אתה מדבר? רק אנחנו כאן.

פיקאסו: ככה זה כשאתה גאון. אף אחד לא מבין אותך וכולם צועקים לך ביחד בתוך הראש!

רותקו: בנקודה הזאת אני חייב להסכים. גם אותי בהתחלה לא ידעו איך לאכול. כתם פה, כתם שם… 'אמנות'!

וורהול: אמנות זו נישה. זו גישה. זו גיישה. אמנות היא הפילגש הערמומית ביותר של האדם ודמיונו.

פרויד: אתה פילוסוף מעניין, מר וורהול. הייתי אפילו אומר… פילוסוף – יותר מאשר אמן.

וורהול: ולמה לא פילוסוף־אמן? למה לא… 'גדול האמנים־מאחזי העיניים־עלי־ אדמות'?

ארבוס: (בציניות) ולמה לא… 'הנאד־נפוח־של־כל־הנאדים־הנפוחים־באשר־הם'?

וורהול: הוי, דיאן יקירתי, למה את כל כך ממורמרת?

ארבוס: אני לא ממורמרת! רק תוהה מה עשיתי רע שמה (מצביעה לכיוון מטה) שקרה לי האסון הזה ונתקעתי במובלעת הזאת, איתכם, כאן למעלה. כזה בלון נפוח וריק מתוכן של אגו לא ראיתי כל חיי.

פולוק: מי שלא בטוח בעצמו מדבר על עצמו גדולות ונצורות. ככה זה.

קליי: (בציניות) אמר גדול הצנועים…

פולוק: אני זוכר שמכרתי את הציור הראשון הגדול שלי בעשרת אלפים דולר. דרשתי – וקיבלתי. תמיד האמנתי בעצמי, אבל אף פעם לא הייתי כמו שני אלה. (מצביע על וורהול ופיקאסו) לא עד כדי כך מגלומן.

וורהול: אני מעדיף נרקיסיסט. נשמע יותר טוב.

מירו: (מצביע על וורהול ופיקאסו) טוב, אלה, הכל סובב סביבם.

ליכטנשטיין: (לבראונשטיין) איך אתה בכלל יכול לחשוב על לעזוב חבורה כזאת של מופרעים־גאונים?

ארבוס: בראונשטיין בחיים לא יעזוב אותנו. הילד מאוהב בכל אחד – ואחת – מאיתנו. הילד… לומד מאיתנו כל הזמן מה זאת אמנות.

בראונשטיין: מה זאת באמת אמנות?

ארבוס: הו, פאק איט! עוד פעם החרא הזה?! חשבתי שכבר הסברנו לך אחת ולתמיד! חשבתי שאתה כבר יודע?! הרי אמרת! אמנות זה נצח! אמנות זה משפחה! אמנות זה הכל!

הרינג: וכלום.

ריינהרדט: זה הצבע האחד, או השניים.

מירו: זה הקווים והעיגולים הצבעוניים.

רותקו: זה הכתמים על הקנבס המשולים לכתמים של החיים.

ליכטנשטיין: הנקודות המדויקות. בלוני הקומיקס.

ארבוס: הפריקים! המנודים! המכוערים־חריגים־מהממים־בכיעורם שהם בעצם ההשתקפות ומשמעות החברה שלנו כולה – על כל יופיה, צביעותה וכיעורה!

דה קונינג: אמנות זה… משהו בלתי־ניתן להסבר מילולי. זה מה שזה. צריך לראות ולהבין, לראות ו… להרגיש… את האקספרסיוניזם, את האוונגרד…

הרינג: את הגרפיטי…

קליי: צבעים יפים, מושלמים…

וורהול: 'אמנות: יחסי ציבור, שיווק מוגזם בכל הכוח, פופ, פרובוקציה, פופוליזם'.

פרויד: פילוסופיה של אחרית הימים – ובראשיתם.

בראונשטיין: אהבה.

(כולם מסתכלים עליו)

בראונשטיין: אמנות. אהבה. משהו שחייבים. משהו… כמו אוויר לנשימה, כמו… מים.

פיקאסו: אמנות זה הכוח הגדול ביותר ביקום ובקיום האנושי. כוח הכבידה. כוח האנושות. זה… להביא ילדים לעולם.

בסקיאט: מסכים לגמרי. כל ציור שלי היה ילד.

דה קונינג: למה היה? עדיין!

פולוק: אני לא רוצה למות בתאונה עם האוטו…

ארבוס: יפיוף, אתה כבר מת מזמן.

פולוק: רוצה תמיד להיות.

ארבוס: תמיד תהיה.

קליי: אנחנו חיים שם למטה – עד אינסוף.

ליכטנשטיין: בוא נדייק: בהיעדר נצח – עד 2106.

קליי: אז עד 2106.

מירו: (לבראונשטיין) אז מה אתה אומר, ילד, אתה נשאר איתנו?

בראונשטיין: אני לא מאמין בלהישאר. אני מאמין… ששום דבר לא נשאר, שהכל… כל הזמן ובלי סוף משתנה.

וורהול: נכון. כל דבר, כל אחד, והאבולוציה שלו.

בסקיאט: הכל דינמי…

מירו: אבל חוץ מאיתנו אין כלום.

פיקאסו: כמובן. בלעדינו באמת אין כלום.

דה קונינג: כשאתה אומר בלעדינו, למה אתה בדיוק מתכוון?

פרויד: הוא מתכוון ודאי קיומית, לא אקזיסטנציאליסטית. מושג האקזיסטנציאליזם שונה מאדם לחברו, ודאי כשמדובר בגדולה אנושית כמו פיקאסו ידידנו.

פיקאסו: אתה חושב שאתה יודע הכל?

פרויד: כך אומרות מרבית הבריות. בכל זאת, הרי גם בלעדיי לא היה… ובכן… כלום כפי שאנו מכירים אותו כיום. המצאות כה רבות שייכות ומשויכות לי, מילים רבות, ביטויים.

פיקאסו: כגון?

פרויד: ובכן… אינני מעוניין להיכנס לזה כעת. אני לא רוצה להיות… (מחייך) אנאלי.

פיקאסו: (ברצינות גמורה, מופתע לנוכח הגילוי) אה, ה… אנאלי הזה זה שלך?

פרויד: (ממשיך לחייך) בין היתר. ה'אנאלי' כביטוי מגיע ממני. אבל אני מעדיף כעת לשכנע את בראונשטיין הצעיר מדוע 'כאן' עדיף מ־'שם'.

בראונשטיין: למה באמת?

פרויד: כי כאן אתה שייך. וכשאדם מרגיש שייך הוא מרגיש כמו ברחם אמו. יש מים. יש אוכל. יש חמצן. יש צמיחה תמידית והתפתחות יומיומית. מהותית. כאן אתה מקבל את כל הגירויים – ומעבר – להם אתה זקוק – כמו אוויר לנשימה – כאמן שאתה. ומדוע אדם ירצה לעזוב את רחם אמו? או בצורה אחרת: מדוע אמן ירצה לעזוב את קן האמנים הזה?

בראונשטיין: אולי כי… כולנו בסוף עוזבים אותו? זאת אומרת, את הרחם.

פרויד: כשילד הופך לנער, ואחר כך לגבר, אם הוא הטרוסקסואל כמובן, אז הוא רוצה לחזור לרחם בדרכים אחרות.

בראונשטיין: לא הבנתי. זאת אומרת… איך אפשר לחזור לרחם?

פיקאסו: בלזיין, טמבל! ככה אתה חוזר לרחם! הכוס של האישה הוא הדבר הכי קרוב לרחם של האמא!

מירו: רחמים עליך, פיקאסו, הבהלת אותי. רק על זה אתה חושב? גם במותך?

פיקאסו: כמה פעמים צריך להגיד לך את זה, מירו, עד שזה ייכנס לך טוב־טוב למוח? סקס זה חיים! זה כמו אוכל וכמו לחרבן! זה משהו שגבר אמיתי חייב לעשות!

ארבוס: תתבייש לך! לא שאני איזו פוריטנית או משהו, ממש לא! ואתה יודע את זה! ועדיין! להתייחס לסקס כמו לאוכל?! פויה!

ליכטנשטיין: אמרה זו שצילמה את כל הפריקים של ניו יורק… (מצטט ומחקה את קולה של ארבוס ככל שהוא יכול) "לא שאני איזו פוריטנית או משהו…"

ארבוס: זה אמנות! אמנות טובה! אמיצה! ישירה! ללא עיקופים! מה שפיקאסו אומר כאן זה פשוט גועל נפש!

פיקאסו: אז אני גועל נפש, בסדר?! אני חיה! בהמה! חולירע! עוד משהו, את רוצה? אמרו עליי כבר הכל ונשארתי בחיים – ועכשיו אני חי־מת פה – במובלעת המזדיינת הזאת עם כל 'הגדולים'! היו צריכים לתת לי אולימפוס משלי! זה מה שהיו צריכים לעשות! במקום לזרוק אותי ככה, תקוע, עם חבורת השוטים הזאת…

רותקו: היי, למי קראת חבורת שוטים?

פיקאסו: לכם, אלא למי?

פולוק: אני מוותר.

הרינג: אתה יודע מה, גם אני. פיקאסו – מקרה אבוד של כוחניות ואהבת שליטה.

דה קונינג: אמן אמיתי…

מירו: אמן אמיתי מצייר! לא… לא מזיין את השכל ויורד על כל העולם ואשתו! לראות את המכלול האנושי, לראות את השונה ממך, זו הגדולה!

קליי: חבל שפרידה קאלו לא פה.

פיקאסו: הכלבה…

ליכטנשטיין: (מתעלם מדברי פיקאסו) היא מציירת.

ריינהרדט: הלוואי עלינו…

דה קונינג: טוב, זה העונש שלנו. לא לצייר עד שנחזור לעולם שלמטה.

וורהול: כל כך טוב פה, חברים. אתם לא רואים כמה טוב? אנחנו ביחד! סוף סוף! כולנו – יחד!

ריינהרדט: תגדיר ביחד.

הרינג: עם האגואים שיש פה, כל אחד הוא לחוד.

ארבוס: בלי אגו אתה לא אמן, הרינג!

הרינג: בלי אגו ומגלומניה מפלצתית אתה לא סכיזופרן, ארבוס!

ארבוס: למי קראת סכיזופרנית?

הרינג: לאף אחד. אבל אם את לוקחת את זה באופן אישי…

ארבוס: לא לוקחת כלום אישי. תמיד שומרת על דיסטנס.

רותקו: הו, דיסטנס… ובלי זה איך נצייר?

מירו: שנתחיל לנהל עכשיו שיחה אודות חשיבות הדיסטנס בציור?

קליי: פרספקטיב דיסטנס.

ליכטנשטיין: כמובן, קליי, כמובן.

וורהול: עזבו אתכם מדיסטנס. העיקר – היצירה. ושרואים אותה. שמדברים עליה. ועליי…

פולוק: העיקר – האקשן פיינטינג.

פרויד: העיקר – הפילוסופיה שמאחורי האמנות. המסה שנרקמת במוחו של הצייר או הצלמת לפני הבאת היצירה אל הדין, אל… הכישוף המיוחד הזה הקרוי יצירה. יש בזה מן הכישוף, אינכם חושבים כך?

פיקאסו: כמובן! כולנו מכשפים!

ארבוס: אני לא מכשפה!

דה קונינג: עם זאת, התמקדת בתיעוד של חריגים – 'פריקים', כהגדרתך.

ארבוס: נכון, אבל… מה הקשר? זה לא עושה אותי למכשפה.

בסקיאט: את נורא יפה, דיאן ארבוס, את יודעת את זה?

וורהול: על מה אתה?

בסקיאט: אני? אני על כלום. אין סמים במובלעת.

ארבוס: תודה, ז'אן מישל. אני יודעת שאני יפה.

ריינהרדט: היופי הוא בעיני המתבונן.

ארבוס: זה גם מה שאני אומרת כשאני מסתכלת על הציורים שלך.

ריינהרדט: את לא תצליחי להעליב אותי.

ארבוס: אני מעליבה רק חזקים, אדי דרלינג.

וורהול: חדל קשקשת. בראונשטיין, אתה רואה כמה שאנחנו טובים לך?

בראונשטיין: כמה?

וורהול: מאוד. כפוי טובה…

ארבוס: דגנרט! אתה לא קולט כמה שאתה קשור אלינו? כמה שאתה… שייך לנו? אתה חלק מאיתנו! אתה אגואיסט שלא ברא השטן, בראונשטיין! אתה כפוי טובה, מגלומן, מניאק! חרא! שקרן! …בדיוק כמו כולנו!

וורהול: הוי, האימה…

ארבוס: אתה ואנחנו זה בדיוק אותו דבר! אנחנו… אנחנו… אחד!

דה קונינג: אתה אופורטוניסט, בראונשטיין.

בסקיאט: בדיוק כמו כולנו…

הרינג: וחרוץ. ועקשן.

בראונשטיין: עקשן כמו שור.

הרינג: גם אני שור. זאת אומרת, אם אתה מאמין בהורוסקופים וכאלה…

בראונשטיין: לגמרי מאמין.

ארבוס: טוב, אז כנראה שגם אתה מכשפה.

בראונשטיין: מדיום. לא מכשפה.

ליכטנשטיין: מדיום, מכשפה, מתקשר, הכל שייך לאותה קטגוריה הזויה.

וורהול: של יצירה! של אחרות! של שונות ושל חריגות!

קליי: של אהבה. אהבה לצבע, לתנועה…

דה קונינג: אהבה לאקספרסיוניזם…

פולוק: לאבסטרקט, לאקשן פיינטינג…

וורהול: אחרי הכל, אני אוהב אותך, בראונשטיין. (לוקח נשימה, מביט על כולם) אחרי הכל, חבר'ה, אני בעצם, איך שלא תסתכלו על זה, אוהב את כולכם.

הרינג: כבר אמרנו שאהבה זאת אמנות.

דה קונינג: אף אחד לא בוחר לצייר. צייר אמיתי נבחר לזה. זה נכפה עליו.

פיקאסו: מלמעלה. זה ציווי אלוהי.

הרינג: אתם כאלה פגאניים לפעמים… ממש… שבט קדום מאפריקה. צייר אמיתי מצייר כי הוא חייב לצייר, זה נכון, אבל כולנו בוחרים לקבל את ה… כוח האדיר הזה שקיים בתוכנו.

ליכטנשטיין: בינתיים אנחנו רק מזיינים את השכל אחד לשני. פרידה קאלו היא היחידה שמציירת עכשיו.

בסקיאט: כי אותה אלוהים אוהב ואותנו לא.

פיקאסו: אנחנו האלים!

בראונשטיין: אוי ויי זמיר…

מירו: הנה הוא! עוד פעם מתחיל עם התקפת המגלומניה!

וורהול: אנחנו האלים…

בראונשטיין: שניים במחיר אחד…

דה קונינג: לא היה ומעולם לא יהיה עוד גדול כמוני.

הרינג: יצירתי ופורץ גבולות כמוני.

רותקו: מערבב צבעים מדויק כמוני.

ריינהרדט: שחור־אפור כמוני.

פרידה קאלו: (נכנסת לחדר וצוחקת) גבות מחוברות מושלמות אלוהיות כמוני!

ארבוס: (מחבקת אותה) הלו קאלו! מה קורה מחוץ למובלעת?

קאלו: (בחיוך רחב) החיים, והמתים. זה מה שיש מחוץ לכאן.

בסקיאט: וכולם מציירים?

קאלו: רק מי שאלוהים אוהב.

פיקאסו: הייתי נותן הכל בשביל לצייר כמו בימים הטובים שלי! אפילו בשביל לפסל הייתי נותן הכל!

קאלו: אז תרד קצת מהאולימפוס, פאבלו! אתה לא אל ולא שמל! אלוהים לא אוהב כשתופסים תחת. קצת צניעות תעשה לך רק טוב…

פיקאסו: צניעות… מה לי ולזה?

וורהול: צניעות זאת מילה מגונה.

פרויד: מן הסתם אביך התייחס אליך כאל סמרטוט בילדותך המוקדמת. זוהי הסיבה העיקרית למגלמוניה ולהאדרה עצמית אין־קץ. כנראה חש אתה כקורבן. קורבן של המערכת המשפחתית הטרום־התפתחותית־התבגרותית.

פיקאסו: פי… פי… אם הייתי אנושי היה לי פיפי עכשיו.

ליכטנשטיין: אני אופתע לדעת אם אי פעם היה לך פיפי.

קליי: או קקי.

פולוק: אתה הרי אל, לא ככה? ממתי אלים מחרבנים?

קאלו: בואו נרד מלרדת על פאבלו. הוא בסך הכל נשמה מבולבלת שחרטה לעומק את השם שלה בתולדות האמנות המודרנית שם למטה. אבל עכשיו אתה פה, פאבלו, איתנו, במובלעת. אז… תרד מהעץ הגדול שעליו התיישבת. כולנו שווים כאן. כולנו בין גן עדן לגיהנום והיחיד שמחליט עלינו הוא אלוהים.

פיקאסו: אלוהים לא סובל אותי.

ריינהרדט: אלוהים לא סובל את רובנו.

ליכטנשטיין: חוששתני שאלוהים הוא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר. או במילים פשוטות: הוא לא מבקר האמנות הכי טוב שבנמצא.

קליי: אתה חושב?

מירו: אני באמת לא בטוח שהוא מת על אמנות. בטח לא על אמנות כמו שלנו, מודרניזציה להמונים.

וורהול: ההמונים לא ממש מבינים אותי. למרות שאני בהחלט פונה אליהם.

ריינהרדט: רק מעטי מעט מבינים את האמנות שלי.

דה קונינג: זה סימן שאתה טוב! ככל שפחות מבינים אמן, זה סימן שהוא גדול יותר!

ארבוס: אתה לא מדייק פה. זה נחמד להיות שונה, זה טוב תמיד להיות הנחשול, זה שעומד בראש – ולא משנה אם בתור גאון הדור או ליצן החצר – אבל זה נחמד, עם הזמן, לקבל גם הכרה.

וורהול: כמו היטלר! כמו סטאלין! כמו מוסוליני! כמו… וורהול!

מירו: הוי, כמה שאתה נורא.

וורהול: זה לא משנה ההקשר, חואן דארלינג! מה שמשנה זה שאתה מנצח את הזמן! שזוכרים אותך אחרי כל כך הרבה שנים! זה סימן שאתה קיים! שאתה חשוב! שאתה… תמיד היית ותמיד תהיה וי.איי.פי!

רותקו: זה לא מה שחשוב! חשוב לעשות אמנות טובה! כל היתר – בולשיט!

פולוק: מסכים איתך לגמרי, רותקו! קודם כל והעיקר – זה האמנות! הלצייר! הלעשות! אבל מה לעשות שיש כאלה כמו וורהול שלא רואים בעיניים וכל מה שחשוב להם זה הפרסום?!

וורהול: אבל ג'קסון, מארק, חברים, מה שחשוב זה באמת הפרסום. אמן בלי שם, אמן לא מוכר, יכול לחיות ולמות לנצח בלי שאף אחד יידע שהוא בכלל היה קיים.

ארבוס: השם חשוב מאוד.

ליכטנשטיין: האמנות חשובה וגם הפרסום חשוב. גם הביקורת חשובה – הן החיובית, הן השלילית.

פיקאסו: אני מעדיף את השלילית. אני מעדיף את אלה ששנאו וששונאים אותי. הם אלה שגרמו לי מאז ומתמיד לרצות לעשות ולצייר! הם… הם הקטליזטור האמיתי שלי!

פרויד: מה אביך עשה לך כשהיית קטן… או ליתר דיוק, הרשה לי לשפץ את השאלה: מה אביך עשה לאמך שעורר בך כזו שנאה כלפי גברים – וכלפי עצמך בכלליות עובדה זו, אותה אתה מסווה, או מנסה להסוות כה יפה בהאדרה עצמית המותחת את גבולות האגו האנושי – מת או חי – למקומות חדשים? אתה אוהב נשים. אם כך, יש לך ודאי גם ביקורת – ולו מסוימת – כלפי אמך שלך. ועדיין… אם זיכרוני אינו מטעה אותי, שם משפחתך מצד אביך הינו רואיס, אך בחרת לשנות אותו לפיקאסו – שזהו שם משפחתה של אמך מנעוריה. ואם כך הדבר, אז אני ודאי צודק בטענותיי אלו.

פיקאסו: אני עומד בבית משפט, מר זיגמונד פרויד?

פרויד: ודאי שלא.

פיקאסו: אז אין תשובה אחת! אני רב־פעלים ורב־מאוויים! רב־מחשבות ורב תעצומות נפש ורב התנגדויות עצמיות! בקיצור, אני אדם מורכב, מודה באשמה, בכך אין כל ספק! אבל אני לא קורבן! ולעולם לא אהיה קורבן!

ארבוס: אתה חמוד.

פיקאסו: אני הכל חוץ מחמוד! אני רע! אני אכזר! אני פורץ דרך! אני האמן החשוב ביותר עלי־אדמות ועלי־מתים!

וורהול: אני הכי חשוב. אין מקום לשני הכי חשובים.

ריינהרדט: אלוהים ישמור…

קאלו: אלוהים לא אוהב אותם ככה. אלוהים אוהב צניעות, ענווה.

פיקאסו: כניעות! ואני לא כנוע!

קאלו: לא אמרתי כניעות.

בראונשטיין: (לקאלו) אז איך מחוץ למובלעת?

קאלו: יפה. שונה מאוד.

בראונשטיין: במה?

קאלו: יש שקט שם. זה כאילו… שיש תקווה שעוד רגע אתה חוזר. יורד למטה עם הנשמה שלך ונכנס אל תוך גוף חדש. ואתה רוצה את זה. רוצה מאוד.

בראונשטיין: מאוד…

קאלו: פשוט תאמין, וזה יקרה בסוף.

בראונשטיין: כולם חוזרים בסוף?

קאלו: לפי השמועות – כולם.

בראונשטיין: מסכן מי שיקבל את הנשמה של פיקאסו לתוך הגוף שלו.

קאלו: ומי שיקבל את וורהול? לא פחות מסכן?

מירו: על מה אתם מדברים?

קאלו: סתם, מקשקשים. הילד תוהה אם זה באמת קיים. זאת אומרת, שהנשמה מקבלת צ'אנס חדש ומורדת למטה, נכנסת לתוך גוף חדש.

מירו: אומרים שכן.

הרינג: איך זה נקבע?

פולוק: נסתרות דרכי האל. מעניין מתי יורידו אותי למטה. מה־זה בא לי כבר להשתגע בתוך מישהו, לגרום לו לצייר כאילו שזה הוא שמצייר בזמן שאת הכל אני אעשה…

בראונשטיין: רגע אחד, סטופ! למה פרידה קאלו מקבלת "זמן־ציור"?

קאלו: קנאי! בגלל שלי יש גבות מחוברות, בגלל שאני מהממת, בגלל ש… אבא שלי יהודי גרמני ואמא שלי מקסיקנית, בגלל ש…

קליי: מה הקשר?

קאלו: בירה נשר. עולם של קנאים זה העולם הזה. גם ההוא. גם הבא.

פיקאסו: (מתקרב לבראונשטיין) ידידי… (הוא מחבק את בראונשטיין, מכווץ את אצבעותיו לצורת אגרוף ואז עושה תנועה של מציצה)

קאלו: בן זונה, פיקאסו!

פיקאסו: למה בן זונה, גבירתי המכובדה, סתם ליצן החצר!

קאלו: קקה של ליצן! זה מה שאתה, פיקאסו! מוציא לכולנו שם רע!

ריינהרדט: עכשיו את מדברת!

ארבוס: ועדיין, אלוהים אוהב אותך, פרידה.

וורהול: פרוטקציה זה דבר נהדר, פרידה דארלינג. פרוטקציה זה חומר הגלם של הקיום האנושי. כל זוגיות טובה חייבת פרוטקציה, אחרת מי יוותר למי במיטה?

ליכטנשטיין: כמות השטויות שיוצאות לך מהפה לפעמים, וורהול, נשבע לך, זה פשוט לא ייאמן.

קליי: (בציניות) טוב, רוי, מה אתה רוצה? בכל זאת, זה אנדי וורהול הפאקינג אחד ויחיד. הרי מותר לתפלצת הכל.

וורהול: תקראו לי תפלצת! תקראו לי מתרומם! תקראו לי אמן של זבל או זבל של אמן או בכל "שם חיבה" אחר שתבחרו. רק אנא מכם, חבורה של קנאיות סטרייטיות־בכאילו: תבטאו את השם שלי נכון ותאייתו אותו כמו שצריך בעיתון.

בראונשטיין: העיתון מת מזמן. הכל עכשיו זה בלוגים, רשתות חברתיות, אינטרנט, מחשב…

ארבוס: המחשב הזה הורג אותי לגמרי… מוציא את כל הכיף מהמצלמה…

הרינג: (מזמזם את השיר "וידיאו הרג את כוכב הרדיו" של להקת "הבאגלס")

מירו: אתם מספירה אחרת.

בסקיאט: אנחנו מאותה ספירה, מירו. תרגיע.

דה קונינג: לא. חואן צודק. גם כאן, בעולם הזה־הבא, יש ספירות ויש ספירות. אומנם כולנו כבר מזמן מתים, כולנו… כביכול בספירה העליונה ביותר שיש, ועדיין, אנחנו שונים מאוד.

פרויד: אתה מתכוון: הנשמות שלנו שונות מאוד.

דה קונינג: כמובן שהנשמות, אז מה, הגופים?

בסקיאט: (מצחקק) הגופים אכולים כבר מזמן באדמה.

הרינג: החיים מצחיקים. גם המוות.

ארבוס: המוות הרבה הרבה יותר מצחיק! מי היה מאמין שזה עובד ככה?

בסקיאט: ככה איך?

ארבוס: נו! באסקי! יא מצחיק אחד! ככה כמו שזה! שכשמתים אז הנשמה ככה יוצאת מהגוף ועולה למעלה, ללבן, ושם היא נפגשת עם כל הנשמות האחרות –בעיקר הטובות – בעיקר מהמשפחה, שמלוות אותה בדרכה מעלה־מעלה, אל תוך השמיים, ואז עושים לה "מפגש חברים" כזה ומסבירים לה את ה"כללים" פה, ואז היא עוברת ביקורת ומבחנים ומכוונים אותה למקום שהכי נכון לה, ל… מובלעת שהכי מתאימה לה, כמו שלנו כאן, בהמתנה ה… סיזיפית הזאת לרדת למטה ולהיכנס אל תוך גוף – בכל מקום על פני פלנטת ארץ – שבדיוק רק נולד, ולהיות אנחנו בתוכו.

בסקיאט: הבנתי אותך עד ללבן. אחר כך איבדתי אותך…

פרויד: סמים הם בריחה מוכרת לעייפה עבור אמנים באשר הם. אינני שופט אותך על התמכרותך, ז'אן מישל.

בסקיאט: תזכיר לי מי אתה?

פרויד: פרויד. זיגמונד פרויד.

בסקיאט: ואתה?

פרויד: אני? נו, באמת! אני… ובכן… רק גדול הפילוסופים של העת המודרנית.

בסקיאט: לא מכיר.

דה קונינג: ואם יורשה לי, זיגי… מה באמת אתה עושה פה במובלעת?

פרויד: אינני יודע. נאמר לי שאני רב־אמן כמותכם.

וורהול: מאחז עיניים, בדיוק כמו כולנו.

פרויד: חס וחלילה מאחז עיניים!

פיקאסו: שוטה, ליצן, מגלומן, האמא והאבא של האגו־מניאקים בדיוק כמו כולנו בתוך החרא הזה!

פרויד: טוב, אם אתה פותח את נושא האמא והאבא, הרי אין לכך סוף. אתה מבין… ההורים הם ללא ספק

פיקאסו: (עוצר אותו) טוב, טוב, טוב, טוב, טוב…. אם היה לי מצב רוח לחפירות ארכיאולוגיות במוח הייתי תופס את ארבוס לחמש דקות.

ארבוס: שאני אמות!

הרינג: מותק, את כבר מתה.

ארבוס: (מתעלמת מדבריו של הרינג) חוצפן! אני חופרת?! אני??!

ריינהרדט: נודניקית שלא ברא השטן!

פולוק: אפילו בגיהנום מסרבים שתיכנסי. יש להם מספיק כאב ראש שם גם בלעדייך.

ארבוס: ככה? אוקיי. טוב לדעת באיזה קן צרעות אני חיה…

הרינג: מתה…

ארבוס: (צועקת) הגוף שלי אולי מת, קית'! אבל הנשמה שלי חיה וצורחת וקיימת ומתה מתה מתה לעשות אמנות!

ליכטנשטיין: (לקליי) אתה יודע מה אני חושב? שבעצם… היא־היא הפריקית הגדולה ביותר, האמיתית. הרבה יותר מכל מושאי תצלומיה.

קליי: ולא תמיד זה כך?

ליכטנשטיין: מעניין. בהחלט מעניין…

ארבוס: ואני חשבתי שאנחנו חברים.

פיקאסו: מי מכיר אותך בכלל?

וורהול: אין לי מושג מי את.

קאלו: (לארבוס) אני חברה שלך, דיאן.

ארבוס: כן, בטח. אף פעם לא מסדרת לי לצאת איתך החוצה, להתאוורר קצת, לנשום אוויר פסגות מגללי החארות שכאן.

קאלו: אין לי שום סיי בעניין. את יודעת את זה. אני נשמה ממתינה על חוטי מריונטה בדיוק כמוך.

פיקאסו: את גבות מחוברות חצי יהודייה חצי מקסיקנית, זה מה שאת!

קאלו: גזען שכמוך! זה מה שאתה!

פיקאסו: כבר אמרו עליי הכל. אז שיהיה גם גזען. עור של פיל, זה מה שיש לי.

פרויד: אלה האומרים שעורם עשוי כעורו של פיל הם בסופו של דבר הרגישים ביותר.

רותקו: אמר ולא יסף.

פרויד: אכן, מר רותקו.

פיקאסו: כשאני חושב על זה, פרידה, את יודעת מה הדבר היחיד שאני אוהב בך?

ארבוס: הוא אוהב משהו שהוא לא הוא עצמו? באמת מוזר מאוד… אתה בסדר, פי? אתה בטוח?

פיקאסו: (מתעלם מארבוס) הדבר היחיד שאני באמת אוהב בך, פרידה קאלו, זה לא את האמנות שלך: משעממת, ספוגה יותר מדי בצבעים ובצבעוניות, כמו… כמו איזה צ'יפס דביק בתחנת רכבת אפרורית בלונדון… אבל מה שבאמת אהבתי זה שציירת את עצמך בלי סוף! פורטרטים עצמיים… חבל שאני לא עשיתי יותר…

קאלו: אין מילים.

בראונשטיין: באמת, אין מילים.

ארבוס: מגלומן! מניאק! אגואיסט עם זין של תינוק!

פיקאסו: זין של תינוק? מאיפה הפלצת את זה? זין של סוס!

בסקיאט: להראות להם מה זה זין, אנדי?

וורהול: תחסוך מהם. תראה לי. אחר כך. בפינה.

בסקיאט: אבל בלי מגע?

וורהול: חס וחלילה מגע. זין ענק, שחור, זה לעיניים בלבד. לחוש האמיתי.

פולוק: עכשיו תריבו על גדלים של בולבולים? עד לזה הגענו?

הרינג: תן להם חצי שעה. שני אלה עוד יכולים לרדת הרבה יותר נמוך.

דה קונינג: אנחנו האקספריוניסטים מתנהגים אחרת. פולוק? רותקו? בסקיאט? אתם באים, חברים?

רותקו: לאן?

בסקיאט: אני לא אקספרסיוניסט, יא דפוק! אני ניאו־אקספרסיוניסט!

דה קונינג: למי קראת דפוק?

בסקיאט: לאף אחד. עזוב אותי.

דה קונינג: חבר'ה! בואו איתי!

רותקו: אני שואל אותך עוד פעם: לאן?

דה קונינג: נראה לי שרק בכוח נוכל לצאת סוף סוף מהמובלעת! ככה זה! רק כוח מבינים במקום הזה!

פולוק: תשמע חבר, קודם כל: אני אקספרסיוניסט אבסטרקטי. בהגדרה, או.קיי?

דה קונינג: בשבילי זה אותו דבר. אקספרסיוניסט ואקספרסיוניסט אבסטרקטי.

פולוק: זה ממש לא אותו דבר. אבל בלי שום קשר, יש פה כללים.

דה קונינג: לעזאזל הכבלים של הכללים! אנחנו, האמנים, יודעים בכלל מה זה כללים?! תראה את פיקאסו! את ה… חרא הקטן הזה! משתין על כולנו עם הזין־בוטן שלו!

פיקאסו: אמא שלך זין־בוטן! זין של סוס יש לפאבלו פיקאסו!

דה קונינג: בטח, של סוס וחצי!

פרויד: ידוע הדבר שלבעלי איבר מין קטן במיוחד ישנו שיגעון גדלות גדול במיוחד.

פיקאסו: אז אני מבין שאשתך לא הייתה מרוצה!

פרויד: על מה ולמה אתה שח זאת? אשתי, עליה השלום, הייתה מרוצה עוד מרוצה מתיפקודי בחדר המיטות, אילולא אתה

פיקאסו: (קוטע את פרויד) טוב־טוב־טוב, אשתך עליה השלום לא תעמיד לי ת'זין ולא תעשה פה שלום בית…

פרויד: ידוע הדבר שבעלי לשון גסה ומשתלחת הינם בעצם, בתוך תוכם, ילד קטן, מפוחד ומבוהל, אשר עריצותו של אביהם שלטה ביד רמה בהם בילדותם המוקדמת, באותה, אם תרצו, "ילדות ראשונית מכוננת", אשר מיצבה ופיתחה את אישיותם בבגרותם. דומה המקרה ל

פיקאסו: (צורח) תפסיק לזיין לי ת'שכככככללללל! אני לא עוד מטופלת היסטרית־שרמוטה־דפוקה־בראש שלך! אני פאקינג פאבלו פיקאסו הענק! האמן החשוב ביותר בעולם!

וורהול: (בנינוחות, בעודו יושב רגל על רגל בצד) קבל תיקון מהניו יורק טיימס, פאבלו דארלינג: אני האמן החשוב ביותר בעולם.

מירו: גם במותם הם לא מפסיקים לריב. ועל מה?! על מה חושבים עליהם למטה כל הנשמות התוהות שלא מבינות דבר וחצי דבר באמנות.

ריינהרדט: לא מבינות – אבל קונות את העבודות שלנו בשביל השווי שלהן בבנק.

הרינג: אמנות היום זה כמו מניות. כמו נדל"ן. בגלל זה כל כך אהבתי לעשות גרפיטי במקומות ציבוריים. ככה זה לא שלי. זה של ניו יורק סיטי. של השכונות שאני אוהב: איסט וילג', לואר איסט סייד… כל הדאונטאון…

דה קונינג: גרפיטי שמפיטי! אין כמו אקספרסיוניזם להעצמת התרבות המודרנית!

הרינג: אתה יודע שאני אדם שלו בדרך כלל, נכון? אבל… אתה באמת רוצה לריב איתי על מה יותר חשוב? על… מה יותר משמעותי?

קאלו: אולי מר דה קונינג רוצה לריב על מה יותר יפה? שאני אבין דבר אחד, והכי חשוב: לדעתך, מר דה קונינג, האקספרסיוניסט הגדול היודע־כל: הגבות שלי, כן, כן, אני שואלת אותך: הגבות שלי, מחוברות והכל – יפות או מכוערות?

הרינג: הכי יפות בעולם, בייב!

קאלו: תודה, קית'. (שולחת נשיקה באוויר להרינג) אבל אני שואלת אותך, דה קונינג, יפות או לא?

דה קונינג: היופי – הוא בעיני המתבונן.

פרויד: הוציא לי את המילים מהפה. ובעניין זה חשוב להבהיר ולסייג ש

קאלו: (קוטעת את פרויד שמביט בה במבט מאוכזב כי עצרה את שטף דיבורו ומחשבתו) אז שתדע לך, דה קונינג, שהן מהממות! ואתה יודע למה, נאד נפוח שכמוך? כי אני מהממת! כן! חצי יהודייה גאה וחצי מקסיקנית גאה שכמותי! עם הפורטרטים העצמיים הכי מדהימים שנראו על הפלנטה שמתחתינו! ומי שלא אוהב אותי, שיישק לי בתחת! (פאוזה קצרצרה. לוקחת נשימה, מביטה לצד, ואז כמו אומרת לעצמה) איפה דייגו ריברה כשצריך אותו?!

קליי: בגן עדן, יקירתי. לא על כולם לא שפר המזל כמו לנו, להמתין ולהמתין עד אינסוף.

ליכטנשטיין: או עד שמישהו יחליט סוף סוף שהגיע זמננו לרדת למטה ולהכניס את הנשמה שלנו לתוך איזה גוף.

בראונשטיין: אתה יודעים, כשאתם מדברים ככה, על זה, יש לי הרגשה שאני… איך לומר… לא לגמרי אני.

פרויד: ובכן, זו תחושה סובייקטיבית טבעית לחלוטין, בראונשטיין. כל אדם חש כך מעת לעת, אך נסה להבין לרגע אחד

בראונשטיין: (קוטע את פרויד) סלח לי, זיגמונד, ידידי המלומד, חבר־לדת שלי, אבל

פרויד: (מתלהב ומתלהם) רגע אחד! אתה מדבר על היהדות?! זאת אומרת, בהקשר של "חבר־לדת", והרי לכך התכוונת, לא כן?

בראונשטיין: כן, זיגמונד. התכוונתי… חבר לדת היהודית.

פרויד: שמי האמצעי הוא אומנם שלמה, אך דעתי על יהדות בכלל ועל יהדותי בפרט הינה אמביוולנטית מאין כמוה, אתה מבין —

בראונשטיין: סורי שאני עוצר אותך, אבל אני לא רוצה לשכוח משהו חשוב.

פרויד: ומה יותר חשוב מדיון פילוסופי מעמיק אודות "תיאולוגיה בחיי האמן המודרניסט"? ידידיי, אינני מבין אתכם לפעמים. אתם שוב ושוב בורחים מהקושי הקיומי ומשאלותיו של קושי זה אל הרכות של השיחות רוויות האגו, הפשטניות, וזאת לשם מה? ודאי שרק כדי ליצור סימביוזה מושלמת ביניכם, נקודת השקה, מעין חיבור בין האחד לשני. אתם! שמטיפים כה בגסות זה לזה עד כמה שאתם טובים האחד מרעהו, עד כמה שאתם שונים זה מזה, הנה, האחד טוען שהוא אקספרסיוניסט, השני שהוא אמן גרפיטי, השלישי (מצביע על בסקיאט) נעמד וטוען שהוא איננו אמן אקספרסיוניסט כי אם ניאו אקספרסיוניסט – מי שישמע ויעמוד על דקויות ההבדלים… – והאחרים (מצביע אל עבר וורהול ופיקאסו) הם רברבניים חסרי תקנה, מגלומנים הסובלים האחד (מצביע על פיקאסו) מפין מזערי ומשנאת נשים – ואבא, מן הסתם, עריץ / מתנכר, והשני (מצביע על וורהול) ממיניות לא ממומשת בעליל, ציטוט :"לא צריך מגע. מספיק לראות." ובכן, רבותיי, אני מכריז בזאת שכולכם כאחד בעצם חברים. ואף יותר מכך, משפחה לכל דבר. כמו משפחת פינגווינים, או אם תרצו, להקת זאבים המסתובבת בדבוקה אחת, אימתנית, בערבות אוסטרליה, אז אתם, על אותו המשקל – להקת אמנים. אכן, שונים זה מזה בסוג האמנות המדויקת – האחד כזה והשני כזה – אך רב הדמיון על השוני.

ארבוס: וואו! עכשיו באמת הדהמת אותי!

פרויד: ובכן, מסתבר שישנה סיבה מוצקה לכך שגם אני כאן איתכם. כאן, במובלעת הזויה משהו זו. רב הדמיון על השוני, חביבתי.

ריינהרדט: אז בעצם, זאת אומרת, אם הבנתי נכון, אתה אומר שעל אף שהאמנות שלי מוגדרת כמינימליזם, של פיקאסו קוביזם, של פול סוריאליזם וקוביזם ושל מירו סוריאליזם מופשט, אנחנו… אותו דבר?

ליכטנשטיין: ומה עם הפופ־ארט? איפה אנחנו?

וורהול: נכון מאוד!

הרינג: ואמנות הגרפיטי? מה איתה?

פרויד: ידידיי, רגע אחד, בבקשה. הוא שאמרתי: ישנו שוני. הוא קיים וניתנת לו משמעות רבה. כאשר אדם עומד איתן על הגדרת אמנותו זה עוד יותר מעיד על קשר עז של אותו אמן אל אותה האמנות שהוא יוצר – או במקרה שלכם, יצר. ואף על פי כן, על אף אותה ייחודיות ודקדקנותכם באופי ובהגדרת עבודתכם, עדיין, איך שלא תסתכלו על כך – כולכם אמנים. כולכם דומים. במילים פשוטות: אני, זיגמונד פרויד, מטפל שנפגש עם מטופלים רבים וכתב רבות אודות נפש האדם, מצהיר בזאת קבל עם, אלוהים ונשמות התלויות להן בין שמיים לארץ, גן עדן וגיהנום, בין זמן עבר, עתיד והווה: כולנו, ללא יוצא מן הכלל, משפחה.

בראונשטיין: משפחה…

פרויד: אכן כן. משפחה.

ארבוס: גם אם אני… צלמת, ואלה כולם ציירים?

פרויד: משפחה.

ארבוס: אתם יודעים, חבר'ה, תמיד הרגשתי… כזאת אאוטסיידרית פה. כאילו… הפריקית שבחבורה. לחשוב על זה, עליכם, כמו על משפחה… זה כזה… מיינד־בלואינג… אפילו… הייתי אומרת, באיזשהו מקום… מיינד־פרובוקינג.

פיקאסו: פרובוקינג זה המומחיות שלי! תנו לי הגדרות, תנו לי תבניות ברורות ואני אשבור אותן לחתיכות ואז – אוכל אותן במו פי הקדוש! אם רק לא הייתי צמחוני… משפחה אומר פרויד?! אז קדימה, משפחה זה יהיה!

קליי: (לפיקאסו) אז מה אתה אומר, פיקאסו? אתה ואני, פאבלו פיקאסו ופול קליי, משפחה?

פיקאסו: אפשר להגיד עליי הרבה מאוד דברים! אבל אני בן אדם זורם. אם זיגי אומר שאנחנו משפחה, אז יאללה, חבר'ה, בואו נהיה.

מירו: למרות ה… הבדלים? בכל זאת, אני סוריאליסט מופשט ואתה… מה אתה לא?

פיקאסו: הכל. נכון מאוד, מירו. פיקאסו הוא הכל.

מירו: (בציניות) ואנחנו כאלה קטנים לעומתך, ממש… ליליפוטים והענק…

קאלו: אני עם הפורטרטים העצמיים שלי הלא־נחשבים…

פיקאסו: נו…

קאלו: והגבות המחוברות…

הרינג: ואני "רק" עם הגרפיטי, אמנות הרחוב…

דה קונינג: ומה אני כבר עשיתי בחיי…? כמה ציורים אקספרסיוניסטיים… נו, באמת, מה כל זה לעומת הגאון־ליצן־של־קרקסים־עבד־של־פרסום ותהילה, פאבלו פיקאסו בכבודו ובעצמו…

פיקאסו: נכון, חבר'ה, נכון. אתם נמלים ואני ענק. אתם… גרגירי אבק לא נחשבים ואני הוא הגדול מכולם, ועדיין, איך אמר הפילוסוף עם המקטרת? אנחנו משפחה. אז בואו נשים את ההבדלים המשמעותיים שבינינו בצד, ונקבל את העובדה שאנחנו שווים. שאנחנו, אם תרצו ואם לא, משפחה.

ריינהרדט: ימות המשיח הגיעו.

ארבוס: הגאולה…

פולוק: פיקאסו ואני משפחה… מי היה מאמין?

וורהול: עוד מעט נרד כולנו למטה – זאת אומרת, הנשמות שלנו – וניכנס לתוך איזה תינוק שכוח־אל מאיזה אוקלהומה, או עם המזל שלי – יוטה, ונצטרך להביע את עצמנו – על כל כוחותינו, יופיינו, מערומינו ועורמתנו – בתוכו. להיות… הכוח שיפעיל את הצוציק המסכן… הולך להיות לנו מה—

זה כיף! כמו ב'סטודיו 54' – אז – אנחנו הולכים לעשות פופ! פופ! פופ! בגלגול הבא!

ארבוס: אתה באמת חושב שיתקעו את הנשמה הקדושה שלי לתוך איזה תינוקת מפלצתית מפאקינג אוקלהומה סלש יוטה?

וורהול: איך שאני רואה אותך? (בוחן את ארבוס מלמעלה למטה) טקסס. ולא ממקום מגניב יחסית כמו אוסטין. מאיזה פרבר של רד־נקים שלא שמעו בחיים על אנדי וורהול…

ארבוס: הוי, אנדי, אתה מה־זה מפחיד אותי עכשיו.

ליכטנשטיין: זה דווקא צריך להעצים אותך, דיאן. זאת אומרת, הידיעה הזאת שאת הולכת לשנות חיים דווקא של מישהי – או מישהו – מאיזה חור, מישהו כזה… כנגד כל הסיכויים. אחד כזה שאף אחד לא חשב אי פעם שייצא ממנו אמן דגול, ואז את, או אני, או פול, או – השם ישמור – פיקאסו

פיקאסו: שמעתי את זה!

ליכטנשטיין: נכנס אל הגוף שלו, וכל הנשמה היצירתית שלנו מציפה את התינוק ה… מקודש הזה… ה… נבחר… תחשבי כמה יופי יש בזה, כמה… העצמה.

ארבוס: כן… אתה יודע… יש בזה משהו.

פולוק: יש משהו בלא־ידוע שמפחיד אותנו. אבל ברגע שנותנים סיכוי ללא־ידוע, מגלים דברים חדשים.

ריינהרדט: על עצמנו בעיקר.

קאלו: חבר'ה… אני אתגעגע אליכם נורא. כן. למרות הכל: החרא, הזיוני שכל, האגואים־שלא־נראו־ולא־נבראו… אני אתגעגע.

הרינג: כולנו באיזשהו מקום נתגעגע.

וורהול: זה בזבוז זמן להתגעגע. תחשבו על קדימה. תמיד. על המחר.

פיקאסו: זה בדיוק מה שאני תמיד אומר. אחורה זה בזבוז זמן. אחרי שחמור מחרבן הוא לא חושב על החרא שלו. הוא ממשיך הלאה.

ארבוס: תמיד כל כך מעודן…

קליי: (לפיקאסו) זה כי אתה לא אדם רגיש.

פיקאסו: כל אמן הוא אדם רגיש.

רותקו: אני אגיד לכם דבר אחד: אני מת כבר לצייר. מצדי שידחפו אותי אל תוך תינוק מבנגלדש, מסרי לנקה, מ… סוריה או ישראל… העיקר – לצייר.

בסקיאט: לשתות בירה…

קאלו: אני מקווה מאוד, בסקיאט, שאתה לא מתכנן לחזור על כל הטעויות של החיים הקודמים שלך בחיים הבאים שלך.

בסקיאט: זה החיים שלי, קאלו. קחי צעד אחורה.

וורהול: אתה לא תעשה את הטעויות ההן, נכון, ז'אן מישל דארלינג?

בסקיאט: נראה. נגיע לרגע ואז נחליט. אתה יודע איך אני, פועל מהקרביים. מההכי עמוק של היצרים הפראיים, השבטיים שלי.

וורהול: פגאני מהמם שלי, אני סומך עליך באלף מיליון מיליארד ביליון טריליון דרכים בלתי ניתנות לתיאור / פיענוח. (הם מתנשקים נשיקה־בכאילו, באוויר, ללא מגע)

רותקו: אתם רואים איך זה בסוף…? לא משנה מה עשית, או איך יזכרו אותך בסוף, כי ברגע האמת אתה חוזר למטה, כמו חדש, בלי שאף אחד יידע בכלל שאתה חזרת.

דה קונינג: יש בזה משהו עצוב. תמצית הטרגדיה של הילד המחונן, של הגאון, של הווירטואוז.

ארבוס: כולם בטוחים שאני מתה, והנה, אני בכלל חיה, נשמה מגולגלת בתוך איזה ג'ינג'ית מיוטה…

וורהול: טקסס.

ארבוס: דה סיים שיט.

פיקאסו: לא משנה כמה שאתה גאון, כמה שאתה נדיר, כמה שאתה… "אחר", ייחודי, עשיר, רב־זיין… בסוף אתה מת ועולה למעלה, למובלעת הזאת או אחרת, ממתין בהכנעה, כמו כל טמבל אחר, עד שתקבל את ההוראה לרדת למטה, בבום, ולחיות פעם נוספת, עם שם אחר, בתוך מישהו אחר…

פולוק: רק תחשבו על זה! לצייר שוב! להחזיק מכחול ביד שוב! להשפריץ צבע על קנבס! להשפריץ ולהשפריץ ולהשפריץ ולהשפריץ!

פיקאסו: תאמין לי, אני מת כבר להשפריץ!

קאלו: מאמינה לך…

קליי: מה הדבר הראשון שתצייר, פי?

פיקאסו: הדבר הראשון? וואלה, לא חשבתי על זה. נראה לי…

מירו: מה יש לחשוב? קוביזם?

קאלו: בחורות עירומות, איזו שאלה.

ליכטנשטיין: משהו בכחול.

ריינהרדט: הוא יפסל לפני שיצייר.

פיקאסו: לא. אתם כולכם טועים.

בסקיאט: מה חדש?

פיקאסו: אני אצייר 'אהבה'. אני אצייר… 'אתכם'. בעצם, לא. אני אצייר 'אותנו'. זה יהיה הדבר הראשון שאני אעשה כשאני ארד למטה ואכנס אל תוך גוף חדש, נקי, כמו דף חלק… טאבולה ראסה.

ארבוס: אותנו?

פיקאסו: אתכם. זאת אומרת, 'אותנו'. אני הרי חלק.

וורהול: אתה?

פיקאסו: אני. כמובן. חלק מכם. כמו שמעולם לא הייתי. עם אף אישה. עם אף… אוצרת. כמו שלא הייתי אפילו עם הילדים שלי או בשום פתיחה חגיגית פלצנית של תערוכה שלי בשום גלריה־של־עשירים שלא יודעים מהחיים שלהם על אמנות אבל קנו אותי כי מישהו אמר להם שפיקאסו זה כמו פרארי או מרצדס. משהו שכדאי להשקיע בו לפני שהוא ינסק.

וורהול: מוכר. להיות מרכז העניינים כשאתה עצמך מרגיש ריק וחלול.

מירו: כמה היללו אותנו בחיינו, אה?

קאלו: מה זה היללו? עשו עלינו סימפוזיונים!

ארבוס: מה זה עשו? עושים! עדיין! לומדים ומלמדים עלינו בכל אוניברסיטה לאמנות שמכבדת את עצמה! כשאת נכנסת ללמוד צילום, מה את חושבת יש? יש דיאן ארבוס, יש נאן גולדין, יש פרנצ'סקה וודמן, אנני ליבוביץ'…

דה קונינג: תאמינו לי, החיים עצמם אקספרסיוניסטיים…

ליכטנשטיין: החיים הם פופ־ארט במיטבו. בלי – ולפעמים עם – בלוני קומיקס.

הרינג: החיים זה גרפיטי במקומות ציבוריים. כמה שציירת יפה, מכל הלב, כמה שהקפדת לדייק, כמה שנתת את הנשמה – בסוף אתה נמחק.

ריינהרדט: אני לא מסכים איתך, קית'. בסוף אתה נשאר. גם בעוד 1000 שנים יזכרו את קית' הרינג.

הרינג: לא קצת הגזמת?

ריינהרדט: ממש לא. אתה עוד תראה. כשתחזור. אחרי שמי שתיכנס אל גופו ימות ואחריו הבא בתור ואחריו הבא בתור, וחוזר חלילה, אתה תראה שאני צודק. אתה עדיין תיזכר. אתה פשוט… צנוע מדי.

הרינג: תודה.

פרויד: צניעות זו מעלה. (מביט סביבו על האמנים) …נדירה במקומות מסוימים.

בסקיאט: טוב, אנחנו תקועים פה עדיין. לא צריך כבר לסכם דברים.

פיקאסו: ובכל זאת, אסכם: סליחה.

ארבוס: אני שומעת טוב או שהתחלתי לדמיין דברים?

פיקאסו: את שומעת מצוין. אני מבקש סליחה. על… הכל. על ההשתלטות על השיחות, על התפרצויות הזעם, על כל הקללות והגידופים. טעיתי. לא התכוונתי. ככה זה במשפחה.

קאלו: (מהרהרת בקול) פורטרטים עצמיים של אישה עצובה עם גבות מחוברות מהממות ושמלות צבעוניות, זה מה שאני השארתי אחריי…

דה קונינג: גם, פרידה. אבל יותר מכך, הרבה יותר מכך, השארת אהבה.

מירו: ומעריצים. מעריצים רבים יש לך שם למטה…

קאלו: מעריצים… אתה חושב?

מירו: אני יודע. כולנו הותרנו מאחורינו לא רק את האמנות אלא גם את המעריצים, את האספנים, את הגלריסטים, את האוצרים, את פרחי האמנות, כל אותם סטודנטים שחולמים להיות אנחנו יום אחד.

וורהול: טוב, אז זה מקרה אבוד. אנחנו יש רק אחד.

פרויד: נא שים לב לטעות של דבריך. ובכן, אנדי, זה עתה אמרת, וברשותך, אני מצטט: "אנחנו יש רק אחד". זוהי דוגמה קלאסית של פיצול אישיות ואף של מגלומניה.

וורהול: תחדש לי…

פרויד: "אני יש רק אחד". כך צריך להיות המשפט. אך היות ואמרת "אנחנו יש רק אחד" אומר הדבר כי אתה מעוניין בשכפולך האישי.

וורהול: דה! ברור שאני בקטע של שכפול! את כולם ואשתו שכפלתי! ממרילין ועד אליזבת טיילור, מאלביס ועד הקמפבל סופ!

פרויד: ובכן, זה המשכפל רוצה ראשית להטביע את חותמו ולשכפל את עצמו. אתה מבין, אנדי, אנחנו לעולם לא כמה. אנחנו זה בעצם אני, מלשון יחיד.

וורהול: טוב, אז אני רוצה אחרת, זיגי דארלינג. אני זה "אנחנו יש רק אחד"!

פרויד: מעולם לא אמרתי 'מקרה אבוד' על איש.

ארבוס: תמיד יש פעם ראשונה.

פרויד: אשקול בדבר. מבטיח. ואשוב אליך עם תשובה לא יאוחר ממחר בשעה זו, אנדי.

וורהול: אני ממתינה בסבלנות, יקירי. ואלבש את השמלה הלבנה הקצרצרה של מרילין שתתעופף מעל פתח האוורור של הסאבוויי. מבטיחה.

פרויד: חוששתני שאינני מבין למה אתה מתכוון.

וורהול: מי מבין גאונים…?

ליכטנשטיין: זה רפרנס, פרויד.

פרויד: למה?

ליכטנשטיין: לא משנה. סתם איזה קשקוש של תרבות הפופ.

וורהול: קשקוש, רוי?! תתבייש לך! רגע מכונן בתרבות הפופ של המאה העשרים!

בסקיאט: (לוורהול) הייתי רוצה לרדת איתך למטה.

וורהול: אתה תסתדר גם בלעדיי.

בסקיאט: בלעדיך… בלי האמונה שלך בי, בלי התמיכה שלך… אני לא יודע איפה הייתי.

וורהול: חי. זה איפה שהיית. בגלל שאני… פרשתי את כנפיי העצומות, המכבידות, עליך, בגלל שהייתי הסו־קולד פטרון אמנותי שלך, התפוצצת מרוב לחץ וסמים. לא לכל אחד מתאים להיות מדונה, אתה יודע.

בסקיאט: חשבתי על זה הרבה בשנה האחרונה שלי. ואתה יודע מה, אנדי, אני לא חושב שהייתי משנה אפילו פרט אחד מכל הביוגרפיה המזוינת שלי. הייתי אמן, זכיתי להכרה עוד בחיי, חייתי חיים מהירים, מתתי צעיר.

וורהול: מה זה צעיר? ילד.

בסקיאט: אבל 27 בשבילי היה כמו 82. הגוף היה צעיר, אבל המוח והנשמה… זקנים כמו המוות.

פולוק: זה כנראה בגלל שקרה לך בדיוק מה שהולך לקרות למי שאנחנו ניכנס לו לגוף. זאת אומרת, כנראה שמישהו גדול, איזה… אקספרסיוניסט – או ניאו־אקספרסיוניסט – מלפני מאות שנים נכנס לך לגוף עם כל הנשמה שלו כשנולדת, על כל כובד משקלו, ואז… לא אתה ציירת, לא אתה שלטת… הוא שלט. וברור שלא יכולת לעמוד בזה. ברור שרצית למות.

בסקיאט: סמים זה חרא.

פרויד: זה עניין סובייקטיבי.

בסקיאט: תאמין לי, זה חרא. זה… הלברוח הכי גרוע שיש. אבל בסוף כל חרא כזה אתה מתעורר ורוצה רק עוד פעם לברוח. ועוד פעם. אין לזה סוף. עד האובר־דוז הסופי בהחלט.

פרויד: ה"לברוח" הזה שאתה מדבר עליו, ז'אן מישל, הוא ללא ספק תמצית האסקפיזם. זהו מקרה קיצון אומנם של רצון בסיסי – אנושי מאוד, יש לומר – של חוסרו של כוח הרצון להביט ישירות אל עיני המציאות ולהתמודד עמה. אך תרשה לי להעניק לך את מתנת המחשבה: האם היית באמת ובתמים רוצה למות אם היית יודע בוודאות שזה מה שימית אותך בסופו של דבר, אותו האובר־דוז, הזרקת הסם הסופית, הפטאלית, זו שממנה אין כל דרך חזרה? או במילים אחרות: באם היית יכול לצפות אל העתיד ולדעת כי אכן תמות מאותו האובר־דוז, האם עדיין היית "מעניק" זאת לעצמך?

בסקיאט: אחי, רציתי למות. לעשות סוף לכל החרא. יותר פשוט מזה אין.

פרויד: טוב… אני… מעט המום. ברשותך… מעולם איש לא קרא לי 'אחי'.

ארבוס: טוב, בגלל זה אתה במובלעת. כדי שתוריד ת'תחת שלך מהפאקינג אולימפוס, יא קשקשן.

ליכטנשטיין: אז אתה עזרת קצת למוות, בסקיאט.

פולוק: ביג־דיל, עזר למוות, מי שישמע! בסוף הרי המוות בא אל כולם.

קליי: בסדר, אבל אתה יודע כמה אמנות הוא עוד יכול היה לעשות? בכל זאת, מת בן 27, מה זה בכלל? תאר לך שהוא היה חי עוד 40-50 שנה? אתה יודע כמה אמנות זה אומר?

בסקיאט: אני לא מבין מה לא ברור?! אני רציתי למות!

וורהול: רצה, עשה, נגמר הסיפור. בואו נסתכל קדימה. לא אחורה.

קאלו: (לפולוק) אתה חושב שאני יפה?

פולוק: למה? ייצא לי מזה משהו?

קאלו: דפוק. (ועכשיו לליכטנשטיין) ואתה? חושב שאני יפה?

ליכטנשטיין: הכי יפה בעולם. כמו בועה בקומיקס.

קאלו: דפוק. (ועכשיו לארבוס) ואת, דיאן? באמת. את חושבת שאני יפה?

ארבוס: אני בקטע של חריגים וכאלה, את יודעת איך אני, אז… עם הגבות המפוארות האלה שלא ידעו פינצטה בחייהן, אני קובעת חד־משמעית: יפה!

קליי: מה זה יופי?

ריינהרדט: נכון מאוד. מה זה באמת?

הרינג: יופי זה מה שאתה מוצא להיות יפה.

דה קונינג: חשבתי שכבר הסכמנו שהיופי הוא בעיני המתבונן.

פיקאסו: אני הרבה יותר בקטע של כיעור. הכיעור בעיניי הוא שיא היופי.

וורהול: בכל כיעור יש גם יופי. ו־וייס ורסה.

ריינהרדט: כולנו יפים. וכל הצבעים יפים. גם החיים – וגם המוות – יפים.

פולוק: מה עובר עליך, ריינהרדט? ממתי אתה כזה אופטימי?

ריינהרדט: נמאס מהקדרות, אתה לא חושב?

פולוק: לא. הקדרות, והכבדות, השחורים והאפורים – והלבנים – הם הקשת בענן שלנו.

ריינהרדט: פעם גם אני חשבתי ככה. אבל איך שאתה מצייר – ככה אתה מרגיש. לא בא לך לפעמים להרגיש גלידה־מסטיק?

פולוק: גלידה־מסטיק? ממש לא. מאיפה הבאת את זה?

וורהול: (מחבק את ריינהרדט) ברוכים הבאים לעולמנו, אדי דארלינג. חבל שזה קורה כל כך באיחור! יכולת ליצור אמנות כל כך יפה וצבעונית… בסוף יצרת מרקמי צבעים כל כך אפרוריים.

הרינג: גם לזה יש מקום.

וורהול: לא אמרתי שלא, קית', ועדיין – יותר שמח לעשות אמנות שמחה, אתה לא חושב?

פולוק: השמחים הם הכי עצובים.

פרויד: הו! על זה בדיוק אני מדבר, אתם מבינים—

פיקאסו: (קוטע את דבריו של פרויד) לא! תעשה לי טובה! עם כל הכבוד שיש לי אליך, ותאמין לי, באמת שיש לי הרבה כבוד, אבל אני כבר לא יכול לסבול את ההרצאות הפסבדו־אינטלקטואליות שלך. באמת! יש גבול!

פרויד: אבל רגע אחד, פאבלו, כל מה שרציתי להגיד הוא זה: ישנה שמחה המסתירה עצבות וישנה עצבות המסתירה שמחה. השכבות הבלתי־נראות הן אלו אשר בונות אדם ויוצרות את מרקם מהותו. כולנו בנויים מרבי־רבדים רבים ומעמיקים ביותר. בתוך השכבות הפנימיות אשר בתוך קליפות המוח, מסתתרות להן, כמו שכבות של בצל, כל אותן מחשבות השזורות להן עם הפחדים הקמאיים ביותר הקיימים בכל אחד ואחד מאיתנו. השמחה של כולנו נגועה בעצבות, ובעצבות ישנו שובל, גם אם בלתי נראה ובלתי מורגש בעליל, של שמחה.

פיקאסו: אה, זה הכל?

פרויד: וכמובן שישנו גם המוטיב ה

פיקאסו: אתה רואה?! אין לך סוף! אתה כמו מכונה שלא נגמרת! כמו שעון שמישהו לא הפסיק לסובב ועכשיו הוא מצלצל ומצלצל ומצלצל…

פרויד: אכן כן. דעותיי ממשיכות לצלצל־להתנגן להן גם עתה על פני כל כדור הארץ. אתה צריך לדעת זאת טוב מאוד מעצמך, פאבלו: דבר טוב אף פעם לא באמת מסתיים.

ליכטנשטיין: פרויד, זה לא שהוא אומר שאתה לא גאון. אף אחד פה לא אומר את זה. הוא פשוט מנסה לומר שלכל אחד יש גבול להכלה שלו. בכל זאת, כמה כבר אפשר לשמוע תובנות על גבי תובנות…

ארבוס: חפירות אחרי חפירות…

פרויד: אך ישנו מימד של אבסורד נרחב בדבריך, מר ליכטנשטיין. מחד, אתה טוען שישנו גבול להכלה בתחום אותו אתה מגדיר כ'תחום התובנות'. מאידך, הרי האמנות של כולכם הינה אמנות של הכלה. או יותר מכך, בדיוק כמו שדה־אמנותי, אף אמנותכם הינה אמנות של תובנות. אתם הרי מעוררים, מלבד רגש רב, אמוציות על סוגיהן – מגוונות ועשירות, ויחד איתן, אף תובנות ומחשבה רבה בעיני הצופים ביצירותיכם באשר הן. וכל צופה רואה בעבודותיכם דבר אחר. כל אחד רואה בהן את מה שהוא בוחר לראות, את מה שהוא בוחר להכיל. אחד רואה עבודה מינימליסטית – כהגדרתה – של אד ריינהרדט ורואה בה השתקפות של חייו. אדם אחר איננו רואה בה דבר. אדם אחד רואה את עבודותיו של פולוק ומוצא בהן אהבה, תקווה, שפע ומודרניות. האחר רואה בה, במחילה, ג'קסון, מעין מסה מקושקשת רבת־רבדים של צבע ללא כל משמעות. וכו' וכו'. אינני שונה במאום מכם, רבותיי –  וגבירותיי. גם אני, בדיוק כמותכם, אמן.

קליי: לא חשבתי על זה אף פעם ככה…

פרויד: בהחלט! אמן לכל דבר ועניין! אמן של רעיונות, של הגות, אמן של מילים!

וורהול: אני מסכים איתו לגמרי. ללא המילים, השמות של העבודות, ההקדמות המצורפות של האוצרים לתערוכות שלנו אודות הרעיונות שלנו, אופן העבודה שלנו והמשמעויות הנסתרות של יצירותינו, מעולם לא היינו מוכרים עבודות בעשרות ובמאות מיליוני דולרים.

פיקאסו: מסכים בהחלט. סליחה, זיגי, אתה יודע, אם פגעתי.

פרויד: לא פגעת במאום. אני אדם חזק. שריוני איננו מועד לפורענות כאצל אחרים.

מירו: תגידו, אתם חושבים שיום אחד ניפגש שם למטה? זאת אומרת, בתור אנשים אחרים, רק עם הנשמות שעכשיו?

ארבוס: אני כבר לא יודעת מה לחשוב. כל ה'קונספט' הזה של למות ואחר כך להיוולד מחדש עם הנשמה שלנו אבל בתוך גוף אחר, מוזר עד משונה. שלא לומר… מגוחך.

ליכטנשטיין: למה מגוחך? קוראים לזה גלגול נשמות.

בראונשטיין: הרי כשהיינו למטה, מן הסתם, פגשנו כבר אנשים שהאמינו בזה.

פרויד: יש שרואים בזה בדיה שם למטה. שכל עניין גלגול הנשמות הינו כאמונה באלוהים. האתאיסטיים אינם מאמינים בזאת.

ארבוס: אני לא האמנתי בכלום. עכשיו אני לא יודעת כבר במה להאמין.

פרויד: תאמינו ב'זה'. ב'יש' הזה. תאמיני ברגע הזה, דיאן. זוהי מהות האקזיסטנציאליזם. עכשיו – זה מה שהעכשיו טומן בחובו. במילים פשטניות: תיהני מהרגע.

פולוק: 'קרפה דיים', זה מה שאתה אומר?

פרויד: בדיוק, ג'קסון, 'קרפה דיים'.

קליי: זאת אומרת, לחיות את הרגע?

דה קונינג: תמיד. זה מה שעשיתי על הקנבס. חייתי את הרגע.

בראונשטיין: אני חושב שכולנו היינו, איך לומר… אובססיביים…

דה קונינג: ואתה אומר את זה בהקשר של לחיות את הרגע, אני מבין?

בראונשטיין: לחיות את הרגע מזכיר לי את האובססיה. של הזמן. שהולך ואוזל…

ארבוס: הנצח מת.

פולוק: אתה נולד, מת, וחוזר לחיות בתור מישהו אחר. (פאוזה קצרה, כביכול הגיע לאיזושהי תובנה) מישהו משתין עלינו בקשת ואנחנו מחייכים כאילו שזה מים.

קליי: קוראים לזה צחוק הגורל.

מירו: ובזה אתם מאמינים?

קאלו: במה?

מירו: בגורל! מה במה?!

פרויד: בזה, אפילו אני, כעת, מאמין.

ליכטנשטיין: כנראה שנועדנו להיות כאן ביחד עכשיו. ואם זה לא גורל, אז מה כן?

ריינהרדט: עצרו רגע. אתם לא קולטים את כמות האינפורמציה שיוצאת מכם? בראונשטיין מדבר על אובססיה – שאני מזדהה איתה כי כך יצרתי תמיד, ואז ארבוס מדברת על הנצח שמת, קליי מדבר על גורל… תעשו קצת סדר בדברים!

פיקאסו: אין סדר, ריינהרדט! אתה עוד לא מבין את זה?! הכל זה ליצנים בקרקס! ואנחנו הליצנים! העולם הוא הגלגל הענק ועוד מעט יקפצו האריות עלינו מתוך חישוקים בוערים! אין סדר בכלום! אתה מתכנן דבר אחד ואז דבר אחר קופץ עליך ובום! כל הקלפים נטרפים! וכמו שהילד אמר (מסתכל על בראונשטיין) גם אין זמן! מה שהבן אדם רוצה לעשות הוא צריך לעשות עכשיו! ברגע זה ממש! בעודו בחיים! כי בעוד רגע אחד, זאת אומרת, רגע סימבולי, מזוקק, מסוים מאוד, הכל עובר! הילד כבר לא ילד, הנער כבר לא נער, והזין שעמד כמו טיל של סוס בכל בוקר כבר לא עומד יותר! אז זהו זה. למה אתה חושב שאני כל כך מאמין בסקס, מחשיב סקס, אוהב סקס? כי זה מסמל עבורי חיים! כשאני עושה סקס

דה קונינג: כשעשית…

פיקאסו: כשעשיתי! כשאני עושה! ו־כשאעשה! אני מרגיש הכי חי! בסקס! ובציור!

בסקיאט: ציור זה סקס.

פיקאסו: בדיוק, בסקיאט ידידי! ציור זה סקס!

פולוק: אתם מזיינים את השכל על סקס וסקס וסקס! לעזאזל! אנחנו כבר מזמן לא עשינו סקס!

פיקאסו: (נאנח) אל תזכיר לי את זה! אני רוצה לדמיין שאני כן עושה! שאני לא רק נשמה מחורבנת אלא בן אדם! ממש בן אדם! עם זין של סוס! עם לב! עם חרא ופיפי! עם נאדים וגרעפסים! עם רצונות! תחושות! עם מכחול־של־משוררים־בני־אלמוות ביד ומולי הקנבס ודוגמנית עירומה, 'מודל', שאחר כך אני כמובן אדפוק לה ת'צורה בכל חור! תן לי לפנטז, פולוק! תן לי להאמין שאני עדיין חי!

רותקו: אבל אתה לא.

פיקאסו: אני כן! יא בני זונות! אני כן!

ארבוס: (לקאלו) את רואה מה הבעיה שלי איתו?

קאלו: מה?

ארבוס: שהוא גבר. גבר טיפוסי… לפני כמה רגעים אומר שאנחנו משפחה, שהוא מצטער על הפה המלוכלך שלו, ואז עוברים כמה רגעים והוא שוב חוזר לסורו, מדבר כמו חזיר בשוק.

פיקאסו: סליחה, דיאן! צודקת! לא התכוונתי לקרוא לך זונה!

ארבוס: אידיוט! לא קראת לי זונה!

פיקאסו: סליחה שקראתי לך זונה מזדיינת, דיאן ארבוס!

ארבוס: יא חתיכת אפס! דגנרט!

פיקאסו: (מתפקע מצחוק) אני ליצן! אני ה־פריק האמיתי! אני כל יכול! (ואז הוא "נשבר" ובוכה בזעקות שבר) אני כלום… זיכרון רחוק… אני מת… כל כך מת… נשמה אבודה… (הוא לוקח נשימה ארוכה בעודו יושב על הרצפה ומביט באחרים. הוא מיד משנה את קולו ואומר) אתם אמורים עכשיו לבוא אליי ולהרגיע ולעודד אותי. לשאול לשלומי. לנחם.

(אף אחד לא מתקרב אליו ולא בא לקראתו)

קליי: ממש לא.

דה קונינג: אתה תאכל את הדיייסה המכוערת שבישלת לעצמך.

בראונשטיין: משפחה, מה, פיקאסו?

קאלו: (מגחכת) משפחה! הצחקת אותי! זה יודע מה זאת משפחה?! הכל זה הוא והוא ורק הוא. כל היתר – זבל אורגני.

וורהול: אפילו אני כבר יותר נורמלי.

מירו: לא הייתי אומר.

וורהול: למה? תראו איך אני מתנחמד אליכם.

הרינג: כולנו אבודים. פיקאסו רק קצת יותר מוקצן.

ליכטנשטיין: מוקצן, מוחצן, ומעליו בועת קומיקס ובתוכה מילה אחת – "אנדרסטייטמנט".

ריינהרדט: בדיוק.

פיקאסו: (נעמד וחוזר לעצמו) אני קצת משתגע לפעמים. קפריזות של רב־אמן־גאון קוראים לזה. אבל עכשיו מותר לי. עכשיו אני מת.

קאלו: אני לא מקנאת במי שהנשמה שלך תיכנס לתוכו. ממש ממש לא מקנאת.

פיקאסו: אל תדאגי 'גבות מחוברות', את עוד תשמעי עליי פעם.

קליי: (לליכטנשטיין) הוא מבין שכשהוא אומר 'תשמעי עליי פעם' שלא ישמעו עליו כפיקאסו אלא מקסימום כעל מי שהוא – זאת אומרת, הנשמה שלו – ייכנס לתוך הגוף שלו?

מירו: אתם מדברים על מישהו לא צפוי. זה כמו… כמו להגיד לדיקטטור 'תשלוט בעצמך'.

פיקאסו: קפריזות של אמן… כמה שאני מתגעגע למי שהייתי.

וורהול: גם אני. מה־זה מתגעגע לעצמי…

פיקאסו: ובקרוב אהיה שוב! ליצן! גאון! משוגע! רב־זיין! הכל! וכלום! מה זה משנה… אפילו לא אכפת לי איך יקראו לי בפעם הבאה, החדשה! העיקר שיקראו לי! שישמעו אותי! שיידעו שהנה אני, נכנס אל תוך החדר…

וורהול: איזו הרגשה נפלאה זו להיכנס אל תוך חדר ולהרגיש – לא לראות אפילו, פשוט להרגיש ־ איך כל המבטים ננעצים בך, איך כולם מתלחשים עליך… וורהול… וורהול… וורהול… כולם נדהמים שאתה חולק איתם את החמצן שבאותו חלל.

פיקאסו: טוב, כשאתה טווס בין עכברושים, מה אפשר לצפות? הם הרי צריכים מישהו שיוביל אותם.

וורהול: כמובן, פאבלו דארלינג, הם חולים על להיות מובלים…

פיקאסו: פסיכיים כאלה…

וורהול: המליכו אותנו, משחו אותנו בשמן למלוכת עולמים נצחית, אז מה, שנסרב?

פיקאסו: חס וחלילה לסרב, אנדי! אנחנו נועדנו לזה! זו… זו הממלכה שלנו!

וורהול: זו הממלכה, ואלו הם הנתינים!

פיקאסו: מה פתאום נתינים?! עבדים נרצעים! שפחות! הם יעשו עבורנו כל מה שנדרוש מהם! יעשו הכל בשביל להיות על ידנו!

וורהול: אנחנו נוראיים, מה?

פיקאסו: חס וחלילה נוראיים! אנחנו אנושיים! או יותר נכון – על־אנושיים!

וורהול: על־אנושיים, אתה לגמרי צודק, פאבלו… אני אוהב את איך שזה מתגלגל על הלשון…

ארבוס: אתם שומעים את עצמכם לפעמים או שאתם באמת חיים בתוך בועה של מפלצות מסוגננות?

וורהול: אמרה זו שתיעדה לאורך ולרוחב את המפלצות האמיתיות.

ארבוס: אני תיעדתי בני אדם! לא מפלצות! אתם – אתה והוא (מצביעה על וורהול ואחר כך על פיקאסו) המפלצות האמיתיות!

פיקאסו: למי קראת מפלצת, יא מפלצת?

ארבוס: רגע אחד, אתה קראת לי מפלצת?

ליכטנשטיין: מלחמת העולמות זה כלום לעומת מלחמות האגואים של אלה…

פיקאסו: כל אמן אמיתי הוא גם, באיזשהו מקום, קצת מפלצת. מפלצת של כסף, של אגו, של סקס, של קינאה.

דה קונינג: אני מסכים, ועם זאת, לא מסכים.

פולוק: החלטי מאוד מצדך.

בסקיאט: אנחנו מוזרים. זה בטוח.

פיקאסו: ברור שאנחנו מוזרים! אבל מוזרים טוב, לא מוזרים רע. אנחנו מוזרים־סקרנים, מוזרים־שואלים־שאלות, מוזרים־מתרגשים ומרגשים…

וורהול: מוזרים־ספקנים, מוזרים־בכאילו…

מירו: מוזרים נקודה.

קליי: נקודה? מה פתאום! מוזרים סימן קריאה ומיד אחריו סימן שאלה!

רותקו: מוזרים בריבוע. מוזרים מונוכרומטיים.

הרינג: מוזרים־גרפיטי.

בראונשטיין: מוזרים־יפהפיים, כמו… כמו יצורים מושלמים, שמיימיים!

פיקאסו: עכשיו אתם מדברים את השפה שלי! אנחנו אולי מוזרים, אבל רק בגלל שאנחנו מראים את המראה האמיתית, מציגים את ההשתקפות האמיתית שלנו!

ארבוס: איזה דביל…

פיקאסו: למי קראת דביל?

ארבוס: לך, דגנרט! לא הכל סובב סביבך, אתה יודע! יש עוד אנשים בעולם! עוד נשמות שמסתובבות להן ומחכות בקוצר רוח לרדת למטה ולהיכנס לגוף של המסכנים שם!

פיקאסו: תגידי, מה יש לך ממני?

הרינג: היא בטח מאוהבת…

מירו: כמו כולן, לא?

קאלו: בנייר טואלט הייתי מתאהבת לפני שהייתי מתאהבת בפי.

פיקאסו: פי… אני שונא את הכינוי הזה!

קאלו: ובגלל זה אני אמשיך לקרוא לך ככה עד קץ הדורות. או עד שסוף סוף ארד למטה ולא אראה יותר את הפרצוף המכוער שלך!

פיקאסו: הפרצוף המכוער הזה, "גבות מחוברות", השכיב יותר נשים מכל דון ז'ואן בהיסטוריה המודרנית.

קאלו: יאדה־יאדה־יאדה… קל לדבר כשכבר אין לך זין.

פיקאסו: עכשיו אין. אבל פעם היה… ובגדול…

מירו: שמענו עליך… "זין של סוס"…

פיקאסו: טוב, ככה זה בדרך כלל, נכון, אנדי? כשאתה כל כך גדול, כולם מקנאים ויורדים עליך על ימין ועל שמאל. זה סימן טוב. זה סימן שאתם עדיין, גם כאן, מקנאים.

ליכטנשטיין: (בציניות) מה־זה מקנאים…

קליי: ממש.

ריינהרדט: אין מה לקנא, פיקאסו. תאמין לי. אתה סתם… סתם מגלומן אגו־מניאק שלא ברא השטן. צייר לא רע, אני חייב לומר, אבל האישיות ה…

רותקו: אם יורשה לי לקחת את זה מכאן, ריינהרדט: האישיות המסואבת, ההפכפכה, ה… כל כך בלתי־צפויה שלך, הורסת הכל.

פיקאסו: אתם מתכוונים… האישיות הממגנטת שלי?!

קאלו: ממגנטת נייר טואלט? לזה אתה מתכוון? עם כל החרא שיוצא לך מהפה?

פולוק: אתם יודעים, חבר'ה, אחרי שמתתי וראיתי את האור הלבן ופגשתי את בני המשפחה שלי שמתו מזמן והעלו אותי לכאן – אתם יודעים, הסיפור המוכר – הייתי בטוח שיהיה לי קצת שקט. שקט… כמו שלא היה לי כל כך שם למטה. היצירה שלי הרי תמיד…  געשה על בדי הקנבס שלי. אבל גם פה אין לנשמה שלי מנוח. ועוד מעט, זה הרי רק עניין של זמן, ניאלץ להיפרד.

מירו: 'ניאלץ' זאת לא בדיוק המילה שהייתי משתמש בה…

פולוק: אם תרצו ואם לא תרצו – ניפרד. והייתה לנו הזדמנות פה, חבר'ה, הזדמנות גדולה, להעצים אחד את השני. ללמוד אחד מהשני. לאהוב אחד את השני, לפרגן. לעשות איזה… 'תיקון', לפני שאנחנו יורדים 'פור גוד' למטה, מתחברים לגוף חדש של אדם חדש ויוצרים בתוכו את הנביעה הגאונית, המפלצתית, המוזרה־מופלאה הזאת של היצירה המולדת שלנו. יצירה של פעם באלף שנה… ובמקום… אתם יודעים, במקום למצות את זה, להוציא את זה אל הפועל, מה אנחנו עושים כאן? משווים למי יש יותר גדול, או ליתר דיוק – למי היה. מי יותר מוכשר, מי יותר מכר, מי יותר הצליח, מי יותר הכיר איזה מפורסמים ואיפה ועד לכמה זמן… אנחנו מתעסקים במחירים, באוצרים, בפרסום, בכתבות… ב… הבל הבלים. זה מה שזה. פשוטו כמשמעו: הבל הבלים. ואין שקט במובלעת הזאת, ב… ברגע הזה עד שהנשמה שלנו תחזור בחזרה לעולם שלמטה. לאף אחד מאיתנו אין שקט. לא חבל?

וורהול: חבל על מי שמת!

דה קונינג: דווקא אמרת דברים יפים. יפים מאוד, ג'קסון.

בסקיאט: או.קיי. אז הוא אמר דברים יפים. עכשיו אפשר לנגב איתם ת'תחת.

קאלו: מישהו צריך נייר טואלט?

פולוק: אתם לא תופשים שאנחנו בעצם מפספסים פה? אתם באמת לא קולטים עד כמה שאנחנו מפספסים? זה כמו להיות אספן אמנות. לבחור חדר בבית ולאסוף שם יפה־יפה אוצרות אמנות, ואז פעם בכמה זמן להיכנס ולהסתכל אבל לא לתלות אף פעם שום עבודה על הקירות. לא להראות את האוסף הזה לאף אחד. אז מה זה בעצם? ולמה זה קיים?

מירו: אני לגמרי איתך, ידידי.

בראונשטיין: לשנות את העולם… זה לא מה שתמיד רצינו?

רותקו: ואם לא לשנות, אז לכל הפחות לעשות אותו קצת יותר דומה למקום שהיינו רוצים לגור בו. להפוך אותו ל… קצת יותר ידידותי לאמן המשתמש.

ארבוס: אבל בסופו של דבר לא שינינו את העולם. אולי רק שאלנו אותו כמה שאלות.

קאלו: אבל שאלות מהותיות. על יופי.

ארבוס: על כיעור ועל ניגודיות ועל השקפה. כאילו… מה זה יופי בעצם? ומה זה כיעור?

פיקאסו: זה מה שתמיד אני שאלתי. ובנוסף – מה זאת אמנות?! אני אגיד לכם מה זה! אמנות אמיתית זה נאד!

דה קונינג: סליחה? לא שמעתי טוב?!

פיקאסו: שמעת מצוין! אמנות אמיתית זה נאד! עם ריח נוראי! כן, כן, כזה שיוצא מהתחת אחרי ארוחה גדולה – או קטנה. משהו קטלני. כמו בואש מת שיוצא לך מהחור של התחת.

וורהול: אני לגמרי מבין אותך. זה קשור, מן הסתם, לסוגיית אי היכולת של האדם לכלוא את טבעיותו בתוך גופו – מעיו, קיבתו, מערכת העיכול כולה –

ואת הצורך שלו להביע את עצמו בצורה הישירה, הראשונית ביותר.

ארבוס: בחייאת, וורהול, יא פלצן! הבן אדם מדבר כאן על פאקינג נאד!

פרויד: עניין הנפיחה הינו נושא טעון בהחלט. וראוי להדגיש שכאשר מדובר בנפיחה בחברה – בין הבריות – ישנה משמעות חזקה אף יותר למעשה הרק לכאורה טבעי, או אם תרצו, מקרי, בכוונה לפליטה שלא בכוונה. כמדומני, בראונשטיין כתב על כך ספר בעבר.

בראונשטיין: אכן כן, זיגמונד. ב־2015 ראה אור ספרי "נפיחות בחברה: הטאבו האחרון". הוא ראה אור בישראל. רק מעטים קראו בו.

פרויד: מספר הקוראים לא מעיד ולו במעט על טיבו של הספר. כל ספר.

בראונשטיין: ספרון, יש לסייג.

פרויד: ושוב אחדד: אורכו של הספר איננו מעיד על חשיבותו ועל תרומתו לספרייה הכלל־עולמית.

קאלו: חברים, תרדו מהאולימפוס של האקרופוליס! פי אומר שאמנות זה נאד ואתם דנים לכם כאן כאילו שמדובר בשאלות קיומיות!

פיקאסו: אבל זאת בהחלט שאלה קיומית! הרי את הנאד אי אפשר לשמור או לשמר! מתוקף היותו גז, הוא מתפוגג עם הזמן באוויר – ובמהירות! כך לדעתי גם במקרה של האמנות! אפשר להציג את המונה ליזה במוזיאון, אך מה קורה אחרי שעוזבים את היצירה וזזים ממנה? אה? מה נשאר מאותה יצירה אז אצל הצופה?

דה קונינג: אתה אומר פה דבר גדול, פיקאסו. אתה שואל מהי החשיבות של הציור – כל ציור – אם הוא לא נשאר אצל מי שצופה בו. אם אין לך את זה, אז מה מזה נשאר, או במילים אחרות, אם הבנתי אותך נכון, מה מזה חשוב.

פיקאסו: הוא שאמרתי: האמנות היא נאד. בסוף שום דבר לא נשאר…

ארבוס: אתה כל כך מוזר! כל כך מלא בניגודים וסתירות! מצד אחד מוכשר בטירוף, אני מודה. מצד שני כזה ליצן חצר…

מירו: אבל לא כולנו כאלה? אמנים מאחזי עיניים? סוג מאוד מסוים של שרלטנים?

הרינג: מי יותר, מי פחות…

בסקיאט: אתם יודעים משהו? אני אוהב אתכם.

ריינהרדט: אוהב? באמת? אפילו ככה?

בסקיאט: אפילו ככה.

רותקו: עם כל הפגמים?

בסקיאט: עם הכל. אתם הסם האמיתי שלי.

קליי: ומה גורם לך להגיד את זה דווקא עכשיו?

מירו: זה משהו שפיקאסו העלה בך?

בסקיאט: גם אותך אני אוהב, פאבלו. גם אותך וורהול, כמובן.

וורהול: אוהב אותך בחזרה, ז'אן מישל דארלינג.

בסקיאט: אתם יודעים, החיים קצרים…

פיקאסו: ארוכים מדי, ידידי… ארוכים מדי…

בסקיאט: קצרצרים לגמרי. בגיל 27 הם נגמרו לי. יש כזה מועדון, אתם יודעים, "מועדון ה־27", של כל מיני מפורסמים מוכשרים־רצח שמתו בגיל הזה. אני אחד מהם. בכל אופן, אם למדתי משהו זה שצריך להגיד מה שמרגישים.

פיקאסו: נכון מאוד! להגיד 'אהבה'! להגיד 'חרא'! להגיד 'אמנות'! להגיד 'זין'!

קאלו: ומה עם סליחה?

פיקאסו: בוודאי! סליחה! סליחה! ושוב סליחה!

ארבוס: להגיד סליחה כשלא מתכוונים לזה מכל הלב, זה… באמת שאין לזה שום משמעות, פי. זה כמו לצייר בלי כוונה, כמו לצלם בלי כוונה.

פיקאסו: לפעמים בשביל שייצא ציור אחד טוב צריך לצייר מאה ציורים מחורבנים.

ארבוס: גם בשביל שצילום אחד ייצא כמו שצריך צריך לעשות הרבה קליקים, הרבה טסטים, ועדיין, אנחנו מדברים כאן על אמנות הסליחה. לא על אמנות הצילום והציור.

פיקאסו: אני לא טוב בסליחות.

ליכטנשטיין: כבר שמנו לב לזה.

פיקאסו: יש לי בעיה בלהתחרט. אני מעדיף לשכוח.

בראונשטיין: אתה ללא ספק בורדרליין פרסונליטי. אני מכיר את זה באופן הכי אישי שיש.

דה קונינג: אני חייב לומר שיש בזה משהו לא הגון.

רותקו: במה?

דה קונינג: במה, אתה שואל, רותקו? בזה שאנחנו תמיד מוצאים את עצמנו שוב ושוב סובבים סביב שני החברה לצים האלה, פיקאסו ו־וורהול. מה עם חואן מירו הגדול? מה עם פול קליי המופלא? מה עם רוי ליכטנשטיין הגאון?

מירו: אנחנו אולי גאונים באמנות, אבל הם (מצביע על וורהול ופיקאסו) גאונים ביחסי ציבור.

בסקיאט: וזה לא פחות חשוב…

מירו: מסכים איתך לגמרי.

ליכטנשטיין: אבל לי פחות חשוב ההו־אה של "מה אומרים עליי", "מה חושבים עליי", "בכמה מוכרים אותי ב'סות'ביס' וב'כריסט'יס'". אותי, מה שמאז ומעולם הניע, היה אך ורק האמנות שלי. גם אם אף אחד לעולם לא היה שומע עליי, עדיין הייתי ממשיך לעשות אותה.

ריינהרדט: אני איתך לגמרי, רוי. אנחנו באותו ראש.

פולוק: יכולנו לנצל את הזמן שלנו יחד בדרכים כל כך הרבה יותר פוריות…

קליי: אתה עוד שם? צא מזה.

ארבוס: ג'קסון מותק, אתה צודק. יכולנו ללמוד אחד מהשני, להעשיר את עצמנו ולהיות כנים וטובים הרבה יותר הפעם לחיים מאשר היינו אז, אבל ככה זה כשגאונים נפגשים. יש אמוציות, יש תחרות ובלגנים ואגו מלגו וכל השטויות האלה. לא נשאר זמן ללמוד מטעויות.

פרויד: זה כמו, להבדיל, היטלר ומוסוליני וסטאלין וכל הגדולים האלה – בתחומם – שהפכו את העולם דאז לעיי חורבות, שחיים־מתים להם יחדיו עכשיו ב'מובלעת' משלהם. מסופקני אם מישהו מאיתנו – וזה כולל את וורהול ופיקאסו – היה יכול להשחיל איזה משפט שלם ביניהם.

ריינהרדט: קשה לי אפילו לדמיין אותם ביחד…

הרינג: אתה חושב שמישהו למטה מאמין שאנחנו כאן למעלה ככה? בהמתנה לחזרה לכדור הארץ? אף אחד הרי לא יאמין שזה קורה עכשיו.

פולוק: אנשים חיים עכשיו. הם לא חושבים על מה שיהיה.

קליי: אני לא מסכים איתך. אנשים כל הזמן חושבים על מה שיהיה. ועל מה שהיה.

מירו: ובגלל זה הם לא חיים.

קליי: נכון. זה… הפספוס שלהם. אין ספק, צריך לחיות עכשיו.

פרויד: לחיות עכשיו.

פיקאסו: לחיות עכשיו!

קאלו: עכשיו!

הרינג: אם זה לא היה כל כך עצוב, זה עוד היה מצחיק: כל המתים שכאן רוצים לחיות עכשיו.

פרויד: כשהיינו למטה, לעתים הקלנו ראש בכוח החיים של הרגע הקיים. עתה אנו מבינים עד כמה שטעינו.

בסקיאט: אין בזה שום בושה.

פרויד: בוודאי שלא. כל עוד אדם לומד ומשפר ואף משנה את דרכיו, זהו יתרון.

וורהול: כמה הייתי נותן בשביל לחיות עכשיו…

פיקאסו: עוד מעט… עוד מעט… אה, ארבוס? עוד מעט נחיה עכשיו עוד פעם…

ארבוס: כמו שפרידה אמרה – אני לא מקנאת במי שיקבל את הנשמה שלך שם למטה…

פיקאסו: גם אני לא, ארבוס… גם אני לא, יפה שלי…

ארבוס: פתאום אני יפה? כבר לא זונה?

פיקאסו: הכי יפה בעולם, ארבוס. את, ופרידה קאלו גם. הכי יפה בעולם.

קאלו: (לארבוס) תני לו רגע. זה יעבור לו.

ארבוס: אני יודעת. אבל אני נהנית מהרגע הזה. מהשקר הזה.

הרינג: לפעמים השקר הזה זה כל מה שיש לנו…

דה קונינג: כל מה שיש לנו – השקר והיופי.

פרויד: והרגע.

פולוק: הפנטזיה שיום אחד שוב נצייר.

מירו: ואיזה יופי זה יהיה…

קליי: כל כך הרבה יופי, אינסוף, נכניס לעולם…

בסקיאט: מלא שאלות על אמנות.

בראונשטיין: אמנות שווה אהבה, משפחה, קללה, וקושי, ותקווה.

וורהול: וחיים, אל תשכח.

ריינהרדט: ונצח.

פיקאסו: אנחנו אולי מתים, אבל השם שלנו נשאר.

רותקו: לעוד עידנים על גבי עידנים.

ליכטנשטיין: זה תמיד הולך ביחד. האמנות, עם הקללה, עם התקווה, והקושי.

ארבוס: אנחנו המקוללים.

קאלו: אבל איזו קללה יפהפייה זו… מיליוני אנשים בעולם היו רוצים להיות מקוללים כמו שאנחנו קוללנו…

פולוק: קוללנו־בורכנו…

כולם ביחד: קוללנו… בורכנו…

פרויד: אהבה… בסופו של דבר, הינה כוח החיים החזק ביותר. הליבידו של הקיום, הצייטגייסט המכונן של חיינו.

בראונשטיין: אהבה… והרי זאת משמעותה של האמנות.

פיקאסו: אהבה, חברים. כמובן, אהבה. הרי זה מה שאני אמרתי לכם מההתחלה!