יושבת על המחוג, ספר שיריה של שרה כהן כתוב באומץ, ברגישות ובכנות ביד אומן בוטחת בנגיעה בכאב וביופי .
על אהבה אין קץ היא כותבת: "האהבה נותרה עמוק בתוכה נלכדה ולא הייתה עוד. על צללי ילדות: "רציתי לומר לך, ילדתי הקטנה, שהכול בסדר כמעט מה שהיה זה לא היש." כותבת על תהום "רחבה, חשוכה ומאיימת" ועל הבדידות. כותבת על הבית: "יש בית ויש משפחה. בית מלא אור ואהבה, תמונות ופרחים." כותבת על מיתוסים מקראיים כמו העקדה ועל שירי אלכסנדר פן. כהן נעה בין העבר המשפחתי: "נסיעה לאושוויץ, הפרדה בין נשים לגברים", דרך הולדת שמה:" זו את קרויה על שם סבתך" ועד להליכות בוקר יום-יומיות בתקופת הקורונה.
שרה כהן ילידת 1950, היא בת לניצולי שואה. כשהייתה בת שנתיים וחצי נפטר אביה וכשהייתה בת חמש נישאה אימה בשנית, גם הפעם לניצול שואה. היא בת יחידה, גדלה בתל אביב, למדה באוניברסיטה העברית. בעלת תואר שני באוניברסיטת בהוראת היסטוריה. במשך 36 שנה עסקה בהגשת תלמידים לבגרות בהיסטוריה ואזרחות. הכתיבה התפרצה אצלה לאחר שאימה נפטרה בגיל 100 והיא בת 61. לדבריה: ואז השתחרר סוג של פקק והתחלתי לכתוב, הבנתי שיש הרבה סודות שאסור היה לי לדבר עליהם ולספר אותם וברגע שהתחלתי לכתוב הכל נבע ממני.
הכתיבה עבורה היא תרפויטית, והמניע הוא סיפור השואה. משם התגללה לאושר גדול בנישואיה וחמישה ילדים. לאחר שהתאלמנה הכתיבה קשתה עליה. שירי הספר כבדים ועצובים ויש גם הרבה שירי אהבה ואושר וצורך להוכיח לעצמה ולעולם שהיא קיימת. מבחינתה הספר זה מעין הדלקת משואה.
נותרתי לבד
בְּלַיְלָה אָפֵל שֶׁכָּזֶה
הִצְטַנַּפְתִּי לְתוֹכִי לְחַמֵּם נַפְשִׁי.
כּוֹחוֹתַי נֶעֶלְמוּ
שִׁנַּי נָקְשׁוּ.
בְּלַיְלָה אָפֵל שֶׁכָּזֶה,
חֶזְיוֹנוֹת בָּאוּ וְהָלְכוּ
מָשְׁכוּ אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי לֹא הִרְפּוּ.
לֹא מָצָאתִי נֶחָמָה
נִשְׁמָתִי כִּמְעַט נֶעֶתְקָה.
הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מוּלִי
וַאֲנִי לְבַדִּי
יְרֵאָה עַד מָוֶת
לֹא מוֹצֵאת אֲחִיזָה.
רוֹצָה שֶׁיַּפְסִיק
לַיְלָה שֶׁכָּזֶה.
מַרְגִּישָׁה נִגְרֶרֶת
מִסְתַּתֶּרֶת
עוֹד שְׁנִיָּה וְאֵינֶנִּי.
בְּלַיְלָה אָפֵל שֶׁכָּזֶה
נִלְחֶמֶת בְּעַצְמִי
צוֹעֶקֶת מִתְעוֹרֶרֶת.
בַּיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי
מְנַסָּה לְהִתְאוֹשֵׁשׁ
פּוֹחֶדֶת מֵעוֹד לַיְלָה שֶׁכָּזֶה.
*
עוֹמֶדֶת בְּרֹאשׁ הַר
צוֹעֶקֶת.
פּוֹשֶׂקֶת יָדַי
נוֹשֶׁמֶת.
מַרְגִּישָׁה בַּשִּׂיא
רוֹצָה שֶׁיֵּדְעוּ.
כֵּן, יָדַעְתִּי אַהֲבָה,
גּוּף רוֹטֵט
נְשָׁמָה בְּשֵׁלָה,
רוֹצָה שֶׁיֵּדְעוּ.
לֹא מַסְתִּירָה
שִׁחְרַרְתִּי אַהֲבָה
לֹא פּוֹחֶדֶת
מַצְלִיחָה לְאַחַר עֲשׂוֹרִים
נוֹתֶנֶת לְעַצְמִי לְהַרְגִּישׁ בַּחַיִּים,
אִם יוֹדְעִים זֶה נָכוֹן, אֲמִתִּי
אִם יוֹדְעִים הֲרֵי הִנְנִי,
צוֹעֶקֶת אַהֲבָה.
*
קָנִיתִי פְּרָחִים לְעַצְמִי
סִדַּרְתִּי אֲגַרְטָל,
אוּלַי תָּפוּג הַבְּדִידוּת.
שֶׁקֶט בָּרְחוֹב
שֶׁקֶט מַצְמִית
רַק צִיּוּצֵי צִפּוֹרִים.
הַתְּקוּפָה תַּעֲבֹר
אֲנִי יוֹדַעַת.
אוֹחֶזֶת בָּעוֹלָמִי הַקָּטָן
שׁוֹמֶרֶת נַפְשִׁי
לֹא תָּמִיד מַצְלִיחָה.
*
מַהִי אַהֲבָה?
חִבּוּק חָזָק,
אֲמִירָה,
צְחוֹק,
הֲבָנָה לְאֵין קֵץ.
דִּמְעָה מִתְגַּלְגֶּלֶת
אַהֲבָה מְצִיפָה
רֶגֶשׁ מִתְפַּשֵּׁט
רֶגַע אֱלֹהַי שֶׁבּוֹ רַק שְׁנֵינוּ
מְנוּחָה.
מחשבה חסרת מילים
מַחְשָׁבוֹת רָצוֹת
דּוֹהֲרוֹת,
פְּעָמִים מִשְׁתַּהוֹת,
אִישׁ אֵינוֹ קוֹרֵא מַחְשְׁבוֹתַי
רַק אֲנִי מְדַפְדֶּפֶת בְּפִרְקֵי חַיַּי
בְּלַיְלָה שָׁקֵט צוֹנֵן,
מִתְכַּרְבֶּלֶת בַּמִּטָּה
מְחַבֶּקֶת אֶת הַסָּדִין
מְקָרֶבֶת בִּרְכַּי לְחָזִי.
מַחְשָׁבוֹת עֲיֵפוֹת מְבַקְּשׁוֹת מְנוּחָה.
מִתְעַסֶּקֶת לֹא בְּשֶׁלִּי,
מְזַפְּזֶפֶּת בֵּין הָעֲרוּצִים
מְכִינָה נַפְשִׁי לְיוֹם חָדָשׁ,
שׁוֹקֶטֶת,
נִרְדֶּמֶת.
*
שִׁירָתִי מְזַקֶּקֶת
מְקַלֶּפֶת קְלִפָּה
מוֹצִיאָה מוֹץ מִתּוֹכָן
בּוֹרֶרֶת,
מְאַפְשֶׁרֶת נְגִיעָה.
נוֹגַעַת בַּלֵּב הַכָּמוּס
בַּתָּא הֶחָבוּי.
הַאִם יְבִינָהּ הָאַחֵר?