נעה שבתאי
ככל שאני קוראת יותר ספרי שירה ונחשפת למשוררים ותיקים וצעירים שפועלים היום בתחומי הרפבוליקה הספרותית, כך אני לא מצליחה להימנע משאלות קיומיות שצפות כמו – מה המשמעות של ספר בעולם הדיגיטלי שבו אנחנו חיות, או עבור מי הספר נוצר?
במקרה של הספר עד הקצה ובחזרה, ספרה השישי של המשוררת גאולה שינה, התשובה לשאלה זו כתובה בבירור כבר בעמוד הראשון, כאשר היא מקדישה את הספר הזה "לעצמי". אמנם זהו ספרה השישי של שינה, אך זהו ספרה הראשון שאני קוראת, ולתחושתי הקדשת הספר לעצמה מבטאת תופעה רחבה בקרב משוררים הכותבים ומוציאים לאור את פרי עטם בתקופתנו. בין כתבים אלו ניתן למצוא עדויות רבות מאין נובעת השירה שלהם, תופעה שכיניתי בעבר ולא פעם "ארס-שירה", הכתיבה על פנטזיית הכתיבה. כך עצם ההקדשה של שינה לעצמה פותחת את הספר במהלך "ארס-שירי" שכזה.
הספר מחולק לשני שערים – "בריכה" ו־"ואחרים". השער השני מחולק בעצמו לחמישה תתי-שערים, הקרויים על פי סדר הא"ב. שער ב' הוא הביטוי הבולט ביותר לתופעת "הארס-שירה" איתה פתחתי, והוא מורכב משירים הנושאים שמות כמו "כתיבת שירה" או "מציאות מורכבת" שם כותבת המשוררת: "בֹּקֶר בַּ"אֲרוֹמָה",/ אֲנִי מַזְמִינָה הָפוּךְ גָּדוֹל וְלַחְמָנִיַּת בִּיס./ בָּחוּר גָּבוֹהַּ וְיָפֶה מַכְרִיז: ג'וּאָלָה, ג'וּאָלָה,/ אֲנִי מְתַקֶּנֶת אוֹתוֹ./ בִּשְׁבִיל מָה?/ נוֹגֶסֶת בַּלַּחְמָנִיָּה/ שׁוֹתָה קָפֶה/ כּוֹתֶבֶת שִׁיר" (עמ' 53).
השער הראשון מורכב כולו משירים שהם תוצר התבוננות של המשוררת ברחבת הבריכה. ניתן ללמוד על שינה כמשוררת וכדוברת שהיא קשובה לסביבתה. הקשב הזה בא לידי ביטוי בשמות השירים שהם מקומות קונקרטיים ברחבי הבריכה, כמו "בבריכה המקורה", "בקפיטריה של הקאנטרי" או "בריכת ילדים". לצד שמות שירים אשר אוצרים רגע אותו לוכדת המשוררת במבטה, כמו "בבריכה עם דודוש" או "בגד לנפש". על אף ההתבוננות בסביבתה, כתיבתה האישית של שינה המעידה על מקור וסיבת הכתיבה, שעוד תבוא לידי ביטוי בהמשך הספר, לא נחסכת בשער זה. כבר בשיר השלישי "מקום מפלט" היא כותבת: "הַבְּרֵכָה הָפְכָה עֲבוּרִי מְקוֹם מִפְלָט מֵהָעוֹלָם." (עמ' 11). כך הופך הביקור התדיר של הדוברת בבריכה לאסקפיזם המושלם. יותר מכך, בהמשך לאותו השיר היא כותבת: "…אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת, מִתְבּוֹנֶנֶת בַּכֹּל,/ אַךְ אֵינִי מְעֻנְיֶנֶת שֶׁיִּתְבּוֹנְנוּ בִּי." בעיניי הדבר מקביל לצפייה בתכניות ריאליטי, הצצה לחיים של אחרים. ההבדל נמצא באותנטיות מַעֲשֵׂי העוברים והשבים אשר נלכדים במבטה של המשוררת. למעשה, כך הופך השער הראשון והמרכזי בספר למן תוכנית ריאליטי בפורמט כתוב. ואכן, בשיר אחד לפני כן "לחיי האבסורד" אפשר לראות ביטוי לתרבות הריאלטי ומה שנלווה לצפייה בה – פרסומות, רכילות ומבזקים. "מִשְׂתָּרַעַת עַל הַדֶּשֶׁא בַּבְּרֵכָה,/ מְנַסָּה לִקְרֹא "הַמִּיתוֹס שֶׁל סִיזִיפוּס",/ הַטֵּלֵפוֹן מַפְרִיעַ, הוֹדָעוֹת לְלֹא הַפְסָקָה:/ נֶטַע אֶלְחָמִיסְטֵר הִתְחַתְּנָה,/ הַשִּׂפְתוֹנִים שֶׁל "סָקָארָה" בְּמִבְצָע,/ רוֹפְאִים מֵהַמֶּרְכָּז לֹא יָטוּסוּ לְאֵילַת כִּי שְׂדֵה דֹּב נִסְגַּר." (עמ' 10).
ההתבוננות האופיינית אשר עולה מן הפרק הראשון לא מסתיימת בעמודים שבאים לאחר מכן. כך למשל בשירים "אצל רופא השיניים" או "באוטובוס" ואפילו כותרות שירים הנושאות תאריכים ומועדים כמו "יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, 08.05.2019".
בקריאה ראשונית הרגשתי ששינה נוטה להאכלה בכפית של המסר אותו היא מעוניינת להעביר והדבר בא לביטוי בעיקר בכותרות השירים. שמות השירים שהנחתי כאן, לצד שירים רבים בספר, מעידים על התוכן באופן כמעט גלוי וברור. יתכן כי זהו יופיה של השירה של שינה. היא אינה חוסכת ביקורת עצמית וחשיפה של רגשותיה ואפילו תיאור בני משפחתה. נדמה כי דווקא הצורך להכווין את הקורא, ולספק לו תמונה רחבה מאין מגיעה הכתיבה אינה נובעת מהצורך להיות חשופה, אלא דווקא מתוך הגנה ובדיוק מאותו המקום המבקש להתבונן מבלי להיות מובטת בחזרה. כך בשיר ללא שם בעמ' 33: "מִי שֶׁמַּבִּיט בִּי/ אֵין לוֹ מֻשָּׂג/ מִי אֲנִי", או אפילו בשיר "במה אתם מביטים", שם כותבת: "בְּמָה אַתֶּם מַבִּיטִים כְּשֶׁאַתֶּם מַבִּיטִים/ בִּימִינָהּ שֶׁל בִּתִּי אֲחוּזָה בְּיַד אָבִיהָ/ וּבִשְׂמֹאלָהּ אֲחוּזָה בְּיַד הַמְּטַפֶּלֶת,/ הַאִם בְּיָפְיָהּ? בִּמְתִיקוּתָהּ? בְּחִיּוּכָהּ? בִּבְגָדֶיהָ הַנָּאִים?/ אֲנִי מִשְׂתָּרֶכֶת אַחֲרֶיהָ וְסוֹפֶגֶת מַבְּטֵיכֶם./ בְּמָה, לַעֲזָאזֵל, אַתֶּם מַבִּיטִים?" (עמ' 74)
אם עד כה בפרק הראשון של הספר הדוברת מפנה את המבט שלה ממנה לסביבה, ומנהלת תיאור חד-סטרי, הרי שבשער השני מערכת היחסים המאוד מורכבת שיש למשוררת עם המבט מבפנים כלפי החוץ ומן החוץ כלפי הפנים, עולה שלב. חמשת תתי השערים שמרכיבים את החלק הזה של הספר מתארים בעיניי בדיוק את תהליך זה. הראשון מבטא את המפגש וההכרה של מבט החוץ כלפי הפנים. השני מבטא את האופן בו המפגש הזה משפיע על כתיבת השירה ועל היצירה. כאמור זהו פרק בעל אופי "ארס-שירי" בולט בספר. השלישי מבטא את התנועה במרחב הזה, מן קבלה מסוימת של המבט ונוכחותו בהקשר הלאומי והמדיני הרחב. הרביעי מתמקד במשפחה הגרעינית של המשוררת – בעלה וילידיה, ובאופן מורכב וכואב הוא גם הפרק העצוב ביותר בספר. החמישי והאחרון עוסק גם הוא במשפחה, אך דווקא בזכרונות מהוריה, בסבתה ובילדה שהייתה. בשער זה ישנם שני שירים הנקראים "קטע מיומן מגיל שבע עשרה" (עמ' 88-89) ובעיניי המהלך מושלם באמצעותם, כאשר מבטה של שינה על עצמה הופך להיות חיצוני בעצמו בזכות מרחק הזמן.
קישור למבחר שירים:
קישור לספר בבית ההוצאה:
