אוצר במעמקים | דני אנדליך

איציק נכנס לחדר־האוכל וממרומי המטר ותשעים סקר את הסביבה. כאשר הבחין בשולחן אליו סבו הצוללים, הוא קרב אל הקבוצה.
"טוב שכולכם נוכחים. יש לי הצעה בשבילכם. הצעה שאין לעמוד בפניה ולדעתי גם אי אפשר אפילו לשבת בפניה."
איציק התיישב בכיסא פנוי.
"הרגע חזרתי מסיור בדרום סיני עם ערן. אני חושב שגיליתי אתר שאף צולל לא ביקר בו. אתר שאנחנו חייבים לבקר."
כל הנוכחים הביטו בו. שלמה דיבר בפה מלא.
"ידוע לך שכבר צללנו בכל האתרים לחופי סיני. אין כזה אתר שאף צולל לא ביקר בו."
איציק לקח חתיכת דג מצלחתו של בני והכניס לפיו.
"ידוע גם ידוע. אבל אני מוכן להתערב שבּנַבֵּק לא צללתם."
בני פרץ בצחוק.
"נבק? אף אחד לא צלל בנבק. השונית שם היא ברוחב של יותר מקילומטר. מי המשוגע שיצעד מרחק כזה על השונית עם ציוד צלילה על הגב?"
איציק ירק את עצמות הדג לתוך הכולבויניק.
"ובכן רבותי, כנראה שאנחנו הם המשוגעים האלו. לפני שלושה ימים עלתה על הריף הנ"ל אוניה והיא מחכה לנו בכיליון עיניים."
שוב הרימו כל הנוכחים את ראשיהם שהיו תקועים בצלחות והביטו באיציק וזה בזה.
שלמה היה הראשון שהתאושש מהחדשה המרעישה.
"אונייה טרופה חדשה? מלפני שלושה ימים? מאין לך המידע המטורף הזה?"
איציק אסף שני זיתים מצלחתה של שרה שניסתה להכות את ידו. אך הוא היה זריז ממנה.
"המידע מסופק לכם באדיבותו של איציק. ראיתי במו עיני. ערן לקח את הסיור לנבק ושם צפינו בגרוטאה החדשה מתנדנדת עם הגלים על השונית."
איציק ירק את חרצני הזיתים.
"האונייה הכתה בשונית עם חרטומה ונשברה לשני חלקים. שניהם על השונית."
בני ניסה להשתמש בהגיון.
"כמעט בלתי אפשרי לצלול מעבר לשונית. מכיוון החוף, השונית רחבה מדי, מכיוון הים, הגלים הנשברים גבוהים ומסוכנים מידי. לדעתי כדאי לקרוא לרמי."
שלמה הסכים.
"בהחלט. רמי הוא האדם הנכון למשימה שכזו. אני אתקשר אליו מחר בבוקר."
בני התרוממם והפיל את כיסאו לאחור.
מה מחר בבוקר? איזה מחר בבוקר? מחר אנחנו כבר צוללים שם. תתקשר עכשיו!

ערן נהג את המיניבוס בוואדי נבק היורד מהכביש אל עבר הדלתה לחוף הים.
כל אחד מארבעת הצוללים, רמי, שלמה, דויד ואיציק היה שרוע על שורת מושבים. המושבים האחוריים היו מלאים בציוד ובמכלי צלילה.
שלמה ישב מאחורי הנהג.
"אנחנו מקוים שלא שכחת את הנתיב ואת מקום האונייה אדון עורב."
ערן נהג את הרכב הרב הנעתי בין הסלעים הענקיים שבוואדי, מזכרות מהשיטפונות הרבים שהמדבר זוכה להם, במהירות מסחררת כשהוא עוקף מכשולים במומחיות.
"מתחת למים אולי אתם השליטים, אך בדרכי המדבר אני הוא המלך היחיד והמיוחד."
ערן לא הגזים. הוא לא היה צולל, אך הכיר היטב את דרכי המדבר, והרכב עטור הבוכנות עשה את דרכו בהחלטיות בחול העמוק ובינות לסלעים, ולאחר שעתיים פרץ לדלתה שלרגלי ההרים. כשעצר על גבעת חול קטנה, דויד קרב לחלון הקידמי.
"וואו, איזה נוף מושלם. ואיזה רוחב של שונית."
הם הביטו בשונית שנמתחה לתוך הים למרחק עצום.
החמישה טיפסו לגג המיניבוס.
"הנה היא."
שלמה הצל על עיניו בידו.
"מדהים איך הספינה נשברה לשניים כאילו הייתה עשויה קרטון. איזה עוצמה יש לים."
רמי היה האחרון לטפס לגג הרכב.
"מה שאני רואה זה גלים עצומים נשברים בקו השונית. לא יהיה קל לרדת למים."

הסתבר שהספינה חסרת המזל עלתה על השונית עם חרטומה, שישב לגמרי מחוץ למים על גב הריף. הירכתיים נשארו תלויים מאחור ועם עבודת הגלים נשברה האונייה לשניים וירכתיה שקעו לרגלי השונית.

דויד טיפס מטה על סולם הרכב.
"ברור לי שיהיה מאוד מסובך ללכת על השונית למרחק רב כל כך. מה שאני לא יכול לתאר, זה כיצד ניכנס למים דרך גלים כל כך גבוהים שנשברים אל הריף."

השונית במפרץ אילת משתרעת כמעט ברציפות מאילת בצפון ועד ראס-מוחמד בדרום. רוחבה ברוב הדרך בין מטר אחד ובין כמאתיים מטרים מקו המים ועד הנפילה למים הכחולים והעמוקים. ישנם מקטעים בשונית, בעיקר בשפכי הוואדיות. באזור נבק, רוחב השונית היה קילומטר ויותר. שונית ברוחב דומה השתרעה בחוף הסעודי. בין שתי השוניות עמדו לתפארת שני איים גדולים טיראן וסנפיר, ועוד ארבעה איים תת מימיים. המבוך של השוניות יצר את מיצרי טיראן. על כלי שייט היה לנווט בזהירות מרבית בין המכשולים. הקברניט של הספינה שעמדה מולם לא הצטיין במיוחד במלאכה זו.

איציק עסק בפריקת הציוד מהמיניבוס.
"כבר כמעט תשע, כדאי מאוד שנצא לדרך כמה שיותר מהר."
חציית גב השונית במים שעומקם כחצי מטר, הייתה מלאכה מפרכת, ודרשה מאמצים כמעט על-אנושיים. פני הריף היו מלאי מהמורות וחרכים. הסלעים והאלמוגים חדים ומחוספסים. אך הצרה האמיתית הייתה אלפי הקיפודים השחורים שהיו זרועים על פני השטח כשדה מוקשים חי, דוקרני ומאוד מכאיב.
דויד הביט בשעונו.
"אנחנו משתרכים כבר כמעט שעתיים, הלוואי והגאות תעלה מהר יותר בכדי שנוכל לשחות או לפחות לגרור את המכלים."

היה זה נוהל ידוע – גרירת המכלים כשהם צפים על גבי מאזני הציפה המנופחים, במים שהיו רדודים מדי בכדי לשחות.

רמי ניגב את הזעה ממצחו הנוטף.
"מזל שהבאנו מספיק מים לשתייה."
איציק התנשף.
"אני מצטער שלבשתי חליפה מלאה. אני כבר מבושל לגמרי."
דויד התיז מי ים קרירים לתוך חליפת הצלילה שלו.
"אתה תהיה אסיר תודה לחליפה שלך כשנהיה מתחת למים."
שלמה הביט מעלה.
"הביטו בגודל העצום של הספינה כשהיא מחוץ למים. קשה לתאר זאת כשרואים ספינות בים."
הם הגיע אל החרטום שנח על השונית והתנשא לגובה של עשרים וחמישה מטרים מעל ראשיהם.
דויד קרא את האותיות הלבנות.
"אכילס. שם הספינה אכילס."
רמי הביט נכחו.
"בדיוק כמו שחשבתי. החרטום משמש כשובר גלים. נוכל להיכנס למים בצילו בלי הצורך להתנפץ לרסיסים."

מתחת לפני הים היה פשוט בהרבה. ארבעת הצוללים נאנחו בהקלה לתוך וסתיהם. המים היו נעימים, שקטים ולא היה צורך לשאת את משקל המכלים הכבדים. הם ירדו לעומק עשרה מטרים ושחו דרומה לכיוון ירכתי הספינה כשלושים מטרים מנקודת הכניסה.
שלמה הצביע לעבר גשר הספינה וסימן 'נכנס דרך כאן'.
הם נכנסו לגשר הפיקוד דרך דלת שהייתה פעורה ושחו סביב למערכת השליטה. הייתה זו צלילה רדודה. הירכתיים נחו על קרקעית בעומק חמישה-עשר מטרים וחלקם העליון בלט מחוץ למים. הצוללים היו רצוצים מההליכה הארוכה בשמש היוקדת והחליטו על צלילה קצרה.
רמי נופף בידיו כמסמן 'בואו הנה, בואו הנה'.
שלמה ודויד שחו לקרבתו. איציק היה עסוק במשחק בהגה הספינה ובניווטה על החול.
רמי הצביע על שלט קטן שהיה מוצמד לאחת הדלתות. על השלט היה כתוב – 'קפטן'.
השלושה התאמצו לפתוח את הדלת ובסופו של מאבק שכלל אגרופים, בעיטות וקללות, הדלת נפלה מציריה לתוך תא הקברניט כשהיא מעלה ענני אבק תת מימי.
השלושה נכנסו לתא בשחייה זהירה בכדי לא להעלות עוד עננים ולתת לאלו שכבר התאבכו לשקוע. הם נעו בזהירות בתוך התא הקטן. שלמה פתח מגירה גדולה בכוננית הקפטן ועיני הצוללים נפלו על כספת האונייה.
רמי הביט בדויד ושלמה שעיניהם מילאו את כל מסכת הצלילה. איציק הצטרך אליהם לתא הקברניט ושמט את הוסת מפיו שנפער למראה הכספת.
מפתח הכספת היה נעוץ בחור המנעול ודויד לא נאלץ אפילו לסובבו. הכספת לא הייתה נעולה.
דויד פתח את דלת הכספת הכבדה בזהירות והחל מושך צרורות של שטרות כסף ולהניח אותם על שולחן הכתיבה.
שלמה הרים את אחד הצרורות שהיה כרוך בסרט. לפי המודפס על הסרט היה זה צרור של מאה שטרות של עשרים לירות-שטרלינג.
איציק החל רוקד מעלה-מטה ורמי נאלץ לאחוז בזרועו בחזקה ולהפסיקו. הפיזוזים של איציק הפכו את התא למָרָק אבק, והראות הוגבלה לעשרה סנטימטרים. הארבעה נאלצו לחכות דקות ארוכות מאוד מאוד עד שהאבק שקע.
דויד המשיך להוציא צרורות של כסף והגיש לצוללים שתחבו אותם לתוך חליפות הצלילה.
רמי סימן באצבעו על שעונו. שלמה הציץ בשעונו שלו וסימן 'בואו נסתלק מפה'.
כאשר שחו מחוץ לגשר הספינה, דויד העמיק בכדי להציץ בגוש שמשך את תשומת ליבו. במחצית הדרך מטה הוא הרגיש משיכה חזקה ברצועת מכלו. שלמה משך אותו כלפי מעלה תוך שהוא מסמן בידיו 'אתה לא רוצה לברר מה זה. אנחנו הולכים הביתה'.
הם שחו מתחת למים עד שהגיעו לצל חרטום הספינה, ובחסות המבנה האדיר שחסם את משברי הגלים, טיפסו חזרה על השונית.

מיד עם ההגעה לפני הים, ירק איציק את הוסת מפיו.
"אמרתי לכם!! מה אמרתי לכם?! תמיד תזכרו, כאשר שומעים בקולו של איציק – העתיד תמיד ורוד."
דויד נשען על גוף המתכת שניצב זקוף על השונית וחלץ את סנפיריו.
"אז כמה כסף היה שם?"
רמי משך את מסכת הצלילה והורידה לצווארו.
"קשה לדעת. דולרים, לירות-שטרלינג, דרכמות, ועוד שטרות שלא בדיוק זיהיתי, יתכן כסף טורקי…"
דויד הביט בשלמה.
"מה זה היה שם מתחת למבנה? זה נראה קצת כמו גופת אדם…"
שלמה לגם מבקבוק המים שהסתיר בחליפת הצלילה.
"אינני יודע, ולדעתי עדיף כך. אנחנו חייבים להתחיל את המסע חזרה. לא נשארו הרבה מי שתיה."
דרך החתחתים חזרה לחוף הייתה קשה לכל הארבעה ובמיוחד לאיציק.
מפאת גובהו הרב, איציק התקשה במיוחד למצוא מאחזים לרגליו והשתטח פעמיים מלוא אורכו, כשרק אלמוגים, סלעים חדים וקיפודים שחורים עוצרים את נפילתו. את זעקותיו וקללותיו היה אפשר לשמוע למרחקים.
גם שלושת האחרים נשרכו באיטיות, ואף הם פגשו את קוצי הקיפודים שחדרו דרך סוליות נעלי הצלילה, ולעיתים גם דרך הכפפות, כשנעזרו בידיהם בכדי להתייצב על הקרקע המשוננת.
בחצי הדרך למיניבוס שמעו את קולו של ערן שעמד על גג הרכב וצעק בקולי קולות.
"מצאתם משהו מענין? איך הייתה הצלילה?"
לאף אחד מהצוללים לא הייתה אנרגיה מספקת לצורך מענה בצעקה, והם המשיכו להתקדם באיטיות ובדממה.
כשהגיעו סוף סוף אל המיניבוס, איציק פשוט פתח את רוכסן חליפת הצלילה והגיש לערן חבילת שטרות כרוכה בסרט.
"לכל הרוחות והשדים של ים סוף והסביבה. באמת זה מה שמצאתם?"
רמי הסיר את מכל הצלילה והניח אותו על החול.
"כנראה שזה קרה כל כך מהר, שהצוות נאלץ לנטוש ולא נמצא להם זמן לזוטות כגון כסף."
דויד הביט בשלמה.
"אני מאוד מקווה שכולם ניצלו…"
ערן הרים את חבילת השטרות לאפו.
"איציק, לא יכולת להתאפק מלהשתין בחליפה? ועוד אומרים שלכסף אין ריח…"
דויד ישב על מדרגות הרכב באפיסת כוחות.
"עזוב את הכסף, תן לי משהו לשתות אני מיובש לגמרי."

מתוך הספר 'שערי כפר הנופש נעולים'