צדק לבעלי מוגבלויות גם בתחום הספרות והיצירה! "מוסיפים על האור" אנתולוגיה חדשה של יוצרים בעלי מוגבלויות

"הדברים הטובים והיפים ביותר בעולם אינם נראים או נשמעים. אפשר להרגיש אותם רק דרך הלב." (הלן קלר)

"פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שצריך להפסיק להגיד אהבת חינם, צריך לעשות אהבת חינם" במילים אלו פתחה יעל בר זוהר את האירוע לכבוד השקת האסופה "מוסיפים על האור", ספר המכיל סיפורים, שירים והגיגים מאת יוצרים ויוצרות עם מוגבלויות. ההשקה, שהתקיימה ב-30 ביולי אירחה סופרים ויוצרים, ציירים, מוסיקאים ועוד…

האסופה מכילה 233 עמודים של יצירה ספרותית וויז'ואלית, בשבעה שערים שונים, היוצרים, חלקם מוכרים יותר וחלקם פחות, מתמודדים דרך אמנות עם המגבלה שלהם במגוון רחב של אסטרטגיות. לדוגמא ענבל לוי, בשנות השלושים לחייה התפרצה אצלה מחלה שגורמת לה לאבד את הראייה בהדרגה. בשירה:  "אם כבר אז כבר":  "אם כבר נכה – אז נכה צה"ל\אם כבר להתעוור – אז להיות גבר ולא אישה\אם כבר להתעוור – אז להיות בגיל העמידה\אם כבר להיות חולה – אז במחלה שכיחה\אם כבר להתעוור – אז להיות נשואה, רצוי באושר ולא יזיק גם בעושר\אם כבר… ואם כבר… אז די תפסיקי כבר… זה מה יש!"

או למשל, סברינה דה-ריטה, הסובלת מחולשה כרונית וממצבים נפשיים שמקשים על תפקוד בקהילה: "צְאִי הַחוּצָה לָעוֹלָם\כִּי בְּקָרוֹב תִּמְחַק הַשֶּׁמֶשׁ אֶת הַחֹשֶׁךְ בְּחַדְרֵךְ\וְהַחֹרֶף הַמִּתְקָ רֵב יַגְשִׁים אֶת מִשְׁאֲלוֹתַיִךְ\וּכְשֶׁתִּפְקְחִי אֶת עֵינַיִךְ, אַתְּ תִּרְאִי\שֶׁהָאָבִיב צָבַע אֶת הָעוֹלָם בְּכָתֹם\כִּי פְּצָעִים בַּנְּשָׁמָה יְכוֹלִים לַהֲפֹךְ לִפְרָחִים בָּאֲדָמָה"

או לדוגמא, יצחק (איציק) חנונא, עיוור מלידה שבגיל אחת עשרה חלה בדלקת קרום  המוח והתחרש, שכותב בשירו "לאט-לאט": "אַל תַּעֲשֶׂה מָה, מִי, אֵיפֹה\אַתָּה יוֹשֵׁב לוֹמֵד\כְּמוֹ פֶּרַח סַבְלָנוּת\אַל תַּעֲשֶׂה מְדַבֵּר הַרְבֵּה\לְאַט-לְאַט פֶּרַח גָּדוֹל\אַחֵר מְקַבֵּל אוֹתְךָ\אַחֵר אַתָּה בִּפְנִים\דָּם\ דם חֵרְשִׁים", בשיר זה מתייחס חנונא לביטוי "דם חירשים", כאשר בקהילת החירשים משתמשים בסימן ספציפי למונח "דם" מתכוונים לַקֶּשר בין חברי 2 הקהילה. דם חירשים מוגדר כקשר עמוק וקרוב בין החירשים בשל היותם חירשים.

לדברי שי פירון, שר החינוך לשעבר "האנתולוגיה הזו אינה אלא ביטוי לרוח הגדולה המפעמת בבני אדם, ללא קשר ללקויותיהם, ללא קשר לקשיים, למחסומים. הרוח מדלגת מעל כל מחסום, פורצת כל קיר, מסירה כל מכשול.

האנתולוגיה שלפניכם אינה דבר פלא ואין בה הרואיות או גבורה. יש בה תביעה לכל אחד מאיתנו להתייחס לאנשים עם מוגבלות כבני אדם. כך, פשוט. ויש בהם ויש להם כישרונות עמוקים, ויכולות אומנותיות וספרותיות כמו לכל אדם. לא יותר, לא פחות. כמו כולם. שווים אבל שונים. "

במהלך ההשקה הוקרנו ברכות מאת סיוון רהב מאיר, רוני סומק, יוסי אלפי ונועם חורב. כמו כן, הסופרות והמשוררות פרופסור אביבית לוי, יוכי ברנדס, שרה אהרוני וענת בר נוי קראו יצירות מהאסופה.

את האסופה יזמה והפיקה אסתר דגן קניאל, מספרת סיפורים, סופרת, פעילה חברתית ושחקנית מנתניה. הרעיון נולד באירוע, שאף אותו יזמה, בו הקריאו הסופרת שרה אהרוני והסופר ד"ר אמנון ז'קונט שירים מאת משוררים עיוורים ולקויי ראייה. כשהיא ראתה את האור בפני אורית מרטון, משוררת הסובלת משיתוק מוחין בזמן שהקריאו את השיר שלה היא החליטה להוציא לאור אסופה ולאפשר ליוצרים עם מוגבלויות במה וחשיפה.  אסתר קיבצה מסביבה קבוצה מכובדת של גברים ונשים אשר פעלו בהתנדבות כשנה וחצי, בתוך תקופת הקורונה, כדי לממש מיזם זה, וגייסה מנהלי מוסדות שתמכו ברעיון כגון; "בית החינוך לעיוור" בירושלים, מוסד "שלווה", ספריית העיוורים" ובמיוחד מנכ"ל "המרכז לעיוור בישראל", מר נתי ביאליסטוק-כהן ז"ל, ש"תרם" לאסופה הגיגים ושירים פרי עטו ונפטר עשרה ימים לפני ההשקה של הספר.

לדברי אסתר דגן קניאל, "הייתה לי הזכות להוביל את המיזם החברתי ממדרגה ראשונה ולזהות את האנשים הטובים שאלוהים זימן לי בדרך. הודות להם הגשמנו את חלומם של יוצרים מופלאים, ומקמנו אותם בקדמת הבמה. מבלי שהרגשנו, הגשמנו גם חלום אישי שלנו. זה מה שקורה כשקבוצת אנשים מתלכדת לעשייה שהיא כולה טוב, השמיים נפתחים והתוצאה מעוררת התפעלות והתרגשות".

יצירות מתוך האסופה "מוסיפים על האור"

אֲגַרְטָל | רוני בלאק

שָׁבַרְתְּ לִי אֶת הַלֵּב לִרְסִיסִים,
אֲגַרְטָל שֶׁלֹּא נָפַל
הוּטַח עַל הָרִצְפָּה,
כֵּן בְּכַוָּנָה, לֹא בְּכַוָּנָה,
חֲשׁוּבָה הַתּוֹצָאָה.
עַכְשָׁו לֵךְ תְּאַחֶה רְסִיסִים שֶׁל אֲגַרְטָל,
מַדְבִּיק אֶחָד וְעוֹד אֶחָד
וְיֵשׁ עוֹד כַּמָּה שֶׁמֻּטָּלִים בַּצָּד,
פָּזֶל שֶׁלֹּא מִסְתַּדֵּר לִי, מִשְׂחַק הַרְכָּבָה
וַאֲנִי יֶלֶד-לֹא יֶלֶד. לֹא בָּנוּי לְאַכְזָבָה.
אֲגַרְטָל עִם חֹורִים,
וְכָל הַמַּיִם נִשְׁפָּכִים,
זוֹלְגִים לִי עַל הַצַּד,
מַזְכִּירִים לִי – אַתָּה לְבַד.

דְּמָמָה | יאיר אורבך

דְּמָמָה,
יֵשׁ לָהּ צְלִיל מְיֻחָד,
וְרַק כְּשֶלֹּא שׁוֹמְעִים
מַצְלִיחִים
לְהַקְשִׁיב
לִצְלִילֵי הַדְּמָמָה,
וְהֵם
חַדִּים וַחֲזָקִים,
רַכִּים וְחַלָּשִׁים,
נְעִימִים וּמַצְלִיפִים.
הֵם,
הַקּוֹל בְּיַחַד.
וְיֵשׁ לָהֵם
צְלִיל שֶׁל
דְּמָמָה.

סָלַחְתִּי לַמָּוֶת | קייטלין פינקל

אֵיךְ
סָלַחְתִּי לַמָּוֶת
בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ.
אֵיךְ
שָׁכַחְתִּי אֶת הַיּוֹם
שֶׁבּוֹ חָזַרְתִּי לָלֶכֶת,
וְהִתְחַלְתִּי לִסְפֹּר
אֶת הַדַּקּוֹת
עַד הַמָּוֶת הַבָּא,
בְּלִי לְהוֹדוֹת
עַל הָא וְעַל דָּא.
אֵיךְ
נִשְׁאַרְתִּי עִם טַעַם
הַלְּוַאי שֶׁל חֲרַכֵּי נִשְׁמָתִי,
וְהַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
שֶׁרָאִיתִי,
רֶגַע
לִפְנֵי מוֹתִי.
אֵיךְ?

אַחַת מִכֻּלָּם | אורית מרטון

בֵּין הַנֵּר הָעֲשִׂירִי שֶׁל חֲנֻכָּה
לַנְּשִׁיקָה הָעֲצוּבָה שֶׁל אַלְפַּיִם עֶשְׂרִים, שְׁעָתַיִם נְסִיעָה רְטֻבָּה וּשְׁחֹרָה
מִפַּז, הֵיכַל הַחֵרוּת חֲזָרָה אֶל הַכֶּלֶא.
אַךְ הַדֶּרֶךְ מוּאֶרֶת וְנֹגַהּ הַלֵּב
אַחֲרֵי חֲצִי יוֹבֵל שָׁנִים
נִצְּחוּ חַיַּי מִסְגְּרוֹת מֻגְבָּלוֹת,
וַאֲנִי שׁוּב כְּאַחַד הָאָדָם.
הַלַּיְלָה הַזֶּה לֹא בְּחֶסֶד אָבוֹת,
אֶלָּא בִּזְכוּת הָאוֹר שֶׁזָּרַח בְּקִרְבִּי,
וּמְבַקֵּשׁ לִזְעֹק אֶת עַצְמִי.