דימיון ומציאות של העולים ממרוקו: בספר הפרוזה הראשון של המשוררת והציירת פרלה אהרוני, היא משלבת חלקים מסיפורה האישי ביחד עם דמויות ספרותיות פרי דימיונה ויוצרת רומן רב-רבדי השופך אור על העלייה הגדולה ממרוקו ועל החיים והחלומות של יוצאי מרוקו בישראל עד היום!

בשנת 1963, בגיל ההתבגרות, עקרה פרלה אהרוני לעולם חדש – ארץ ישראל. בעקבות זאת ניסתה לשכוח את החיים הקשים שהיו שלה בתור ילדה שהתייתמה מאביה בהיותה בת תשעה חודשים בלבד.

בישראל ההתאקלמות לא הייתה קלה כלל, ולמרות זאת עשתה המחברת דרך ארוכה שהובילה אותה להצלחה. בספר זה היא כותבת עלילת חיים דימיונית למחצה. בת דמותה בספר התחתנה עם איש קבע מוצלח, והם הביאו לעולם שלושה ילדים. אבל מחשבה אחת כרסמה בליבה של המספרת כל ימי חייה מאז ילדותה המוקדמת במרוקו – כבר בהיותה בת חמש חלמה שלכשתגדל תאמץ בעצמה ילד או ילדה, לא משנה מהיכן. ואכן, לאחר נישואיה תכננה המספרת תכנית די מניפולטיבית כמעט בחשאי, ובכך העמידה את בן זוגה אל מול עובדה קיימת, עובדה שהיה בלתי אפשרי לשנותה. באישון ליל העירה את בעלה באומרה שתי מילים חותכות: "נוסעים למרוקו".

משם עברו בני הזוג והילדים תלאות רבות כדי להגשים את הפנטזיה של גיבורת הספר, וכך נשזרו שני סיפורים, מציאות ודמיון, לסיפור חוצה יבשות, טרגי ומרגש מתחילתו ועד סופו, עד שהשיגה המחברת את משאלתה.
פרלה אהרוני החלה לכתוב לפני עשר שנים, לאחר מות בעלה ניסים. היא כתבה מתוך מצוקה נפשית, מתוך כאב וחרדה על שנשארה לבד. היא החלה בכתיבת סיפור שהתבסס על משאלות ליבה, אבל הרגישה שמשהו חסר בו והיא הייתה חייבת להוסיף בו דמיון, השקיעה את רוב ימיה בכתיבה וכך נכתב סיפור השזור משני חוטים: חוט של מציאות וחוט של דמיון.

בנוסף לכתיבה אהרוני מציירת, עוסקת ברפואה משלימה ומשתתפת בחוגי תאטרון.

פרק ראשון מתוך הספר "צועניה" מאת פרלה אהרוני הכהן

כתב הוצאה לאור

כל חיי חלמתי לאמץ בן או בת, אבל רק מבית יתומים. אסופי או אסופית. לא רציתי שיהיו בדרך מתווכים, כדי שהדבר לא ייראה כמו סַחַר מֶכֶר. לדבר הנפלא שרציתי לא היה שום ערך לוּ היה נעשה בדרך כזו; זה היה משהו מעבר לכך – הלב הבוחר, הלב הרוצה, לא משנה מה.

המחשבה קיננה בי שנים ארוכות, ולא העזתי להתוודות עליה לפני בעלי. חששתי מפניו ומסירובו.

לאחר שגמלה בליבי ההחלטה התהלכתי ימים, לילות, שבועות וחודשים כמו סהרורית; לא ישנתי, לא אכלתי, רזיתי מאוד. "מה קורה לך?" שאלו בסביבתי ובמשפחתי. כולם דאגו אך שתקו, כדי לתת לי מרחב .

אני מצידי התחלתי לחפש בעיתונים, כדי למצוא כתבות שבהן היו פרטים של ארגוני רווחה העוסקים בעניין. לכל עיר ועיר הייתי מוכנה להגיע ולכל ארץ, גם לחוץ לארץ – בשביל המטרה הנעלה הזאת.

לבסוף נמצאה הדרך להגשים את חלומותיי. הכנתי ניירות, הכול היה מוכן. הייתי מוכנה למסעי ולהגשמת הייעוד שרציתי להגיע אליו. הכול נעשה בחשאי, אבל כשכבר הייתי צריכה חתימות לא יכולתי להתחמק יותר.

בלילה, כשכל בני הבית ישנו, ארזתי מזוודה ובה כמה חפצים. לקחתי גם את הכרטיסים לטיסה, שכבר היו מוכנים. לשמחתי היו הדרכונים בתוקף כי בעלי תמיד דאג לחדשם במועד. קניתי כרטיסי הלוך ושוב ליעד גם בשביל בעלי, כי ידעתי שהוא לעולם לא ייתן לי לטוס לבד לארץ זרה – ובפרט לא לארץ מוסלמית. גם את המזוודה של בעלי הכנתי מאחורי גבו. לאחותי ולמטפלת השארתי כסף ומצרכים בעבור הילדים, שנשארו בבית. אחותי הבטיחה שהיא תדאג לכולם, שאהיה שקטה ורגועה – אף על פי שלא הסברתי לה בדיוק מדוע אני טסה.

למוחרת קמתי מוקדם, הכנתי קפה ריחני לי ולבעלי ואז הערתי אותו. בהיותו עדיין ישנוני, פשוט זרקתי בדרך אגב: "אנחנו נוסעים."

"לאן?" הוא שאל. "

"למרוקו."

"למה דווקא למרוקו "?

"לאמץ תינוק."

"מה מרוקו? השתגעת? ככה פתאום את רוצה לאמץ תינוק או תינוקת יתומים, ועוד ממרוקו?!"

"הכול כבר מוכן ומאורגן, חסרה רק החתימה שלך ויש לנו תינוק."

"את נפלת על הראש! מזמן הבנתי שמשהו לא בסדר איתך! אבל את זה לא תיארתי לעצמי… אני המום ממך. מה עם הילדים כאן? ומה יגידו השכנים? מה תגיד המשפחה כשתופיעי עם תינוקת?"

"לא מזיז לי מה יגידו. זה מה שאני רוצה! אם אתה לא מתלווה אליי, אני יוצאת. המונית כבר מחכה בחוץ…"

"אני צריך לבקש חופש מהעבודה! חוץ מזה אני צריך להתלבש, אני צריך להתקלח, להתגלח. מה הפזיזות הזאת? ובכלל, כבר יש לנו ילדים!"

"אבל את זה אני רוצה להציל! הבנת? אל תתווכח איתי! אני מחכה לך במרפסת. אבקש מן הנהג להמתין, אחותי כבר תדאג לילדים כשיבואו מבית הספר"

אתם, הקוראים, שואלים את עצמכם (ובצדק) מדוע אני צריכה את האימוץ הזה. הרי יש לי הכול.

התשובה פשוטה – גדלתי יתומה מאב. הייתי צעירה מאוד כשהוא נפטר, ומעולם לא הבנתי למה אין לי בית כמו לכולם. מה שהכרתי היה הבית של סבא, שהיו בו רק אנשים מבוגרים .

בלילה אבא לא בא לכסות אותי, לא בא לתת לי נשיקת לילה טוב. הרגשתי שונה. ומאז הבטחתי לעצמי: לכשאגדל ואתחתן ואהיה מבוססת, אאמץ תינוק ורק מבית יתומים. מה גם שמנקרת בתוכי מחשבה, שכשעברתי על יד בית היתומים ההוא בטיולי השבת המשפחתיים, תמיד ראיתי בעיני הילדים את המחשבה "תצילו אותי, תאמצו אותי, לא טוב לי פה". הם התחננו בשתיקתם, וזה היה בלתי אפשרי להתעלם מהם, לראות את עיניהם העצובות. שם, בטיולים ההם, זה הבשיל בתוכי. מעולם לא סיפרתי לאיש, עד שראיתי שאני יכולה להגשים את חלום ילדותי, ואז הכול קרה כמו רעם ביום בהיר, וכלל לא עניין אותי מה יגידו.

ועוד משהו חשוב שלא הזכרתי: הילדים שהיו שם, בבית היתומים שבמנזר ההוא, היו משלוש דתות – נוצרים, מוסלמים ויהודים. אמרתי לעצמי שאני אומנם בלי אבא אבל לפחות גרה במקום בטוח, בבית יהודי; ורציתי רק להציל אחד מהם, להביא אותו למקום המתאים לו. כמה אומללים היו שם הילדים. חשבתי: הלוואי שתינתן לי האפשרות להציל את כולם מהמקום האפל והקודר הזה – לּו הייתי יכולה להציל את כולם, הייתי מצילה.

בחלוף השנים התחתנתי, והמחשבה על אימוץ לא עזבה אותי. עוד אחזור לשם ואקח לי ילד או ילדה מבית היתומים, חשבתי. לגמרי לא היה לי חשוב אם בן או בת, העיקר לקיים את אשר הבטחתי לעצמי .

אחרי הנישואים כבר הייתי עם שלושה ילדים ובעיות פרנסה, ובעלי נשלח מייד להשלמת לימודיו. הוא היה קצין בבסיס חיל האוויר, ולמזלנו היו לנו מגורים, גן ובתי ספר לילדים – ואני הייתי עקרת בית. בחרתי בלימודים שארכו זמן ממושך, סיימתי אותם בהצטיינות והייתי מורה לאומנות חזותית. קנינו בית קרקע יפהפה בכרכור אך עדיין גרנו בבסיס חיל האוויר, וכך נחסכו מאיתנו בזבוזים מיותרים. את הבית בכרכור השכרנו, ולא חסר לנו דבר. המחשבה עדיין הבשילה בתוכי, ולא יכולתי להרפות ממנה. הבטחה זאת הבטחה. הכול היה אידיאלי, אך הזמן למימוש ההבטחה עדיין לא נתן את אותותיו. כשבעלי יצא מהצבא לגמלאות, החלטתי שזה יהיה הפרויקט החדש שלי. נעבור למגורים בכרכור וזה יהיה נפלא. הרגשתי שאני קרובה לממש את המסע הפנימי, שאוטוטו הכול קורה.

המונית עדיין מחכה בחוץ. בעלי עודו המום, מבצע פעולות כמו רובוט. "השתגעה ורדה," הוא ממלמל – ואני לא עונה, כדי שנוכל לצאת מהבית. האמת, ידעתי שהוא ייענה לדרישה שלי לאמץ ילד, שבאה ממני באופן כה פתאומי. באופן מוזר, קיבל שמואל תמיד את שיגעונותיי בסובלנות ובאהבה ואפילו בהבנה, אבל כאן הוא אמר שזה הזוי ובלתי מובן.

"כשנהיה במטוס אדבר איתך על הכול, אני מבטיחה. רק בוא נזדרז, שלא נפסיד את הטיסה."

ומתוך מלמולים יצאנו סוף-סוף מהבית, ואני כאילו לא שומעת כלום – העיקר שנהיה בתוך המונית, שתוביל אותנו במהירות לשדה התעופה בן-גוריון.

במונית לא הפסיק שמואל לקטר: "סוד גדול שמרת ממני. איך פעלת לבד בלי להיוועץ בי? אני מקווה שאת לא טועה, יקירתי…"

שמואל," אמרתי, "עוד קצת סבלנות ואספר לך בשקט הכול, את כל הפרטים הקטנים. אני מסכימה איתך שזה שיגעון, ואני יודעת גם שזה שיגעון יציב שליווה אותי כל חיי, ועכשיו בדיוק ניתנת לנו ברוך השם ההזדמנות הזאת. אז בבקשה, חכה עד שנגיע למטוס ואחר כך אספר ואספר ולא אפסיק, עד שתבין שזה מה שרציתי כל החיים ותעזור לי לעכל את מה שעומד לקרות עכשיו. בוא נעכל יחד, לא יעזור שניכנס לוויכוחים מיותרים. אתה יודע שאני עקשנית ובסופו של דבר משיגה את המטרות שלי. אז בבקשה, עוד קצת אורך רוח ".

הגענו לשדה התעופה והזדרזנו לסיים את הסידורים לפני העלייה לטיסה. לאחר שסיימנו, התיישבנו בקפיטריה. לגמנו קפה ואכלנו עוגייה קטנה ועוד עוגייה… וככה, בלי להרגיש, בלענו את אשר היה בצלוחית. שמואל הביט בי באופן מוזר. ידעתי שעליי רק לשתוק ובתוך תוכי אמרתי: ורדה, שתיקה שווה זהב. אשתוק עד שנהיה במטוס, חשבתי, ושם למעלה יהיה עליי לתת דין וחשבון לשמואל, בעלי. ידעתי שזה לא יהיה קל, ובליבי התפללתי שהוא יזרום איתי.