שירים נבחרים מתוך "עלילות הלב" מאת דפנה שחורי | הוצאת קתרזיס

בצד של הים

בַּמְּכוֹנִית בַּדֶּרֶךְ מֵהַיָּם אֲנַחְנוּ שׁוֹתְקִים.
הַמֶּלַח וְהַמַּיִם, הַכֹּל נִסְפָּג בַּוְּרִידִים
כָּכָה זֶה.
בַּלַּיְלָה בַּמִּטָּה אֲנַחְנוּ יְשֵׁנִים לֵב אֶל לֵב
אַתָּה בַּצַּד שֶׁל הַיָּם וַאֲנִי בַּצַּד שֶׁל הַסֶּרֶט.
"יוֹתֵר קַל לִקְפֹּץ לַמַּיִם
מֵאֲשֶׁר לַסֶּרֶט הַהוּא שֶׁשָּׁבַר לָךְ אֶת הַלֵּב
עִם הָאַכְזָבָה וְהַהַחְמָצָה
שֶׁהָפְכוּ טֶבַע שֵׁנִי שֶׁלָּךְ",
אַתָּה אוֹמֵר.
בַּלַּיְלָה הַבָּא הִתְהַפַּכְתִּי עָלֶיךָ
וּבִקַּשְׁתִּי שֶׁנַּחְלִיף צְדָדִים:
אַתָּה תִּישַׁן בַּסֶּרֶט
וַאֲנִי אֶפֹּל לַיָּם

"עלילות לב" הנו ספרה הרביעי של שחורי, ששיריה פורסמו לאורך השנים בכתבי עת שונים כגון: "עכשיו", "הליקון", "שבו", "מאזנים", "עיתון 77", "ביטאון שירה".

ב"עלילות לב" שיריה של דפנה, שכתיבתה נעה בין משלב גבוה לסלנג יומיומי, יוצרים מעין עלילה מתמשכת של סיפור שירי־תיאטרלי ומאלצים את הקוראים להתעמת עם המילים הקשות, ובכך עם עצמם.

■

נִשְׁבַּר לִבִּי בְּקִרְבִּי
עָנָף קָשֶׁה הִתְפַּקֵּעַ וּפָצַע אֶת הַדְּפָנוֹת.
הַזְּרָדִים מַשְׁמִיעִים קוֹלוֹת פִּצְפּוּץ:
דַּפְנָה
דַּפְנִי
דַּפְנִיס
דֵּפֶנְסִיבָה
דֵּפֶנְסִיבִי
דֵּפֵנֶטְלִי
בּוֹאִי
בּוֹאִי אֶל לִבִּי
שֶׁגַּם הוּא נִשְׁבַּר בְּקִרְבּוֹ
רֶגֶל יָרְדָה לָעוֹלָם
וְדָרְכָה עַל מֶרְכָּזוֹ.

קולנוע לב

אֲנַחְנוּ בְּקוֹלְנוֹעַ לֵב וְאִתָּנוּ בְּקֹשִׁי עֲשָׂרָה אִישׁ בְּהַצָּגַת אַחַר הַצָּהֳרַיִם.
"בָּא לִי לָמוּת", אוֹמֵר הַגִּבּוֹר לְנַעֲרָתוֹ בַּת הָאַרְבָּעִים
וַאֲנִי לוֹחֶשֶׁת לְךָ שֶׁבְּסוֹף יָנוּאָר אֶהְיֶה בַּדּוֹלוֹמִיטִים.
נַעֲרָתוֹ מַמְתִּינָה עַד בּוֹשׁ בַּחֲלִיפָה מְצֻיֶּדֶת,
עִם כָּל הָאֲבִיזָרִים שֶׁל דּוֹקְטוֹר שֶׁלֶג,
בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מְסַפֵּר לִי עַל אִשָּׁה שֶׁהֶחְלִיקָה אֶל מוֹתָהּ,
עָשְׂתָה חֲרָקִירִי בַּמִּדְרוֹן עַל רֶכֶס הָרִים מְרֻשָּׁע
שֶׁמְּחַבֵּר בְּאֶמְצָעוּת פַּס אֶחָד אֶת כָּל הַגּוֹלְשִׁים
מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת תֵּבֵל.
וּבָאוּלָם קַר רֶצַח
וּלְקוֹלְנוֹעַ לֵב אֵין לֵב
רַק אַרְבָּעִים מַעֲלוֹת מִתַּחַת לָאֶפֶס
וְעִם אֶפֶס תִּקְוָה לְיַחַד עַל הַמָּסָךְ

דוקאביב

נָטַשְׁנוּ אֶת הָרַעְיוֹן לְהִכָּנֵס לַסֶּרֶט בַּתְּנוּחָה הַמִּיסְיוֹנֶרִית:
פּוֹפְּקוֹרְן, גּוּמָה לַמַּשְׁקֶה, סְחַרְחָרָה שֶׁל פִּרְסוֹמוֹת.
בִּמְקוֹם כָּל אֵלֶּה נִכְנַסְנוּ לְסֶרֶט בְּלִי קְדִימוֹן
שֶׁגּוֹלֵל יָשָׁר לַפָּנִים אֶת סִפּוּר הַפְּרִידָה שֶׁל קוֹלִין מִבַּעְלָהּ.
לְאֹרֶךְ הַסֶּרֶט בְּעִקָּר הִתְפַּלֵּאנוּ עַל שֶׁהִצְלַחְנוּ סוֹף סוֹף לְהִכָּנֵס לְסֶרֶט
אֲבָל כְּשֶׁקוֹלִין הֵחֵלָּה לִבְכּוֹת שֶׁנִּנְטְשָׁה
נֶאֱחַזְנוּ זֶה בָּזֶה כְּמוֹ עַל פִּי תְּהוֹם
וְאַתָּה הוֹצֵאתָ סַכִּין וּבְלִי שֶׁאַף אֶחָד הִבְחִין
חָתַכְתָּ אֶת מִסְעַד הַכִּסֵּא שֶׁחָצַץ בֵּינֵנוּ
וְהִפְרִיעַ לְהַרְגִּישׁ אֶחָד.
צְמוּדִים עָצַמְנוּ עֵינַיִם
וְרַק הִקְשַׁבְנוּ לְקוֹלָהּ:
הִיא הָיְתָה צְרִיכָה לְהַאֲכִיל לְבַדָּהּ
שִׁשָּׁה גּוֹזָלִים בְּמַקְבִּיל