שולה ברנע | שלושיר

נעל זכוכית

אַף אִם הִנְעִילַנִי נָסִיךְ
לֹא רָאִיתִי אֶת נַעַל הַזְּכוּכִית
כִּי שְׁקוּפָה הִיא וּבִלְתִּי גְּלוּיָה
כַּפֵיָה הָרוֹאָה וְאֵינָהּ נִרְאֵית,
הַכָּךְ יִקְרוּ דְּבָרִים שֶׁאֵינֶנִּי רוֹאָה?
מָתַי תֻּרְחַב רְאִיָּתִי כְּחַוָּה, תָּבִין וְתֵדַע
מָתַי?

שַׁרכֵי החיים

נִסְרַכְתְּ בֵּין שַׁרְכֵי הַחַיִּים
הַמְּטַלְטְלִים הַמְּפֻתָּלִים
בֵּין עֲלָווֹת יְרֻקּוֹת עַיִן
נִקְלַעַת בַּסְּבַךְ,
כֹּה מְצֹעֶפֶת הַדֶּרֶךְ
עַד כִּי
אֵלֵךְ בְּיַעַר הַמְּצִיאוּת
לְאִבּוּד כְּעַמִי וְתָמִי
וְאֵדַע אֶת פְּעִימוֹת הַנֶּפֶשׁ הַנִּכְסֶפֶת.

רקפת

זָקְפָה הָרַקֶּפֶת בְּאֹמֶץ רֹאשָׁהּ
מִבַּעַד הַבֹּץ וְהַקֶּרַח הַחָרְפִּיִּים,
מִי עוֹד יָעֵז לְהַחְצִיף פָּנָיו כְּנֶגְדָּם
זוֹ הַנְּחוּשָׁה לִפְרֹחַ וְלֹא לְוַתֵּר.