את הספר להזיז את הווילון, מאת המשורר קורנל לוסטיג, ערך יואב גלבוע בהוצאת קתרזיס, 2021.
לוסטיג הוא חוקר מוח, מרצה באקדמיה ומלווה בתהליכים של התפתחות, ושירתו צבועה באלמנטים סגנוניים וטכניים מעולמות אלה. התוצאה של שילוב זה מציעה בחינה עמוקה וחדשה של הקשר הפואטי שבין האדם לטבע בחיפושו אחר חופש והגשמה. במובן זה, ״להזיז את הווילון״ מתייחס לממד המטא־פיזי שעשוי לחכות לאדם מאחורי הווילון. במילים יותר פשוטות, הספר מנסה להציג מבט מפוקח על ״החיים האמיתיים״ ועל הניסיונות להימלט מהם.
הגשם מוחק את הכול
הַסֶּלַע נוֹפֵל מֵעַצְמוֹ
לְאַחַר שֶׁסִּיזִיפוּס מֵבִיא אוֹתוֹ לְרֹאשׁ הָהָר.
אֲנִי מִתְבּוֹנֵן שְׁנִיָּה בַּלּוּחַ הַמָּלֵא,
וּמוֹחֵק אוֹתוֹ בְּמוֹ יָדַי.
מַתְחִיל מֵהַהַתְחָלָה.
כְּמוֹ אוֹתָם אָמָּנִים בְּפָּרִיז שֶׁמְּצַיְּרִים בְּגִיר עַל מִדְרָכוֹת.
כַּמָּה עוֹבְרֵי אֹרַח מַגִּיעִים לַמָּקוֹם.
חֶלְקָם דּוֹרְכִים עַל צִיּוּרִים,
חֶלְקָם עוֹצְרִים לְרֶגַע, מְחַיְּכִים לְעַצְמָם,
וּמַמְשִׁיכִים הָלְאָה.
רעידת אדמה
״לֹא נִשְׁאָר אִתְּךָ״
אָמַר הַצֵּל
לָהָר הַגָּבֹהַּ,
וְנִמְלָא הָעֵמֶק
אוֹר
פרח לבן המפליג ברוח
חֲבֵרָה טוֹבָה הִשְׁתַּחְרְרָה:
שָׁכְחָה אֶת מִקְצוֹעָהּ, אֶת יְלָדֶיהָ, אֶת שְׁמָהּ.
לֹא זָכְרָה אֵיךְ לְדַבֵּר, לְהִתְלַבֵּשׁ אוֹ לָלֶכֶת.
אַחֲרֵי שָׁנִים שֶׁל כַּעַס, מַאֲמָץ וַחֲרָדָה,
עֵינֶיהָ הִתְבַּהֲרוּ
עַכְשָׁו הִיא בָּזָה לַסְּתָו,
עַכְשָׁו הִיא נְקִיָּה,
כְּמוֹ פֶּרַח לָבָן הַמַּפְלִיג בָּרוּחַ.
עם הראש על יופיטר
נוֹשֵׁם יְקוּם לְתוֹךְ עַצְמִי.
בּוֹדֵד.
מִתְרַגֵּשׁ מֵהַגֹּדֶל.
מִדֵּי פַּעַם חֹר שָׁחֹר צוֹבֵט קַלּוֹת,
מַמְשִׁיךְ בְּדַרְכִּי בֵּין גָּלַקְסְיוֹת.
שֶׁמֶשׁ מְחַמֶּמֶת
כּוֹכָבִים נוֹצְצִים.
רֶגֶל מְקֻפֶּלֶת עַל מַרְס,
רֶגֶל נִשְׁעֶנֶת עַל וֵנוּס,
הָרֹאשׁ עַל יוּפִּיטֶר,
נוֹשֵׁם.
משחקי דלת
לָקַח שָׁנָה שֶׁל הַרְמוֹנְיָה
עַד שֶׁהַכּוֹס הָרִאשׁוֹנָה הִתְנַפְּצָה
אַחַר כָּךְ בָּאָה הַשְּׁתִיקָה
בֵּין הִתְפָּרְצוּיוֹת הַכַּעַס
הִיא פָּתְחָה אֶת הַדֶּלֶת,
סָגְרָה, נֶחְנְקָה
אַחַר כָּךְ שׁוּב פָּתְחָה
נִפְגְּעָה
וְאָז הַדֶּלֶת
הִסְתַּחְרְרָה
אַחֲרֵי שָׁנִים מָצְאָה אֶת עַצְמָהּ
מְעֻלֶּפֶת
מוּל דֶּלֶת נְעוּלָה
ד"ש למוניקה
רְחוֹב שָׁקֵט בֵּין בִּנְיָנִים עֲצוּמֵי קוֹמָה
רֵיחַ שֶׁל גֶּשֶׁם מְטַפְטֵף
תִּיק הַגַּב גָּדוֹל מִמֶּנִּי.
עַרְמוֹנִים הוֹפְכִים לְכַדּוּרִים,
כְּנִיסוֹת בָּתִּים לִשְׁעָרִים,
פַּחֵי אַשְׁפָּה הֵם סַלִּים,
קוֹלְעִים עִם אֲבָנִים.
קַוֵּי עוֹנְשִׁין דִּמְיוֹנִיִּים.
עוֹד צְעָקָה –
רִיצַת מֵאָה מֵטֶר מַתְחִילָה.
בֵּית הַסֵּפֶר כְּבָר בַּפִּנָּה
נִכְנָס לַכִּתָּה, מִתְיַשֵּׁב דּוּמָם.
מַבִּיט עַל יְרֵכֶיהָ שֶׁל מוֹנִיקָה.
