יהודה ויצנברג ניב | ארבעה שירים

מי שחכם

מִי שֶׁחָכָם,
לוֹקֵחַ כִּבְרַת־אֲדָמָה
הוֹפֵךְ בָּהּ וְהוֹפֵךְ בָּהּ
וְעוֹשֶׂה בָּהּ פְּצָעִים פְּתוּחִים
מֵאֹפֶק וְעַד אֹפֶק,

אַחַר־כָּךְ הוּא מְקָרְבָהּ אֵלָיו
וּמַשְׁפִּיעַ עָלֶיהָ חֶסֶד.

אָבִי לְקָחַנִי בְּיָדוֹ וְהֶרְאָה לִי
אוֹצָרוֹת וּפָתַח לִפְנַי שַׁעֲרֵי־שָׁמַיִם
וַאֲנִי רַצְתִּי אֵלָיו כְּיֶלֶד
יָדַי פְּתוּחוֹת וְלִבִּי מֻרְתָּח,

לֹא הָיִיתִי אָז כְּאַחַד־הָאָדָם
הָיִיתִי אַב הֲמוֹן־גּוֹיִים,
הָיִיתִי מַלְאָךְ.

כל ערב

כָּל עֶרֶב
אֲנִי צוֹלֵל
לִמְצוּלוֹת הַבְּדֹלַח
בִּשְׂעָרֵךְ

וּבְאֶצְבָּעִי
אֲנִי מוֹחֵק
אֶת עַפְרוּרִית שְׁמֵי־הַסּוּפָה
הַמְּצִיצִים מֵעֵינַיִךְ

שֶׁהֲרֵי מִי כָּמוֹךְ מְבִינָה
אֶת דְּאָבַת־נַפְשִׁי
הַיּוֹמִית

שֶׁמִּדֵּי־עֶרֶב בִּצְעִידָתָהּ
הִיא נוֹשֵׂאת
עָקַת־יוֹם מְפָרֵךְ
עַל כְּתֵפֶיהָ.

המטבח שלנו

הַמִּטְבָּח שֶׁלָּנוּ
כְּמוֹ הַחַיִּים שֶׁלָּנוּ
מִטְבָּח בֻּרְגָּנִי לְכָל דָּבָר.

בְּרָזִים מִנִּיקֵל,
תַּנּוּר, מַדִּיחַ,
מַצְנֵם חָדָשׁ עַל הַשַּׁיִשׁ .

חַיִּים שְׁלֵמִים
אָנוּ מַעֲבִירִים עַל הַשַּׁיִשׁ.
לֹא מַעֲבִירִים עָלָיו
מַעֲבִירִים לְצִדּוֹ.

מַדְבִּיקִים בְּאַהֲבָה
אֶת פָּרוּרֵי הַלֶּחֶם, יְמֵי חַיֵּינוּ,
לְעִסָּה גּוּשִׁית אַחַת
שְׁלֵמָה.

על קיר אזובי

על קִיר
אֲזוֹבִי וְאָטוּם
אֶתְדַּפֵּק בִּדְחִילוּ,

אֶטֹּל תִּשְׁעָה קַבִּין
שֶׁל שִׂימַת־לֵב
אֶל חַדְרֵי לִבִּי,

אֵדַע כַּמָּה חֲמַדְתִּיךְ
בְּרֶדֶת הַסַּהַר
עַל הָאָרֶץ,

כַּמָּה חֲפַצְתִּיךְ בִּנְשׁוף
לִילִית בְּחֶשְׁכַת
מַדְּפֵי־הָרָקִיעַ.