ונוס על גלגלים
מערכה ראשונה, תמונה ראשונה
הבמה נפתחת לשני חדרי סלון: ביתו של מיכאל וביתה של נעמה – הדבר יודגש על ידי הבדל בסגנון ובצבעים. ואולי אפשר לעשות את החדר באלכסון, שיהיה יותר מעניין. נעמה שוכבת על הספה מכוסה בשמיכה. מיכאל בינתיים מתלבט בין חולצות. תמרה (50) אימה של נעמה, ניגשת אליה.
תמרה: זמן לקום.
נעמה: יש לי עוד שעה.
תמרה: יורד גשם בחוץ. את יודעת איך זה. תיכף יתחילו פקקים, אולי אפילו תהיה הפסקת חשמל. מוטב שנתחיל להתכונן כבר עכשיו.
נעמה: מה את כל כך מתלהבת, אפשר לחשוב שהוא הדייט שלך?
תמרה: את לא מכירה את הביטוי, איך שאת מציעה את המיטה, כך את ישנה בה
נעמה: אני ישנתי כבר ואת הערת אותי.
תמרה: די להתחכם.
מיכאל (לאביו): החולצה הכחולה או החולצה הורודה?
גדי: אני מבין באופנה?
מיכאל: אתה מבין מספיק.
גדי: מה הולך היום?
מיכאל: הוורודה?
גדי: מה אתה, הומו?
מיכאל: אז הכחולה?
גדי: רואים את הבטן שלך עם הכחולה.
מיכאל: אז הוורודה?
גדי: אולי תלך ערום?
מיכאל: אני לא אגיע רחוק.
גדי: לפחות ככה לא תצטרך ללכת סחור סחור.
מיכאל: תודה רבה, הוורודה.
תמרה: את רוצה שאני אחכה לך בחניון?
נעמה: מה, אני ילדה בת שמונה?
תמרה: בת תשע. ומה אם הדייט יהיה דפוק?
נעמה: אני אקרא לך שתדרסי אותו.
תמרה: את לא יכולה לדרוס אותו לבד?
מיכאל: תלווה לי 100 שקל.
גדי: אתה חושב שכסף צומח על עצים?
מיכאל: אמרתי תלווה לא תיתן.
גדי: כמה שוקולד תצטרך לעטוף כדי להחזיר לי?
מיכאל: ב-28 לחודש יהיה לי.
גדי: אבל היום רק ה-13 בחודש, כבר בזבזת את כל הכסף?
מיכאל: היו לי עניינים.
גדי: העניינים שלך לא מעניינים אותי. יש לי רק 20.
מיכאל: אבל זה בקושי מספיק לאוטובוס ולקפה.
גדי: היא צריכה לדעת כבר מהדייט הראשון שאתה תחייה על חשבונה.
תמרה: אז מה הנסיכה שלי לובשת?
נעמה: מה הסטייליסטית שלי ממליצה?
תמרה: השמלה הירוקה מדגישה לך את העיניים.
נעמה: גיהצת אותה?
תמרה: כבר אתמול בלילה.
נעמה: אז בואי תעזרי לי.
תמרה עוזרת לנעמה להתיישב ולהתלבש ומושיבה אותה על כיסא הגלגלים.
תמרה: שמן, דלק, לחץ אוויר?
נעמה: הכול פיקס.
מיכאל: אבל אם אני אסע לשם באוטובוס אני אגיע מיוזע כולי.
גדי: מה אתה מעדיף, שאני אתקן את הרכב, או שאשלם חשבון חשמל? אין לנו כסף. אין לך חברים שיקפיצו אותך?
מיכאל: אתה יודע שהם הפסיקו לבוא לבקר.
גדי: ובטח לחברים החדשים שלך אין רישיון לרכב.
מיכאל: אתה חושב שהייתי נוסע איתם? מה אני משוגע?
גדי: אולי משוגע אבל לא מטומטם. לך ברגל, מזג האוויר טוב, ואתה תספיק
תמרה: והצנתר והכל, את לא צריכה לשירותים?
נעמה: לא.
תמרה: בטוחה?
נעמה: כן.
תמרה: אז את רוצה ללכת לשירותים?
נעמה: לא.
תמרה: אבל הרגע אמרת שכן.
נעמה: אמרתי כן ללא.
תמרה: את יודעת שזה מסוכן. הוא עוד לא מכיר אותך. לא יהיה מי שיעזור לך.
נעמה: כבר הלבשת אותי, מאוחר מדי. שנזוז?
תמרה: ומה אם הוא חרא של בן אדם?
נעמה: ככה את סומכת עליי?
תמרה: ואם הדייט יהיה לא מוצלח?
נעמה: את תשמרי עליי כל החיים?
תמרה: גם אחרי המוות. אולי לא מאוחר לבטל?
נעמה: יש לי רעיון את תשבי לצידי בדייט, תספרי לו על כמה אני נפלאה, וככה תוכלי להתרשם בעצמך כמה הוא נחמד.
תמרה: באמת?
נעמה: נראה לך? את לוקחת אותי או שאני צריכה להגיע לעזריאלי לבד?
תמרה: איך תגיעי לעזריאלי לבד?
נעמה: אעצור טרמפים. מקסימום זה ירידה כל הדרך.
גדי: שכחת משהו
מיכאל: אני לא יכול ללכת.
גדי: כואבות לך הרגליים?
מיכאל: כואב לי הראש.
גדי: קח שני אספירין ותלך. תפסיק להיות נקבה.
מיכאל: אם אני הולך ברגל, לפחות תלווה אותי.
גדי: אבל יש מנצ'סטר נגד ליברפול.
מיכאל: מה עם משחק החיים?
גדי: סתם טלנובלה, תאמין לי.
מיכאל: אבא…
גדי: תן לי רק ללבוש מעיל.
תמונה שנייה מערכה ראשונה
נעמה מתגלגלת למרכז במה, יש עלייה ספוט.
מלצר (האב עם מגבת על היד ואולי גם וסט): את רוצה לשתות משהו?
נעמה: אני מחכה למישהו.
מלצר: טוב…
נעמה: אני באמת מחכה למישהו.
מלצר: יופי, אולי תשתי משהו בינתיים, קפה אולי?
נעמה: אתה מרחם עליי.
מלצר: אני הייתי מבריז לו..
נעמה: למה?
מלצר: לגרום לבחורה יפה כמוך לחכות?
נעמה: מה אתה עושה בסיום המשמרת?
מלצר: חוזר לבן הזוג שלי.
נעמה: הם לוקחים את כל הטובים
מלצר: אבל אני רע, מותק.
נעמה: אני שונאת אנשים, אנשים חלשים, שבמקום לדבר הם זזים.
מלצר: אתם דור מזוין.
(צלצול פלאפון)
נעמה: אימא שלי מתקשרת. תשתף פעולה.
מלצר: סליחה?
נעמה: תשתף פעולה.
מלצר: למה?
נעמה: אתה רוצה לשמח את אימא שלי?
מלצר: מה?
נעמה: אין זמן, תזרום. (לטלפון:) הלו, נוגה, מה קרה, יו, אני באה עכשיו..
מלצר: לאן את הולכת, רק הכרנו.
נעמה: אני מצטערת, החתול שלה גוסס.
מלצר: לא יהיה דייט שני?
נעמה: אם פריצי מת זה סימן לא טוב. ביי.
מלצר: אבל…
נעמה: ביי. בואי תאספי אותי.
[נכבה האור עליה ונדלק על מיכאל]
האימא של נעמה, מחופשת לזקנה נתקעת במיכאל עם הליכון.
זקנה: מה נתקעת פה, תתקדם!
מיכאל: אני לא יכול.
זקנה: לי יש תירוץ מה התירוץ שלך?
מיכאל: אני לא אעמוד בזה.
זקנה: בינתיים נדמה לי שאתה עומד יפה מאוד.
מיכאל: את רואה את האישה הזאת?
זקנה: כן, בחורה יפה מאוד. אתה מכיר אותה?
מיכאל: כן ולא.
זקנה: מה זה כן ולא.. או כן או לא.
מיכאל: הכרנו דרך הפייסבוק.
זקנה: פייסבוק!
מיכאל: פייסבוק.
זקנה: מה זה פייסבוק?
מיכאל: זה אתר שבו אנשים קוראים מה אנשים אחרים עושים.
זקנה: את מי זה מעניין? בשביל זה יש עיתון, לא?
מיכאל: עיתון זה בשביל אנשים חשובים. פה את יכולה לקרוא גם על אנשים לא חשובים.
זקנה: אם הם לא חשובים, אז את מי זה מעניין?
מיכאל: יש גם תמונות של חתולים.
זקנה: חתולים זה טוב. האישה הזאת לא נראית חתולה.
מיכאל: היא האדם הכי מקסים שהכרתי.
זקנה: אז למה אתה לא ניגש אליה?
מיכאל: אני מפחד שהיא תתאכזב.
זקנה: אולי אתה מפחד שאתה תתאכזב?
מיכאל: מי שאני באינטרנט זה לא מי שאני במציאות.
זקנה: המציאות תמיד מאכזבת.
מיכאל: אז מה עושים עם זה?
זקנה: לא עושים כלום. חיים, מתמודדים. סולחים.
מיכאל: אני רק אפתח את הפה, והיא תנפנף אותי
זקנה: אבל אם לא תנסה איך תדע?
מיכאל: אני כבר יודע.
זקנה: אם תישאר לעמוד פה ולהפריע לי בדרך, אתה תפסיד אותה בכל מקרה.
מיכאל: אני תמיד יכול לומר שחליתי בשפעת, ששברתי את הרגל, שעשיתי תאונה, ולכן לא הגעתי.
זקנה: אבל אז היא תרצה לפגוש אותך בכל מקרה כשתתאושש.
מיכאל: אני לא מסוגל, העובדה שיצאתי מהבית היא בגדר נס.
זקנה: היא מביטה בשעון שלה. יש לך מקסימום חמש דקות לפני שהיא קמה.
מיכאל: אני לא יכול, אני לא יכול.
זקנה: מה אתה ילד בן שלוש, תצא, תהיה גבר!
מיכאל (מתיישב על הרצפה): טוב, אז אני לא גבר, אני ילדה קטנה עם קוקיות.
זקנה: היא קלטה אותך, הלך עליך.
מיכאל נשכב על הרצפה בחוסר אונים
זקנה: אני רואה שהדרך התפנתה, שיהיה לך הצלחה בחור. חתולים זה טוב, הייתי ממליצה לך לאמץ אחת.
מיכאל יוצא שפוף מחוץ לבמה.
תמונה שלישית, מערכה ראשונה
גדי יושב על ספה ורואה את משחק הכדורגל.
גדי: הנה, גול, גול, גול,גול,גול – לא גול. לא, הנה גול – גול גול – לא גול. נו באמת. (מבחין במיכאל) איך היה?
מיכאל: לא גול.
גדי: נו, באמת – צריך לפטר את המאמן.
מיכאל: אבל מי יחליף אותך?
גדי: אתה לא יכול להחליף אותי, אין לך תקציב בשביל זה. אז מה היה שם?
מיכאל: עמדתי שם ולא יכולתי להתקרב.
גדי: נו, צריך לרוץ ולבעוט.
מיכאל: אם צריך לבעוט אז רק בעצמי.
גדי: לקחת את הכדורים היום?
מיכאל: אולי אפילו יותר ממה שצריך, פשוט קפאתי שם.
גדי: קשה באימונים, קל בקרב.
מיכאל: אתה מוכן פעם אחת לראות אותי?
גדי: אני עכשיו רואה אותך.
מיכאל: מה אתה רואה?
גדי: חתיכת אפס, בכיין וכלומניק. אין לי הרבה הנאות בחיים. יש לי רק את הכדורגל. אתה רוצה לקחת לי גם את זה? אנחנו לא יכולים לנהל את השיחה הזו בעוד חצי שעה?
מיכאל: מי יודע אם אהיה פה עוד חצי שעה.
גדי: אתה פשוט דרמה-קווין, לך תבכה לחברים שלך מהפייסבוק.
מיכאל: יום אחד, אני אמצא מישהי שתבין אותי.
גדי: כן, אבל אז בטח תפחד לגשת אליה.
מיכאל: למה תמיד היחסים צריכים להיות כאלה.
גדי: מה זאת אומרת?
מיכאל: מי המציא את כל הפגישות הרשמיות האלה, בשביל מה זה טוב? אני איש של מילים וכזה אני רוצה להישאר, האישה שלי צריכה לאהוב אותי בגלל השכל שלי והכישרון לא צריך להיות לה איכפת אם אני גבוה, נמוך שמן או רזה, או לבוש עם חולצה ורודה, כחולה, או סגולה, אתה מבין, בגלל זה לא יכולתי, כי עמדתי שם ולא הייתי אני, נשבר לי מכל הטקטיקות האלה, למה זה צריך להיות כל כך מסובך?
גדי: ברוך הבא לעולם האמיתי.
מיכאל: בשביל מה נשארתי בחיים.
גדי מפליק לו.
גדי: ראה נתתי לפניך היום, את-החיים ואת-הטוב, ואת-המוות, ואת-הרע. ובחרת, בחיים–למען תחיה, אתה וזרעך.
מיכאל: כאילו שיהיה לי אי פעם זרע בקצב הזה.
גדי: לך לישון ותן לי לראות בשקט.
מיכאל: הייתי מוכן להתחלף עכשיו עם אימא.
גדי: מה שתגיד
מיכאל הולך. האור נדלק על נעמה.
תמרה: תפסיקי עם זה.
נעמה: להפסיק עם מה?
תמרה: בן וג'רי לא יכולים לעזור לך.
נעמה: אבל הם יכולים להקל.
תמרה: הם יכולים להכביד. את יודעת שאסור לך לעלות במשקל.
נעמה: הבריזו לי עכשיו מדייט מותר לי.
תמרה: לאכול גלידה בכמות כזו, זה כמו לחתוך את האף בשביל לעצבן את הפנים.
נעמה: מעולם לא הרגשתי כל כך מטומטמת.
תמרה: זוכרת את הפעם שברח לך הצנתר?
נעמה: תודה רבה באמת, איזה כיף שהזכרת לי.
תמרה: החרא התפזר בכל הבית, היה לי ממש קשה לנקות ולהתנצל בו זמנית.
נעמה: סתמי.
תמרה: אני לא אשתוק. נמאס לי לקלף אותך כל פעם מהרצפה ולראות אותך מדוכאת.
נעמה: אז מה את מציעה?
תמרה: תחכי עוד חמש שנים, דברים יראו אחרת.
נעמה: כן, לא רק שאני אהיה נכה אני גם אהיה זקנה.
תמרה: אני הכרתי את אבא שלך כשהייתי בת שלושים
נעמה: כן, אבל לא היית נראית ככה.
תמרה: את לא צריכה לרדוף אחריהם, כשזה יקרה, זה יקרה.
נעמה: אבל איך זה יקרה, אני לא פוגשת אף אחד אף פעם, העבודה שלי בבית, אני כל הזמן איתך, יש לנו את סדר היום הקבוע, עם התפוח בשמונה, הקפה בעשר והטלנובלה בארבע, יכולתי כבר לצאת לפנסיה.
תמרה: את לא אוהבת אותי יותר?
נעמה: מובן שאני אוהבת אותך, אבל את לא יכולה להיות בן הזוג שלי.
תמרה: אני מאכילה אותך, אני רוחצת אותך, אני קונה לך בגדים ומשלימה לך את השכר, נותנת לך בית, מה זה אם לא זוגיות.
נעמה: אל תיתממי. את יודעת בדיוק מה חסר לי.
תמרה: אז תלכי לג'יגולו.
נעמה: מה?
תמרה: יש אנשים שמתפרנסים מזה. וככה את תורמת למשק.
נעמה: את רצינית?
תמרה: את הדבר היחידי שיש לי בעולם, קשה לי לראות אותך נשברת כל פעם מחדש. אם זה מה שחסר לך בחיים את לא צריכה להעמיד את עצמך במצב מביך, פשוט תגמרי עם הדחף הזה בשעה אחת, וזה אפילו יותר משתלם, שלא לדבר על זה שאת לא צריכה לסבול נוכחות גברית כל הזמן.
נעמה: תעשי לי טובה, כאילו שעכשיו את לא רוצה גבר במקום אבא.
תמרה: בהתחלה באמת התגעגעתי, אבל עכשיו אין מי שיבלגן, שיפזר לי בגדים כל הבית שיסריח שיפליץ שיפריע, אני אדונית לעצמי, וכך גם את צריכה להיות. תלמדי מהטעויות שלי – גברים, מי צריך אותם בכלל.
נעמה: אני צריכה. ולא משנה מה תגידי, זה לא ישנה את דעתי.
תמרה: העקשנות שלך לא תוביל אותך לשום מקום יש כל כך הרבה נשים שמתחרות בך.
נעמה: אז אני אחפש ואחפש עד שאמצא. בטח יש מישהו בעולם הזה שיכול לאהוב אותי.
תמרה: אולי את צריכה להתפשר.
נעמה: להתפשר על מה?
תמרה: אולי את צריכה לצאת עם נכים.
נעמה: עוד מישהו על כיסא גלגלים? כשנרצה ללכת יד ביד ברחוב, נחסום את המדרכה.
כשנרצה להתנשק זה יהיה כמו מכוניות מתנגשות בלונה פארק.
תמרה: את יודעת למה אני מתכוונת.
נעמה: עיוור, פסח, חירש, גידם. זה מה שאת מאחלת לי? לא סבלתי מספיק? את רואה את האנשים בקבוצת התמיכה, זה באמת מה שאת מאחלת לי? איש פיל עם הלשון בחוץ?
תמרה: בחיים צריכים להיות ריאליים ולהתפשר.
נעמה: ובמה בדיוק את התפשרת אמא? או שמה שאת מתכוונת לשאול זה מי בדיוק ירצה אותי. איזה גבר נורמלי ירצה לחיות עם נכה?
תמרה: נורמלי. מי בכלל נורמלי בעולם הזה? אני בסך הכל דואגת לך.
נעמה: את דואגת שאני לא אשאר איתך.
תמרה: לא נכון. אני דואגת מה יקרה שאני לא אהיה. את זוכרת מה קרה.
נעמה: את ואבא זה כמו השואה. תמיד זה הנימוק והסיבה להכל.
תמרה: איך את מדברת?
נעמה: היום הרביעי באפריל ואני נשבעת לך- שנה מהיום אני לא חיה בבית.
תמרה: את וה"דד-ליינים" שלך. תזכרי שהיום הרביעי באפריל, לא האחד באפריל.
נעמה: בשבילך הכל בדיחה, מה? שנה מהיום או שאני יוצאת מכאן או שמוציאים אותי מכאן. אני מסרבת לחיות בכלוב הזהב הזה.
תמרה: איזה מתח, איזו דרמה. כלוב זהב. ממש.
נעמה: אני אפרוש כנף ואעוף מפה.
תמרה: מצטערת להזכיר לך מותק, אבל הכנפיים שלך מקוצצות. את תמיד תשארי איתי.
נעמה: אני מתכוונת למה שאני אומרת.
תמרה: גם אני.
מערכה ראשונה, תמונה חמישית
מיכאל יושב בחדרו מול המחשב. גדי נכנס.
גדי: בוא החוצה.
מיכאל: בשביל מה?
גדי: הפומלה הניבה את הפרי השנתי שלה.
מיכאל: אני לא אוהב פומלות.
גדי: איך אתה משורר ולא אוהב את הטבע?
מיכאל: אני לא צריך את הטבע. אני מסתכל לתוך עצמי.
גדי: ומה אתה מוצא שם?
מיכאל: שאלה יפה. אם תקרא את הספר שלי אתה תדע.
גדי: אתה זוכר שאני לא יודע לקרוא שירה
מיכאל: אתה לא יודע לקרוא אותי.
גדי: מה אמרת?
מיכאל: כלום.
גדי: אתה יודע מה פירוש המילה כלום?
מיכאל: מה?
גדי: שמעתי ברדיו- כלום זה בעצם כ-לום. פעם זה מה שהיה נשאר אחרי שהיו סוחטים את הזיתים. אז שהיינו רוצים להגיד שמשהו לא שווה היו אומרים שהוא כמו לום. מזה נוצרה המילה כלום.
אבל בלום טמון עץ הזית עצמו. אבל עץ לא יכול לצמוח בלי אדמה.
מיכאל: השורשים שלי ברוח.
גדי: אתה כמו אוויר. אתה צריך אוויר. בוא תצא החוצה תשתזף, תפעיל את השרירים.
מיכאל: השרירים היחידים שאני רוצה להפעיל אלו השרירים של העיניים ושל האצבעות.
גדי: אתה יודע, אצלי בעבודה הזקנים קוראים למחשב "מכשף". כל מחשב חדש שנכנס מפטרים שני זקנים.
מיכאל: מחשבים זה העתיד.
גדי: אם זה העתיד שלכם אני מעדיף לחיות בעבר.
מיכאל: שאנשים מתו בגיל שלושים?
גדי: כשיכולת לשבת ליד בחורה באוטובוס ולדבר איתה. איך אתה חושב שהכרתי את אמא שלך? מהפייסבוק?
מיכאל: רוב הסיכויים שלא היית פוגש אותה בפייסבוק.
גדי: זאת בדיוק הבעיה שלכם. אתם פוגשים בפייסבוק רק את מי שהייתם פוגשים מלכתחילה. וחושבים שכל העולם כזה.
מיכאל: מה אתה בכלל מבין בפייסבוק? אפילו מגוגל אתה מפחד.
גדי: תאמין לי שאני מבין הרבה יותר ממה שנדמה לך.
מיכאל: אז בוא תסביר לי למה אני לא מצליח להכיר אף אחת
גדי: כי במקום להסתכל אחד לשני בעיניים אתם מסתכלים אחד על השני באלבום מתאילנד. נדמה לכם תמיד שיש שפע שלעולם לא יגמר.
מיכאל: אתה יודע למה לא הצלחתי עם האחרונה?
גדי: למה?
מיכאל: כי פחדתי שהיא תראה ש"האני" שלי בחיים לא קרוב למי שאני מאחורי המסך.
גדי: הבעיה שלך זה המסכים. כולכם מאחורי מסכים ומסכות. הרי בסופו של דבר עם כל הטריקים והשטיקים אתם תצטרכו לחיות זה עם זה. מה תעשו, תשבו זה מול זה בסלון ותסמסו?
מיכאל: אני אראה לך שאני יכול למצוא זוגיות נורמלית מתוך המחשב לתוך החיים והיא תאהב אותי כמו שאני באמת.
גדי: אל תחמיא לעצמך. אני יודע מי אתה באמת. אתה קטן, אתה חלש ואתה מפונק ואתה פשוט צריך להתחיל להזיז את עצמך.
מיכאל: אתה יודע מה, תן לי דוגמא אישית. אתה תזיז את עצמך ואני אצפה מפה ואלמד.
גדי: שמעתי פעם אגדה, שארבעים יום לפני שאדם נולד יוצאת בת קול מן השמיים ואומרת, בת פלוני לפלוני, אבל מי יכול להבטיח לנו שהם יפגשו אי פעם?
מיכאל: היום לא צריך בת קול, צריך סטטוס שנון.
גדי: בינתיים הסטטוס שלך לא מזהיר. אתה בא החוצה?
מיכאל: תצא אתה בחוץ.
גדי יוצא, מיכאל נשאר לבדו.
מיכאל: בואו נתחיל –
שם – מיכאל – כמו המלאך.
לא – לא זה מוגזם.
מיקי, מיכאל, מיכה?
לא מיכאל. אני מיכאל.
גיל: 30.10.1985 אולי שנה פחות?
בגיל שלושים כבר אין את ההבטחה של גיל 29. אולי אפילו זקנים מדי כדי לבלות. אבל אם אינני יכול להיות כן לגבי גילי, על מה אני יכול להיות כן?
מזל – מזל נאחס, מה זה משנה? עקרב.
מוטו לחיים: מה זה מוטו לחיים? מה שתלוי – נופל? העם החליט בית"ר ללאומית? שלום חבר? טוב, תמיד אפשר להיעזר באמילי, מי שלא מצא גן עדן למטה / למעלה ינחל אכזבה / אלוהים הוא השכן שלי / ביתו מרוהט באהבה
סרט אהוב? אמילי. פאק זה לא מקורי, אבל איפה אני יכול להסביר להם שכשהסרט יצא ישבתי בבית הקולנוע בקומה התחתונה של הדיזינגוף סנטר, באתי מדוכדך ויצאתי עם תחושה שאני יכול לטרוף את העולם?
תחביבים: כתיבה, שירה וקולנוע. איש רוח. או איש שעושה רוח. או משוגע איש הרוח, או איש רוח משוגע.
מה אני מחפש?: אהבה. כולם מחפשים אהבה. אז מה מיוחד בי. אני מאוד רוצה שאת תהיי האחרונה. אני מחפש אישה לחיים. כן. אישה לחיים לעוף איתה רחוק… הכי רחוק שאפשר.
מִמְּקוֹם שֶׁאַתְּ נִסְתֶּרֶת שָׁם, יְחִידַת חַיַּי
וּשְׁכִינַת מַאֲוַיַּי –
הִגָּלִי-נָא וּמַהֲרִי בֹאִי, בֹּאִי
אֱלֵי מַחֲבוֹאִי;
וּבְעוֹד יֵשׁ גְּאֻלָּה לִי – צְאִי וּגְאָלִי
וּמָלְכִי עַל-גּוֹרָלִי;
וְיוֹם אֶחָד גְּזֵלַת נְעוּרַי לִי הָשִׁיבִי
וַהֲמִיתִינִי עִם-אֲבִיבִי.
פשוט אני לא מבקש הרבה. לא איכפת לי אם תההיי גבוהה או נמוכה, שמנה או רזה, באמת לא. אני רוצה לאהוב ולהיות נאהב, בלי משחקים.
מערכה ראשונה, תמונה שישית
תמרה יושבת מול המחשב.
נעמה: אימא מה את עושה?
תמרה: קוראת.
נעמה: כן, אבל למה את הפרופיל שלי?
תמרה: זה נפתח במקרה.
נעמה: אימא.
תמרה: את רוצה להגיד לי שהמוטו שלך לחיים הוא "מה שתלוי נופל"?
נעמה: באמת התלבטתי אם לכתוב "מי שמתגלגל נתקע".
תמרה: יפת תואר?
נעמה: התואר בי. איי. שלי לא יפה?
תמרה:הגובה שלך 1.61?
נעמה: בחלקים.
תמרה: התמונה הזאת מגיל 16.
נעמה: לא זכור לי ששאלתי לדעתך.
תמרה: בשביל מה את עושה את זה?
נעמה: בדיוק הייתה כתבה ששליש מהישראלים הכירו דרך האינטרנט.
תמרה: מעניין שזה בדיוק שיעור הגירושין.
נעמה: דיברנו על זה. חבל שאת לא לוקחת אותי ברצינות.
תמרה: כל הקשרים האלה הם בולשיט. היכרות צריכה להיות פנים אל פנים.
נעמה: אני יודעת מה תגידי לי עכשיו, סבא וסבתא הכירו ברכבת…
תמרה: לאושוויץ!
נעמה: וגם את ואבא הכרתם ברכבת. לצערי, כדי שאני אעלה לרכבת, אני צריכה להודיע להם יום מראש, בתיאום עם מלווה, ובדרך כלל מי שיושבים לידי זה חיילים שכל מה שמתחשק להם זה לישון, אז תסלחי לי שאת החתן שלי אני לא אכיר ברכבת.
תמרה: אל תהיי כל כך בטוחה. תמיד את יכולה להכיר מישהו ברכבת.
נעמה: ברכבת לילה לקהיר.
תמרה: למה לא התייעצת איתי לפני שפרסמת את זה?
נעמה: את לא תהיי כל החיים כדי להחזיק לי את היד.
תמרה: אני נשבעתי על הקבר של אבא שאני אדאג לך. למה את מטריפה אותי? את מראה את החולשה שלך פה כשאת צריכה להיות חזקה, לא לימדתי אותך להיות חזקה?
נעמה: אימא, את יודעת משהו? לפעמים גם צריך להיות חלשה. ואסור לאבד את זה.
תמרה: את מזניחה את עצמך. את צריכה לחזור ולנסות לעמוד על הרגליים שלך. כל כך הרבה כסף הוצאנו על המכשיר ואת לא מתאמנת…
נעמה: וזה לא לעמוד על הרגליים? אימא, את לא תצליחי לתקן אותי, זה כבר אבוד.
תמרה: אין לי כוח להתווכח, לפחות תתקני את הסוף.
נעמה: מה לתקן בסוף?
תמרה: את מי שאת מחפשת.
נעמה: הנה "מישהו עם דופק" מרוצה?
תמרה: את יודעת למה אני מתכוונת, זה לא קצת בנאלי לכתוב "מישהו שלא משחק משחקים?"
נעמה: התכוונתי למישהו שמחפש תופסת ומתכוון לעמוד במקום אחד.
תמרה: זה טוב. (תמרה יוצאת מהחדר ונעמה נשארת לבדה).
מערכה ראשונה, תמונה שביעית
מערכת כריזה: ד"ר גיזונטרמן, ד"ר גיזונטרמן, למיון הפנימי בבקשה
ד"ר שלזינגר (האימא בבגדי רופאה): אני שוללת אבנים בכיס המרה.
נעמה: אבל כואב לי רצח (מתקפלת מכאבים)
ד"ר שלזינגר: הבדיקות מוכיחות שהכל תקין. אולי זה משהו פסיכולוגי?
נעמה: יש לך התמחות גם בזה?
ד"ר שלזינגר: אין לי מה לתת לך כרגע, זה או תרופת הרגעה שתפיל אותך פה עד אחרי הצהריים או מכתב שחרור. מה את מעדיפה?
נעמה: אני חייבת לעבוד מחר מכתב שחרור.
ד"ר שלזינגר: אני אגש לכתוב אותו. (יוצאת)
מיכאל נכנס עם מקל אינפוזיה.
נעמה: פעם ראשונה במיון.
מיכאל (מעווה את פרצופו): שנייה, (מועד).
נעמה: אתה צריך עזרה?
מיכאל: מי לא צריך עזרה?
נעמה: ובכל זאת, אתה רוצה קפה?
מיכאל: אסור לי.
נעמה: על מה אתה יושב?
מיכאל: חשד להרעלה. ואת?
נעמה: חשד לכיס מרה. את מי ניסית להרעיל?
מיכאל: מסתבר שאת עצמי.
נעמה: למה?
מיכאל: בטעות.
נעמה: את זה לא שמעתי עדיין.
מיכאל: זה תחביב שלך להסתובב בחדרי מיון?
נעמה: תחביב? מקצוע.
מיכאל: את עובדת סוציאלית?
נעמה: אני מקרה סוציאלי. אז איך אדם מרעיל את עצמו בטעות?
מיכאל: אם את חייבת לדעת ניסיתי לעשות דיאטה דלת נתרן.
נעמה: דיאטה? אתה דווקא נראה בסדר
מיכאל: זו המחמאה הכי גדולה ששמעתי מזה הרבה זמן.
נעמה: אתה בטוח שזה היה בטעות?
מיכאל: טעות, טעות, כל החיים שלי הם טעות.
נעמה: היי, אני כאן עם בעיות מרה.
מיכאל: מה את עושה אחר כך?
נעמה: בדיקות דם.
מיכאל: התכוונתי מה את עושה כשאת לא אוספת סיפורים קורעי לב במיון?
נעמה: מעצבת אתרים
מיכאל: כמה יעלה לבנות לי אתר?
נעמה: מה אתה עושה?
מיכאל: משורר.
נעמה: התכוונתי ממה אתה מתפרנס?
מיכאל: כתיבת שירים.
נעמה: שמע לי, תפתח בלוג – בשביל מה לך אתר בעידן הפייסבוק?
מיכאל: בפייסבוק זה נעלם. אני רוצה משהו שירכז את החומרים שלי.
נעמה: תדקלם לי שיר.
מיכאל: מה ככה?
נעמה: אמרת שזה המקצוע שלך, לא? משהו שאתה זוכר בעל פה.
מיכאל: כרגע אני לא זוכר כלום בעל פה, הכל מתבלבל לי.
נעמה: שורה אחת, נו.
מיכאל: כשנפגשנו אמרת לי שמצאתי חן בעינייך/כשנפרדנו אמרת שאינני מוצא חן/ואכן, אני הולך ומאבדו/ ואיננו מוצא חן לאחרת/ אני מרכיב אותך בזכרוני/כל אות וכל תו/ ואני נערה אינני אני.
נעמה: אין מזל באהבה?
מיכאל: יש לי מגע מידיאס מהופך – כל מה שאני נוגע בו הופך לחרא.
נעמה: אני רואה שאתה יודע להגיד תמיד את הדבר הנכון.
מיכאל: את צוחקת עליי?
נעמה: אתה מדבר נורא יפה.
מיכאל: חבל שחצי מהזמן אנשים לא מבינים מה אני אומר.
נעמה: מי זה מידיאס?
מיכאל: את רואה?
נעמה: על מי כתבת את השיר
מיכאל: על משוררת אחרת, שבסוף הסתבר שהיא לסבית. אם הייתי יכול, הייתי רוצה להיות רק מילים.
נעמה: אבל מילים הן רק הכלי הן לא הרגש או החום או הדבר עצמו.
מיכאל: המילים משחררות אותך.
כריזה:ד"ר גיזונטרמן לטלפון, ד"ר גיזונטרמן לטטלפון
נעמה: אני בטוחה שזה מאוד שיחרר את הרופא
ד"ר שלזינגר נכנסת: הנה מכתב השחרור שלך את חופשיה ללכת.
נעמה: אני חושבת שהתכוונת להתגלגל.
ד"ר שלזינגר מעווה את פניה.
מיכאל: את לבד?
נעמה: כולנו לבד.
מיכאל: את צריכה עזרה בלחזור הביתה?
נעמה: רק אם תהיה לידי כל החיים.
מיכאל: וברצינות?
נעמה: אימא שלי עוד מעט תאסוף אותי.
מיכאל: יש לך פרופיל בפייסבוק?
נעמה: כן.
מיכאל: איך קוראים לך?
נעמה: יוכבד כהן.
מיכאל: לא כבד להסתובב עם שם כמו יוכבד?
נעמה: בגלל זה אני יושבת.
מיכאל: את עוד תשמעי ממני.
נעמה: אני בטוחה.
by Henri de Toulouse-Lautrec
