יהודה ויצנברג ניב | ארבעה שירים

קמה בי הבוקר

קָמָה בִּי הַבֹּקֶר
תְּשׁוּקָה פְּרוּעָה
לִקְשֹׁר לְגוּפִי כְּנָפַיִם
וּלְהִתְעוֹפֵף

כְּמוֹ נֶשֶׁר עַז
מֵעַל לְגַגּוֹת,
לָרֶדֶת מִדֵּי־פַּעַם
וּלְהַקִּישׁ קַלּוֹת

על חַלּוֹנוֹת הַחֲדָרִים
בָּהֶם יוֹשְׁבִים, שׁוֹכְבִים
כָּל אֵלֶּה שֶׁמִּסְתַּכְּלִים
בַּטֵּלֵוִיזְיָה

וְנֶהֱנִים בְּשֶׁקֶט
מרִגְעֵי־הַחֶסֶד שֶׁלָּהֶם
כְּשֶׁאֲנִי נִלְחָם בִּמְקוֹמָם
עִם הַמִּלִּים.

הדף הלבן

הַדַּף הַלָּבָן
בּוֹ הֻדְפַּס הַשִּׁיר
נָּח פָּתוּחַ כָּרֶגַע לְמַרְגְּלוֹתַי,

אֲנִי מְעַלְעֵל בּוֹ
בִּצְעָדִים זְהִירִים
שׁוֹאֵב סִפּוּק מִיְּדֵי כָּךְ
שֶׁטְּבִיעוֹת רַגְלַי נֶחְרָטוֹת בּוֹ,

זוֹ בְּמוּבָן מְסֻיָּם הַרְגָּשָׁה
שֶׁמַּעֲמִיקָה יוֹתֵר־מִכָּל
אֶת הַהֲבָנָה שֶׁזּוֹ הֶמְשֵׁכִיּוּת דֵּי דּוֹמָה

לְסִימָנֵי הָרְטִיבוּת
שֶׁכֶּלֶב הַשְּׁכֵנִים מוֹתִיר אַחֲרָיו
בְּטִיּוּלוֹ הַיּוֹמְיוֹמִי
עַל הַמִּדְרָכָה.

היקיצה הטרופה שלי

הַיְּקִיצָה הַטְּרוּפָה שֶׁלִּי
מִפַּעַם־לְפַעַם
בְּעֶטְיָם שֶׁל מְחוֹשֵׁי־פַנְטוֹם
בִּקְצוֹת־האֶצְבָּעוֹת

נוֹבַעַת מִכָּךְ
שֶׁאֲנִי תָּמִיד מְבַכֵּר לַעֲצֹר
אֶת שֶׁטֶף־הַחֲלוֹמוֹת

דַּקּוֹת מִסְפַּר לִפְנֵי שֶׁאֲנִי מַגִּיעַ
לְזִכְרוֹן־יַלְדוּת
שֶׁאֵינִי מַצְלִיחַ לִשְׁכֹּחַ

וּבוֹ אָחִי טוֹרֵק בִּשְׁגָגָה
אֶת דֶּלֶת הַסָּלוֹן
עַל אֶצְבָּעִי.

לבי יצא לנדודיו

לִבִּי יָצָא לִנְדוּדָיו הַלַּיְלָה,
עָמַס עַל שִׁכְמוֹ
צִקְלוֹן־דְּרָכִים אָפֹר
וּמְקַרְטֵעַ בְּדַרְכּוֹ כְּצוֹעֲנִי.

דַּרְכּוֹ פְּתַלְתַּלָּה
וַאֲרֻכָּה כְּנָחָשׁ,
אֵין לָהּ סוֹף.

בְּתַרְמִילוֹ יִקַּח אֶתְנָן,
מְזוֹנוֹת וְיֵינוֹת מְשֻׁבָּחִים
מִשְּׁנַת תרל"ד לִבְנֵי־אֱנוֹשׁ
שֶׁעַל הַדֶּרֶךְ.

גַּם סֵפֶר שִׁירִים קָטָן
יִקַּח עִמּוֹ לְעַיֵּן בּוֹ בִּשְׁעַת אֵיד
וְלֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ כִּכְפוּי־שֵׁד
כָּל חַיָּיו הַנּוֹתָרִים
שֶׁקִּבֵּל בְּמַתָּנָה.