גילה ניסן | שני שירים

כל בוקר

כָּל בֹּקֶר מִתֵּשַׁע עַד עֶשֶׂר אֲנִי מִתְיַצֶּבֶת בְּשָּׁאוֹלִין טֶמְפֶּל,
נִבְדֶּקֶת לַכֹּבֶד עַל יְדֵי מוֹרָה מְגֻלַּחַת רֹאשׁ,
מְטַשְׁטֶשֶׁת אֶת הַקִּדָּה לְבֹקֶר טוֹב חֲבֵרִי עִם הַמַּסְטֶר
הַסִּינִי שֶׁל הַטֶּמְפֶּל, שֶׁנּוֹלַד בְּאִיטַלְיָה וְהִגִּיעַ לְאָמֶרִיקָה
מְחֻסַּר כָּל. פּוֹסַעַת פְּנִימָה, תָּמִיד בְּרֶגֶל יָמִין
אֶל תּוֹךְ דִּמְמַת חֲדַר הַתִּרְגּוּל. הַחֶדֶר מְסֻבָּב בְּאָדֹם וְזָהָב
וּפְסָלִים וּבְרָכוֹת וּפְרָחִים וְכָרִיּוֹת, וְכִידוֹנִים, וְצִיּוּרֵי קִיר שֶׁל
מַסְטֶרִים שֶׁמְּבַצְּעִים אַקְרוֹבָּטִיקָה שֶׁנִּקְרֵאת מַרְשֶׁל אַרְט.

הַחֶדֶר מוּכָן לַשִּׁעוּר, הַשִּׁעוּר מְלַמֵּד תִּרְגּוּל גּוּפָנִי מְדֻיָּק
שֶׁמְּשֻׁלָּב בִּנְשִׁימוֹת – זוֹ תּוֹרָה בַּת אַלְפֵי שָׁנִים
שֶׁנִּשְׁמְרָה וְהִגִּיעָה לַמַּעֲרָב מִסִּין.
הִיא מַבְטִיחָה בְּרִיאוּת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף,
וַאֲנִי מַאֲמִינָה שֶׁזֶּה נָכוֹן.
תּוֹךְ שָׁנָה בְּהִתְכּוֹפְפוּת קָדִימָה אֲנִי מַגִּיעָה לָשִׂים אֶת שְׁתֵּי כַּפּוֹת יָדִי
עַל הָרִצְפָּה הַמְּרֻפֶּדֶת, נִשְׁאֶרֶת שָׁם לְמַטָּה לִזְמַן מָה, לָחוּשׁ
אֵיךְ גּוּפִי נִמְתַּח וּמְשַׁתֵּף פְּעֻלָּה עִם הַחֲלוֹמוֹת הֲכִי כְּמוּסִים שֶׁלִּי.

לְאַט לְאַט נִכְנַס חֹפֶשׁ פְּנִימִי מְסֻיָּם, מְלֻוֵּה בִּקְלִילוּת וּצְלִילוּת
וְרֹגַע מְסֻיָּם
שֶׁעָלוּל בְּמֶשֶׁךְ הַיּוֹם לְהִתְחַלֵּשׁ
וְעָלוּל לְהַשְׁאִיר אוֹתִי בְּתוֹךְ דִּיסְלֶקְצְיָה רַעְיוֹנִית
שֶׁאֵלֶיהָ אֲנִי נִקְלַעַת לֹא פַּעַם

הזמנה לכנס לציטוט

׳הַחַיִּים הָיוּ קוֹלוֹת מֵהַחַלּוֹן שֶׁנִּשְׁאַר פָּתוּחַ׳

לְכֶנֶס לַחַיִּים שֶׁל הַצִּטּוּט הַזֶּה,
זֶה לְכֶנֶס לַחַיִּים שֶׁדּוֹמִים לְחַיַּי.
זוֹ לֹא בְּעָיָה גְּדוֹלָה –
אֲנִי שְׁרוּיָה בֵּין תְּמוּנוֹת מֵהֶעָבָר שֶׁעוֹקְרוֹת אוֹתִי
מֵהַזְּמַן הַזֶּה אֶל הַזְּמַן הַהוּא וּלְכוּדָה בִּתְמוּנוֹת
מִן הֶעָתִיד שֶׁמַּבְטִיחַ דְּבָרִים שֶׁבֶּטַח יָקְרוּ.

הָרֵי הַכֹּל בַּחַיִּים מַתְחִיל מִדִּמְיוֹנוֹת שֶׁאֵינָם שָׁוְא.

אֲנִי כְּבָר לֹא בְּדִיּוּק מַתְאִימָה לְתִקְווֹת
שֶׁיֵּשׁ לַאֲחֵרִים בְּקֶשֶׁר אֵלַי. אֲנִי מַתְאִימָה
לְתִקְווֹת שֶׁאֲנִי לֹא מוּכָנָה לְגַלּוֹת לְעַצְמִי.

בֵּינְתַיִם יֵשׁ אֶת הַשְּׁתִיקָה הַזּוֹ שֶׁל סוֹף הַחַיִּים.