שמי צ'רנה שוּלמנוֹביץ', גננת במקצועי ומאוהבת לחלוטין בעבודה ובקסם שיש בילדים. אני כותבת מאז ומתמיד, בעיקר למגירה חשוכה שאיש לא ראה. כשהגיע הקורונה אני אולי לא רציתי לכתוב אבל המילים דרשו לצאת על הדף. אני מאמינה שבמילה הכתובה יש תדר של ריפוי בוודאי למי שכותב ובהחלט למי שקורא ועובר תהליכים עם השירים. הקורונה הגיעה והביאה לי שקט, רגיעה, עצירה במרדף היומיומי סביב השגרה והמרוץ בחיים ואפשרה לי להתמקד במה שאני אוהבת ורוצה. בשנה האחרונה יצא לי לפרסם כמה שירים בכל מיני כתבי עת. השנה גם יצא הספר הראשון שלי "נקודות אור בחיים" ואין שמחה ממני לחלוק שירים ממנו וכמובן גם שירים שנכתבו אחר כך.
תפרים
אֲנִי תְּפוּרָה טְלָאִים טְלָאִים
זֹאת אֲנִי, שֶׁמְּסַפֶּרֶת לְעַצְמִי סִפּוּרִים
אֲנִי תְּפוּרָה, טְלָאִים טְלָאִים
דְּמוּת שְׁלֵמָה מִצְטַיֶּרֶת מִבֵּין הַבַּדִּים
כָּל תֶּפֶר מְהֻדָּר בְּחוּטִים שֶׁל זָהָב.
מְלֵאָה בְּצִבְעוֹנִיּוּת יִחוּדִית
הַכֹּל בַּחֲזִית קוֹרֵן וּמַבְרִיק.
אַךְ מֵאֲחוֹרֵי הַתְּפָרִים, קְשָׁרִים קְשָׁרִים.
חוּט וְקֶשֶׁר קֶשֶׁר וְחוּט,
קְשָׁרִים, קְשָׁרִים שֶׁאֵינָם נִפְרָמִים.
לִפְרֹם זֶה כּוֹאֵב,
לְהַשְׁאִיר… כּוֹאֵב עוֹד יוֹתֵר.
טְלָאִים טְלָאִים מְלֵאִים קְשָׁרִים
קְשָׁרִים שֶׁמּוֹשְׁכִים וּמְכַוְּצִים.
טְלָאִים טְלָאִים, מְלֵאִים בִּשְׁקָרִים,
שְׁקָרִים שֶׁקּוֹשְׁרִים אוֹתִי בִּסְבַךְ הַחַיִּים.
זֹאת אֲנִי תְּפוּרָה בְּחוּטִים שֶׁל זָהָב,
אֲנִי הַשְּׁלֵמָה, שֶׁיֵּשׁ בִּי אַלְפֵי קְשָׁרִים
זֹאת אֲנִי הַבּוֹחֶרֶת לִרְאוֹת אֶת הַשְּׁלֵמוּת
לִפְרֹם בִּכְאֵב כָּל קֶשֶׁר כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת הַפַּשְׁטוּת.
אוֹרוֹבוֹרוֹס
כְּמוֹ נְשִׁימָה שֶׁאֵין לָהּ סוֹף
אֲנִי צְרִיכָה אֶת דַּחַף הַיְּצִירָה
כְּדֵי לִחְיוֹת,
הוּא שֶׁדּוֹחֵף אוֹתִי לַחֲווֹת,
לְהִתְקַדֵּם,
לִהְיוֹת פָּשׁוּט לִהְיוֹת,
לְהַרְגִּישׁ, לְפַחֵד,
לִפֹּל וּלְהַרְגִּישׁ שֶׁזֶּהוּ
נִמְאַס!,
אֵין עוֹד נְשִׁימָה
הַכֹּל עָצַר וְדַי
וְהִנֵּה שׁוּב הוּא מִתְקָרֵב
לְאַט, בִּנְחִישׁוּת, קֶצֶב הַלֵּב עוֹלֶה
וְהִנֵּה רַעְיוֹן נוֹלַד
וּפֶרֶץ בֶּכִי שׁוֹטֵף אֶת הַפְּחָדִים
שֶׁהִתְאַבְּנוּ, וְהָא הַדַּחַף לֹא מַפְסִיק
הוּא מִתְחַזֵּק, מִתְעַקֵּשׁ,
לֹא עוֹזֵב, בִּנְחִישׁוּת
מוּל הַמְרָאָה עוֹמֶדֶת, חֲשׂוּפָה
פְּצוּעָה – הַדַּחַף מֵאֲחוֹרַי
הִנֵּה לָקַחְתִּי עֵט בַּיָּד
וְעַל הַדַּף מִלִּים צְרוּבוֹת
מִתּוֹךְ הַדַּחַף לִחְיוֹת,
לַחֲווֹת, פָּשׁוּט לִהְיוֹת.
אדמה
צוֹעֶדֶת לְאַט עַל אִמָּא אֲדָמָה
עוֹמֶדֶת שְׁקוּעָה, יְחֵפָה.
שֶׁקֶט, דְּמָמָה רַק רוּחַ שׁוֹרֶקֶת
אַדְמָתִי אַתְּ קָרָה, וְאֵין בָּךְ שֶׁקֶט.
קָשָׁה, מִתְפּוֹרֶרֶת, אֵינֵךְ מְכִילָה
עוֹמֶדֶת אֲנִי לְגַמְרֵי חֲשׂוּפָה,
אָדָם מִשְּׁמֵךְ קִבֵּל, אֲדָמָה
אַךְ לֹא הִשְׂכִּיל לִשְׁמֹר עָלַיִךְ
לְהַרְגִּישׁ אֶת הַקֶּצֶב שֶׁאַתְּ מַעֲבִירָה.
פְּעִימָה שֶׁל חַיִּים, הַצְּמָחִים בָּךְ צוֹמְחִים
אָדָם מְחֻבָּר לְאַדְמָתוֹ
מִמֶּנָּה צוֹמֵחַ מְזוֹנוֹ.
אָדָם שֶׁדּוֹרֵךְ עַל אַדְמָתוֹ
בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר נֶאֱסָף וְנִקְבָּר
אֲדָמָה עוֹטֶפֶת כְּמוֹ שְׂמִיכָה
פִּתְאוֹם יֵשׁ בָּךְ שֶׁקֶט, יֵשׁ הֲכָלָה
פִּתְאוֹם יֵשׁ חֹם, הַכֹּל נָדַם
עַל הָאֲדָמָה פּוֹסֵעַ אָדָם
חָשׂוּף, יָחֵף, מַרְגִּישׁ מְבֹרָךְ
הוּא חֵלֶק בַּבְּרִיאָה, חֵלֶק מִמֵּךְ עַכְשָׁו.
פרח
לוּ הָיִיתִי פֶּרַח, כַּנִּרְאֶה הָיִיתִי בּוֹחֶרֶת בְּצֶבַע לָבָן
נִרְאֶה פָּשׁוּט אַךְ יִחוּדִי,
הֲרֵי בַּצֶּבַע הַלָּבָן מִתְאַחֲדִים כָּל הַצְּבָעִים.
מְחֻבֶּרֶת לָאֲדָמָה וְשׁוֹאֶבֶת מִמֶּנָּה כּוֹחַ חַיִּים
שָׁרָשִׁים עֲדִינִים אַךְ נְטוּעִים בְּחָזְקָה
כְּשֶׁמַּגִּיעָה רוּחַ חֲזָקָה וּמְאַיֶּמֶת לְהָעִיף אוֹתִי
אֲנִי מְגִיפָה אֶת עֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת וְעוֹטֶפֶת אֶת עַצְמִי
סוֹמֶכֶת עַל הָאֲדָמָה שֶׁתַּחְזִיק אוֹתִי עַד תֹּם הַסְּעָרָה.
שָׁרָשַׁי בָּאֲדָמָה וּפָנַי אֶל מוּל הַשֶּׁמֶשׁ הַחַמָּה
מְזִינָה, מַצְמִיחָה, נוֹתֶנֶת חַיּוּת
הַכֹּל כָּל כָּךְ פָּשׁוּט.
וְלִפְנֵי שֶׁיַּגִּיעַ זְמַנִּי לִנְבֹּל…
אֲנִי מְשַׁחְרֶרֶת אֶת הַזְּרָעִים שֶׁלִּי בְּרַחֲבֵי כָּל הַשָּׂדֶה הַפִּרְאִי… יֵשׁ לִי תָּמִיד הֶמְשֵׁךְ…
וּבְכָל פַּעַם בָּאָבִיב אֲנִי פּוֹרַחַת שׁוּב בְּשִׂיא כּוֹחִי
כְּמוֹ קֶסֶם… מַחְזוֹרִיּוּת הַחַיִּים.
צליל פסנתר
בְּכָל פַּעַם שֶׁצְּלִיל הַפְּסַנְתֵּר נִשְׁמָע,
אֲנִי חוֹזֶרֶת לְיַלְדוּת, לִהְיוֹת יַלְדָּה.
הַמַּנְגִּינָה חוֹדֶרֶת אֶל הַלֵּב,
מְמַלֵּאת אֶת הַחֲדָרִים בִּצְלִיל מְשַׁכֵּר.
צְלִיל שֶׁמְּלַוֶּה אוֹתִי כָּל הַחַיִּים,
אֲפִלּוּ שֶׁמִּזְּמַן לֹא נָגַעְתָּ בַּקְּלִידִים.
אֲנִי זוֹכֶרֶת כִּמְעַט כָּל יְצִירָה,
שֶׁל בֶּטְהוֹבֶן, שֶׁל מוֹצַרְט, שֶׁל בָּאךְ…
אֶת הַשָּׁעוֹת בָּאִמּוּנִים,
כְּשֶׁאֲנִי רוֹקֶדֶת לַצְּלִילִים.
אֶת הַתְּשׁוּקָה שֶׁלְּךָ לַנְּגִינָה,
אֶת הַקַּלִּילוּת שֶׁבְּיָדֶיךָ בְּבִטָּחוֹן מֻחְלָט,
נִגַּנְתָּ עַל קְלִידֵי הַלֵּב, מִי שֶׁשָּׁמַע יָדַע.
אַךְ בְּמֵרוֹץ הַחַיִּים,
הַמַּנְגִּינָה כְּבָר לֹא נִשְׁמַעַת,
הַקַּלִּילוּת הָפְכָה לִכְבֵדוּת מְיַגַּעַת,
וַאֲנִי שׁוֹמַעַת רַק מַנְגִּינוֹת שֶׁל אֲחֵרִים.
וּבְלִבִּי תָּמִיד נִמְצֵאת תִּקְוָה,
שֶׁתִּמְצָא אֶת הַקַּלִּילוּת וְתַחֲזֹר לַנְּגִינָה.
שכבות של אור
מְקַלֶּפֶת מֵעַצְמִי שְׁכָבוֹת שְׁכָבוֹת
מְנַסָּה לְגָרֵד אֲפִלּוּ אֶת הָעוֹר.
רוֹצָה לְקַלֵּף מֵעַצְמִי כְּאֵב
פַּחַד שֶׁנִּדְבָּק וְלֹא עוֹזֵב,
רוֹצָה לְקַלֵּף מֵעַצְמִי עֶצֶב
שְׁעָלַי מִשְׁתַּלֵּט.
אֲנִי מְקַלֶּפֶת מֵעַצְמִי שְׁכָבוֹת שְׁכָבוֹת
עַד שֶׁלֹּא נוֹתָר שׁוּם כְּלוּם,
פָּשׁוּט נְקֻדַּת אוֹר.
הָאֲנִי נֶעֱלָם, הַפַּחַד לֹא קַיָּם,
הָעֶצֶב הָפַךְ לְעֹנֶג שֶׁלֹּא נִגְמָר,
עַד שֶׁאֲנִי טוֹבַעַת בְּתוֹךְ אוֹר אֵין סוֹפִי.