1. אפור זוהר
הוא נשבע שלא יכתוב עוד שירי אהבה. "האהבה שבעה ממילים", חשב לעצמו. הרומנטיקה חיה או מתה, זה לא משנה, מה שבטוח, שהיא עייפה מקלישאות.
עיניו ריצדו אל מול המסכים האילמים. בסוג של תחנת רכבת תמידית, לופ נורא שהיה תקוע בו; ממסך הלפטופ למסך הטלפון. תמיד צמוד אליהם. מבלי לחשוב על מדפי הספרים האילמים והמאובקים, שהתחננו לתשומת ליבו.
משקפיו נחו על המדף העליון, צמוד לרומאן ידוע של סופר ספרדי. אבל זה לא העסיק אותו.
הוא הביט בה, שקוע, מהופנט – מתקשר איתה באופן חד צדדי כמו עוד אלפי אנשים, שנעצו מבט בסרטוני הסטורי שהתחלפו מדי 15 שניות.
שיערה היה אפור וזוהר. איך אפור יכול להיות זוהר? ואיך זוהר יכול להיות אפור? פשוט כך. "מעולם לא פגשתי אפור צבעוני כל כך", אמר לעצמו וקם ממיטתו.
הוא לקח את משקפיו בחזרה והחליף לבגדי ריצה קלים. עיניו התעכבו לרגע על בקבוק היין האדום הזול, שהמתין לו במטבח. "האלכוהול יחכה, כמו תמיד בסבלנות לתורו, קודם צריך איזו ריצה טובה בשביל להתאושש ממנה", מלמל לעצמו.
הוא רץ, מעלה הילוך, כל כך קר בחוץ, שלא מרגישים את הכאב בשרירים ובעצמות. פעם זה היה יותר קל, מקסימום שרירים תפוסים. אבל עכשיו הוא רץ מכוח האינרציה, מהצורך לשרוד עוד קצת, להרוויח עוד יום.
האוויר היה קפוא. רוח השתוללה בחוץ. תכף יתחיל גשם, יתכן? כן. הטיפות התחילו לרדת. בהתחלה לאט, כמו ליטוף, כמו מעשה אהבה ואחר כך הגבירו קצב, עד שהפכו למכונת ירייה מהשמיים.
בבניין פינתי הוא מצא מחסה. דלתותיו היו אפורות. אבל לא אפור עצוב, לא משעמם, אפור יפה כזה, זוהר.
הוא רעד, שפתיו החשופות ספגו כוויות מהכפור.
הדלת נפתחה ובמהירות יצאה אישה עטופה במעיל פרווה, מחזיקה ברצועה כלב פיטבול עצבני למראה.
הבחור לא היה בטוח אם עיניה לכדו אותו. הפיטבול נהם לעברו, אבל האישה חלפה על פניו.
הוא ניצל את ההזדמנות להתגנב למגדל.
בתוך הלובי היה אקווריום עצום, אבל כל הדגים היו אפורים. העיניים שלהם מתות – ועדיין איכשהו הם שחו במעגלים שחזרו על עצמם.
הבחור הביט לכל הצדדים והבין שאין איתו אף אחד שם. דלת המעבר לחדר המדרגות הייתה פתוחה. הוא פסע לעברה במהירות וירד בקלילות עד שהגיע למקלט.
הוא סובב את הברזל הכבד ונכנס למקלט, מתנשף. מעייפות נרדם.
בבוקר התעורר. מכוסה בשמיכת סקאביאס צבאית ומתחתה גופו ערום כולו. אפילו בלי תחתונים. ידיו היו קשורות אחת לשנייה בחבל וגם רגליו. הוא ניסה להתמתח, אבל הבין שמרחב התנועה שלו מוגבל למטר או שניים. החבל היה קשור לסולם הברזל, שמתחת לחלון הסגור. הכל היה חשוך סביבו, אך בתוך תוכו, האמין שעכשיו בוקר ושיש שמש בחוץ.
"פולש לבניין, גנב, נרקומן, הומלס עלוב", נזף בו הקול.
זו הייתה האישה. אותה אחת, שראה יוצאת לטייל עם הכלב.
"אתה צריך להודות שלא הזמנתי לך משטרה", אמרה ובעטה לעברו כוס מתכת עם מים עבשים.
"אני מתנצל", אמר הבחור, "איך אוכל לכפר על חטאיי?".
"תשלם על הזמן שהיית בו", אמרה.
"אין לי עליי כסף", השיב.
"אז תרוויח אותו!", הרימה את קולה שוב ויצאה מהמקלט, משאירה אותו קשור.
עבר יום ולילה, לילה ויום, ועוד ימים רבים ולא פחות לילות.
הבחור חי על כוסות מים ולחם יבש, שהגישה לו בנדיבותה האישה במעיל הפרווה והוא הפך כבר לשק עצמות יבשות. זקנו דוקרני ועיניו שקועות.
"אני מצטער", אמר בקול חלש, לגברת עם הפרווה.
"מתי תבין? אין מתנות חינם, אנשים שילמו הרבה כסף בשביל לגור פה! ההתנצלות שלך לא שווה כלום!", אמרה, עיניה אדומות רושפות זעם. ושיערה האפור. כה יפה היה. זוהר. כמו אלף שירי אהבה.
הוא לא יכל לראות את פניו, אבל מהמגע הרגיש את החדות של עצמותיו. תמיד היה לו טבעות שומן סביבו והכל נעלם.
נשאר שלד, כלוא במקלט.
למחרת הבחור קם, בכוחותיו האחרונים והתחנן שתחוס עליו. האישה אחזה בפניו וליטפה אותו ברוך. לא סוטרת ולא מכה כפי שחשש, רק מלאה בעדינות ורגישות, כמעט כמו אמא.
"הבוקר אני מרגישה שאתה מתקרב למלא את חובך לחברה", אמרה לו, "אבל אני צריכה לחשוב על זה עוד קצת.. תאר לך עצמך, שכל עבריין היה משוחרר רק על בקשת סליחה? ככה? בכזו קלות לתת חנינה בלי להתחשב בקורבן העבירה? באיזה מן עולם היינו חיים. בו אין מחיר לפשעים החמורים ביותר? ג'ונגל, זה עולם שהיית רוצה לחיות בו? שקניינו של אדם מופקר?".
"חלילה", הוא לחש, "חלילה, אני ראוי לכל עונש ומצר על כל כאב שהסבתי לך".
"תודה", היא אמרה. ראו שהיא נרגעת, כשהפושע הבין את חומרת מעשיו הנוראיים.
הגברת הסתובבה לכיוון היציאה מן המקלט ואז הבחור עזר אומץ להגיד עוד משפט אחד.
"אני מרגיש לא טוב. אנא רחמי עלי. אמות פה. אני לא יכול יותר", אמר ומרר בבכי.
לרגע נראה היה שהיא מתעלמת, אך בכל זאת החליטה להשיב לו כגמולו.
"תתבייש לך! תראה את עצמך? ככה אתה מנסה לסחוט את רחמיי. אמרתי לך ואומר שוב, רק בקשת סליחה כנה, אמיתית, שתצא מתוך הלב, תזכה אותך מחדש בחופש. אינך ראוי לו עכשיו!".
אמרה ויצאה זועמת.
עולם כמנהגו נוהג, השעות חלפו והשמש יצאה שוב.
האשה באפור הגיעה והניחה בפניו את הלחם המעופש ואת כוס המים שלו. ארוחת הבוקר הדשנה שחיכתה לו. הבחור זחל לעברה, רגליו אדומות, מלאות פצעים.
"מצטער", אמר ממרר בבכי, "אני כל כך מצטער שנכנסתי בלי רשות לנכס שלך".
"המשותף!", אמרה, "פגעת לא רק בי, פגעת בעוד עשרות דיירים! שרכשו במיליונים רבים את הדירות כאן. בעמל רב של שנים קשות! מזלך שאני לא מספרת להם את זה!".
"שלא תטעה", הוסיפה, "אני מעריכה מאוד את זה שאתה מכיר בפשעיך, אבל אתה עוד לא מוכן לקבל את רחמיי ובוודאי שלא את רחמי אלוהים", סיימה את דבריה ויצאה מהמקלט.
בצהריים הוא לא קיבל את מנת הלחם והמים שלו, פיו היה כבר יבש, ניחוח גופו היה נוראי כמו פגר. "אני גוסס. אני אמות פה", חשב לעצמו וקולו דעך.
בזמן שקינן על חייו האומללים, מבלי להרהר לרגע בפשעו הנורא, כדור התגלגל מן החלון אל המקלט. זה היה כדורגל קטן צבעוני כזה, של ילדים. הוא תפס את הכדור בידיו השלדיות.
כעבור זמן קצר ראש גדול וגוף קטן נכנסו למקלט. הגברת שכחה לנעול אותו בבוקר.
הילד הביט בשלד המתפתל.
"צריך עזרה?", הוא שאל את האיש. "כן", לחש, במעט הקול שנותר לו.
הילד הרים את צרור המפתחות שהיו זרוקים ליד הדלת ושחרר את האיש.
"עכשיו תביא לי את הכדור", אמר הילד והסתלק.
השלד החזיר את הכדור, הודה לילד והניח את משקפיו השבורים על אפו. לאחר מכן לבש את בגדי הריצה, שכבר היו גדולים עליו בכמה מידות (אך התייבשו לפחות מהגשם) וזחל החוצה.
"אין לי כוח לרוץ יותר, אין לי מילים יותר, אני תשוש, הראש שלי התרוקן", חשב. הצעדים היו קשים לו. כל צעד, כמו ריצה של קילומטר. בכוחותיו הקלושים הגיע לביתו, הדלת הייתה פתוחה. כנראה שכח גם הוא לסגור אותה עת יצא לריצת הערב ההיא.
הוא נכנס לדירה ודבר ראשון פתח את הטלפון, מאות הודעות חיכו לו אבל זה לא עניין אותו. הוא מיהר לסטורי של האישה באפור ושקע בו. שוכח לאכול, שוכח לשתות, שוכח להתקלח, מסנוור מהסטורי שרץ בקצב מסחרר, עד שנרדם.
2. גורלו של משורר
המשורר שכב על הרצפה. מנסה לשחזר מה שקרה. זה היה לו קצת קשה, כי קיבתו בערה מרוב כאב. התחשק לו להקיא. אבל הוא לא הצליח.
משקפיו השבורים היו מוטלים לצידו. עיניו היו רטובות מעט, הוא קיווה שלא בכה בעת שהתחנן על חייו. אבל סביר להניח שכן.
הוא לא זכר דבר מלבד החבטות לפנים. מה רוצים ממנו? אלוהים יודע. ולמה דווקא הוא?
המשורר ניסה לקום והצליח בקושי. הוא מתח את שתי רגליו, ירד לו דם מהאף, נראה ששן אחת נשברה. לא נורא. נזק מינימאלי, לפחות לא הרגו אותו. אולי בכלל נעשה עמו חסד?
חשב לעצמו, בעודו גורר את עצמו על הרצפה לעבר חדר הכתיבה.
החדר הקטן היה הפוך לחלוטין.
ניירות היו זרוקים בכל מקום, המחשב שבור, הממחטות שלו מוטלות על הרצפה (הוא תמיד מצונן בעונה הזאת של השנה) ואוסף הספרים מפוזר לכל עבר.
הוא פתח את המגירה השלישית משמאל ומצא את מה שחסר. הם לקחו את כתב היד הכמעט גמור של "שירת הים", ספר השירים, שאמור להמשיך את "מים עכורים ושמי בזלת סגולים", האלמותי. ספר השירה שפרץ את דרכו כאיש המילה הכתובה, כמשורר נערץ ותורגם אף לעשר שפות.
הוא הציץ למגירה שמעל וראה שגם קלסר הפזמונים שלו נעלם.
עבודה של שלוש שנים נמחקה בפחות מעשר דקות.
הם לא לקחו מזומן, וזה לא שהיה לו כל כך הרבה. רק ניירות עם מילים, זה מה שעניין אותם או אותו. דפוקים.
המשורר גרר את עצמו בחזרה לעבר שולחן העץ, מצא שם סיגריה בודדה וקופסת גפרורים. הוא הדליק אותה. אם לא הייתה כואבת לו כל כך הבטן, היה שותה משהו אלכוהולי טוב, אבל זה לא זמן טוב לכך. יש הרבה דברים לעשות לפני, כמו להתקשר למשטרה. לא? זה הדבר שמצופה ממנו. מצחיק. ומה הוא יגיד למשטרה? שגנבו לו ספר שירים שטרם יצא לאור? למי אכפת.
הטלפון שלו צלצל. הודעה קולית ממספר לא מוכר.
"אדוני המצ'ורר, ביקרנו אותך פעם אחת ולא נהסס לבקר שוב", אמר הקול המעוות.
"פירמטנו לך את המחשב, מחקנו את חשבון הג'ימייל שלך וגם את הדרייב, מצ'ורר יקר ונודע, למען האמת, פרצנו לך למחשב כבר מזמן. אם אתה חושב שיש לך עותק ממשהו בכלל בחיים שלך, אתה טועה, אין לך כלום, אתה גם לא קיים", אמר הקול המעוות וקינח בצחוק מתגלגל. ההודעה הסתיימה.
הקול המוזר היה בטוח, מלא בביטחון.
3. זיכרונותיו של מר פלוני אלמוני
הוא הרים את הראש והסתכל על החדר. מנסה להבין איפה הוא נמצא, מה זה המקום הזה?
הכל היה זר עבורו. החדר היה קטן, לכל היותר שלושה ארבע צעדים לרוחבו ולאורכו. היה שם חלון מרובע עם תריסים אפורים ודלת עץ בודדה.
באמת שניסה לפשפש בזיכרונו להבין איך בדיוק הגיע לשם? מה מעשיו בחדרון הזה? אבל שום דבר לא עלה במוחו הקודח.
הוא הבחין שרגליו מתוחות עד הסוף, שכובות על מיטה וידיו רפויות. כנראה שישן לא מעט, אפילו שעות ארוכות ועכשיו התעורר.
מעבר לתריסים האפורים לא היה ניתן לראות דבר, מלבד צילם של בנייני רכבת עייפים. קשה היה להבחין אם מדובר ביום או לילה, אך אם היה צריך להמר על זה, היה אומר שמדובר בשעת ערב מוקדמת.
בכיסיו מצא ארנק ובארנק היה כסף מזומן בנדיבות יחסית. ומפתח. בראשו הניח שהמפתח מיועד לדלת, אך לא יכל להרגיש בטוח בזה.
הוא החליט לבחון את זה מאוחר יותר. לאחר שמתח את רגליו, התרומם וצעד שלושה צעדים, עד שנעצר ליד החלון.
עדיין לא ניתן היה לדעת בבהירות אם מדובר ביום או לילה (יתכן מפני שהחדר היה מואר באור ניאון בוהק), אז הניח לעניין הזה וחזר לסרוק את מעונו החדש. ניתן היה לראות בו כיסא פלסטיק אחד, שולחן כתיבה ממתכת ובקבוק מים מלא בחציו.
מעל השולחן ניצבה מנורת כתיבה, נואשת למראה.
הוא שתה מהמים והסתכל על עצמו ברפרוף, על ידיו ועל רגליו. הכל היה מחובר אליו כמו שצריך ועל פי הסדר הנכון. כך, שחש מרוצה בסך הכל.
על שולחן הכתיבה הונח עט, על חתיכת דף שחיכתה לו שם רשם את סדר הפעולות הדרושות שלו:
1. איפה אני?
2. מי אני?
3. למה יש לי כסף בארנק?
4. איך הגעתי לכאן?
5. במידה ואגלה מי אני, איפה אני, למה יש לי כסף בארנק ואיך הגעתי לכאן, ארצה לדעת דבר אחד נוסף, שאיני זוכר לעת עתה.
6. מהי מטרת חיי?
הוא קיפל את הדף והכניס אותו מקומט לתוך כיסו השמאלי.
לאחר מכן נעץ את המפתח במנעול דלת העץ, סובב אותו קלות ויצא החוצה.
בשונה מבפנים, מבתוך החדר המואר, הבחוץ היה חשוך. הבחור הבחין בכך והרהר בזה מעט וכעבור דקה או שתיים, הניח למחשבה.
הוא הרגיש שרגליו קלות יחסית והצעידה לא קשה לו, אז התמיד בה. ככל שהלך יותר, הבין שיגדל הסיכוי לבצע את המשימה הראשונה שרשם לעצמו בחתיכת הנייר, ולגלות איפה הוא נמצא.
הבחור יצא ממתחמי הבניינים והגיע להצטלבות כבישים מהירים. תאוצת המכוניות ושריקתם הפחידה אותו מעט, אך לרגע לא מנעה ממנו להמשיך בכל דרך להגיע לפתרון השאלות, שרשם לעצמו על הדף. ממולו ניצב שלט גבוה ומלבני. עליו היה רשום "יציאה לתל אביב" ובצמוד אליו חץ מעוקל מעט.
"אני לא בתל אביב", חשב לעצמו, "אההממ זה אומר שאני נמצא במקום שהוא לא תל אביב!".
הוא הסתובב ופנה לכיוון אחר, מאשר זה שהגיע ממנו.
"אני אלך בדרך שלא הלכתי בה!", הכריז והתחיל לצעוד כמו חייל בצבא, ימין, שמאל, ימין ושמאל. עד שנעצר בקיוסק קטן, על השלט שלו היה רשום "פינה חיפאית". הוא נזכר שיש בידו סכום מסוים של כסף וקנה בקבוק בירה קרה וסנדוויץ' עם חביתת ירק.
הוא הביט בשלט שעל הקיוסק.
"יש סבירות גבוהה שאני נמצא בעיר חיפה", אמר לעצמו בשביעות רצון וקם ללכת.
אך לפני שהלך, קופסת הסיגריות הסתכלה עליו וגם המצית. כנראה שהרגיש עניין כלשהו בעישון. אז הוא קנה את שניהם. ברגע שהסיגריה התנדנדה דלוקה בזווית פיו, הבחור הבין שהוא ככל הנראה מעשן כבר שנים.
הוא הלך ברחוב החיפאי, הלילה התקרב והירח עלה.
הבחור לא הצליח באמת הבין, מדוע האנשים נמנעים ממנו, למה המבט שלהם נשלח אליו בתימהון, בדאגה. כאילו משהו בו לא בסדר, לא תקין. מקולקל.
"אני לא איש זקן עדיין. נכון אני אולי בן אדם מבוגר", אמר לעצמו, "אבל לא מדי, הרי ההליכה קלה לי. כנראה שאני בעשור השלישי לחיי", אמר לעצמו והדליק סיגריה נוספת.
הראש שלו מעט כאב והוא היה עדיין רעב, כאילו לא אכל כמה ימים.
הבחור חשב שכדאי שיכנס למקום הזה שראה לפניו. 'קפה אירופה' קראו לו.
הוא הסתכל בתפריט וראה שכתוב שם על כל מיני סוגי משקה שנקרא 'קפה'. זה גרם לו מן הרגשה חמה ונעימה. "יתכן שאני אוהב לשתות קפה?", שאל את עצמו, בעודו מזמין מהמלצר.
לחץ מוזר בשלפוחית אילץ אותו לקום וללכת למקום שקוראים לו: "שירותים". הבחור הלך שם ונתקל ב"ראי", הוא הסתכל בדמות שנשקפה למול עיניו. סימן אדום היה במצחו וגם על פניו משני צידי לחייו.
זה נראה כאילו מישהו הכה אותו, אין דרך אחרת להסביר, את הסימנים האלו.
"אני בחור בגילאי השלושים, שנמצא בחיפה, מישהו הכה אותי וזרק אותי בחדר, אבל השאיר לי כסף מספיק, בשביל לקנות בירה, סנדוויץ' וגם קפה", אמר לראי.
וחזר לשבת בשולחן הצדדי.
הבחור החבול סיים לשתות את הקפה וקם מהשולחן. כל האנשים הביטו בו. הוא הרגיש לחץ מוזר בבטן, לצאת משם. זה כנראה יותר מסובך ממה שחשב, אם כולם מסתכלים עליו והכו אותו כבר וזרקו אותו בחדר, אז יתכן שהוא נמצא בדבר שקוראים לו "סכנה".
הוא יצא מבית הקפה והחליט לנקוט בפעולה מהירה להיחלץ מהמצב.
"לרוץ. לרוץ. לרוץ. לרוץ", הבטן אמרה לו. "תברח מפה!" הראש הוסיף.
רגליו היו מהירות מכפי שיכל לדמיין.
אחרי כמה מאות מטרים הבחור התעייף ועצר. להתנשם, להתנשף.
"אני חייב לגלות למה אני כאן?", אמר לחלל האוויר הפתוח. אבל איש לא היה שם להקשיב.
"ואני עדיין לא יודע איך קוראים לי!", אמר.
הבחור התיישב על ספסל עץ שנח על פני המדרכה והחליט לעשות מעשה.
הוא שלף את הארנק מכיסו והחל לפשפש בו. בתוך הארנק היה כרטיס ועליו היה רשום שם ומספר.
יוסי שוורץ מספר תעודת זהות 039478969
כתובת רחוב הגדוד העברי 10 תל אביב.
לא היה פירוט נוסף מעבר. הוא התחיל להבין דברים חדשים על עצמו, קוראים לו יוסי והוא גר בתל אביב. והוא יודע אפילו בדיוק איפה הבית האמיתי שלו! וזה לא בחדרון המחורבן בחיפה. זה איפשהו בעיר שקוראים לה תל אביב.
יש לו בית ויש לו שם 'יוסי'. הבחור הרגיש מאושר, אפילו שמח בחלקו.
עכשיו ניצבה בפניו רק בעיה אחת.
לאחר שגילה את כל הפרטים, הוא חייב בטרם ינסה לשוב לביתו המקורי, לגלות דבר אחד שאינו זוכר וחשוב מכך להבין, מהי מטרת חייו?
אחרת כל מה שעשה היה לחינם, סתמי, ללא משמעות. בזבוז זמן מוחלט!
"לרוץ, לרוץ, לרוץ, לרוץ ללא הפסקה", צעק! והוא רץ עד שהגיע בחזרה לחדרון. באופן פלאי זכר את הדרך.
הבחור סובב את המפתח בדלת העץ, נכנס מהר לתוך החדרון ונעל את עצמו שם ונרגע.
הוא התיישב על כסא הפלסתיק (שהיה עצוב למראה) והביט על שולחן המתכת, מתנשם.
"עכשיו אתה רגוע יוסי? שחררת?", אמר הקול.
"מי אתה?? מה זה??".
"מה זה משנה מי אני? מלאך המוות, אלוהים, השכנה הזקנה מהקומה ממול, אני מדבר איתך עכשיו אז תענה לי יוסי. מה איתך?".
"אני מרגיש הרבה יותר טוב בחדר הזה, אין ספק שיש פה משהו מרגיע".
"אוקי", אמר הקול, "אני שמח לשמוע. לא טוב להיות לחוץ, זה לא בריא לכולסטרול, לדם, לסוכר בגוף".
"תודה".
"אני רואה שחזרת לעשן? וגם לשתות. יש פה בחדר שתי שישיות בירה ריקות. לא חבל, לא השארת לי אפילו קצת".
"מצטער".
"מה מצטער, תשלוט בעצמך!".
"מה אני יכול לעשות?".
"אתה צריך לשתות פחות ולהפסיק לעשן!", נזף בו הקול.
יוסי השפיל את עיניו מטה, הוא ראה שעכבר אפור התרוצץ בחדר. מלבד העכבר לא היה שם אף אחד. מכאן הסיק, שהעכבר הוא זה, שמדבר איתו.
"תראה את עצמך", הוסיף העכבר, "מרוב שהשתגעת מהחיים שלך, זרקת הכל לפח, מי יודע כמה טריפים, כמה אקסטות, כמה חרא הזרקת לעצמך, עד שאתה אפילו לא יודע מי אתה!".
הבחור קיבל את הביקורת בהכנעה והנהנן.
העכבר המשיך להטיף לו על מעמדות, על חסרונות השיטה הקפיטליסטית, געגועיו לשנות השמונים, אותם הימים שבהם הייתה ספרות טובה ואמיתית ולא סתם חרא של ניו אייג' ועל החרדה שלו מהתחייבויות במערכות יחסים ארוכות טווח, מה שהוביל אותו סביר להניח לגירושין (כך היה רשום בספח תעודת זהות שלו "גרוש").
"אתה יודע איך הגעתי לכאן?", שאל יוסי את העכבר, "וגם מי עשה לי את כל הסימנים הצבעוניים האלה בפרצוף".
"למה שאני אגלה לך? חתיכת מסומםםם", עלב בו העכבר ומיד קפץ לכיוון השני של החדרון.
"הממ", אמר הבחור ופניו האדימו, "גם אתה כמו כולם החלטת לשחק בי!"
הוא קם מהכסא והעכבר כבר נשען על הקיר, מנסה להימלט. הוא הסתובב באופן חד לעבר העכבר ושלח שתי ידיים מהירות לעבר שקית שקופה ששימשה כפח זמני לבירות וסגר עליו.
העכבר נתפס וצפצף ממקום כלאו, זועק לעזרה.
"עכשיו תגיד לי הכל לפני שאני אמחץ אותך ואשלח אותך לישון שנת נצח עם אלוהי העכברים! איך קיבינימט הגעתי לפה!".
אבל העכבר לא אמר מילה.
כלום.
נאדה.
השתתק.
הוא חשב באמת ובתמים, לגמור אותו, קאפוט, להעלים אותו, לחסל, אך לא באמת יכל לעשות את זה. הוא לא יכל להרוג את החיה האומללה, שחיה חיי עכבר ולכן שחרר אותה לחופשי.
גמלה בליבו החלטה לשים לכל זה סוף. הגיע הזמן לנסוע לביתו, אי שם מעבר להרי החושך – ברחוב הגדוד העברי 10, בתל אביב.
על שולחן הכתיבה המתכתי מצא מפתחות של מכונית, הסמל היה עיגול ובתוכו שני פסים שמשתלבים להם בחצי הצטלבות.
הוא חשב שיש סיכוי טוב, שידע מה לעשות עם זה. לכן לקח את המפתח יצא מהחדרון, בלי לנעול אותו והלך לחניה של הבניין.
שם חיכה לו רכב אפור, שהיה מוכר לו. הוא לא זכר מאיפה, באותיות באנגלית היה רשום 'MAZDA'.
הוא לחץ על הכפתור ודלת הנהג נפתחה.
היה שם קוד שצריך היה להקיש, האצבעות שלו הקלידו בזריזות ארבעה ספרות, הוא סובב את המפתחות והרכב הניע.
היום באמת הפתיע את עצמו. הוא זוכר לנהוג ואפילו את הדרך מחיפה בחזרה לתל אביב.
הוא סחט את דוושת הגז עד למקסימום ודהר מאה קילומטרים בדיוק.
בתקווה לגלות את מטרת חייו.
בשעה שתיים וחצי בלילה הוא עצר ברחוב הגדוד העברי 7 והחנה את הרכב צמוד לאבני שפה כחולות ולבנות. במבט קצר הבחין, שלא היה מונח שם, שום בניין שרשום עליו 'הגדוד העברי 10'.
הוא חזר לרכב ונרדם במושב האחורי.
כעבור שעות בודדות, השמש שהצליפה על פניו ורעש המולת האנשים, המכוניות והתנועה ברחוב הכו בו חזק כל כך, עד שהתעורר.
הוא יצא מהרכב ונעל אותו, כאילו חזר לעומת כשבא. הבחור סרק את הרחוב בחיפוש אחר המספר 10 והבחין בין הבניינים של מספר 8 ומספר 12, בבור חול עצום, עמוס בטרקטורים ופועלים עמלים, שעליו התנוסס השלט: "פרויקט בינוי פינוי, בניין בוטיק הגדוד העברי עשר, דירות פנטהאוז מהודרות, כסליו ואפנדי יזמות בע"מ".
הוא לא ראה דירות יוקרה, וגם לא דירות רגילות. לא היה שם שום בניין! הבית שלו נחרב, וכל מה שנשאר זה רק בור עצום באדמה, שמי יודע כמה שנים יקח לסיים אותו?
הוא החליט להיכנס פנימה אל תוך הבור, שנקרא ככל הנראה 'אתר בניה'.
"היי היי, לאנת'ה נכנס?", צעק עליו מנהל העבודה.
"אני גר פה, תראה רשום לי על הדף, בכתובת! הגדוד העברי עשר", אמר הבחור ונופף בתעודת הזהות שלו.
"איזה גר פה ואיזה נעליים, יא פקק, לפני שלושה חודשים הרסנו את הבניין, כל הדיירים התפנו מזמן, על מה אתה מדבר?".
"מה? זה הבית שלי, הרסתם לי את הבית, תנו לקחת לפחות את החפצים שלי, מה עשיתם לי?".
"אנ'לא יכול לעזור לך, תלך, תלך מפה לפני שאני מזמין לך שוטר, מג'נון!".
"אבל יש לי הוכחה, תראה רשום לי בתעודה שבכיס השמאלי, זה הכתובת מגורים שלי!".
"זה מסוכן, מת'ה חושב לעצמך, אתה רוצה ליפול לתוך החול. צא מפההה".
מנהל העבודה דחף אותו החוצה מתוך האתר.
הבחור נדחק לרחוב, מעד על אחת האבנים במדרכה ונפל לרחוב.
בזמן שניסה לסדר את עצמו על המדרכה (וכעבור זמן לא ברור, ככל הנראה עשרים דקות), חזר מנהל העבודה עם ארגז חום מלא באבק בידו.
"יכול להיות שזה שלך?", הוא אמר.
"לא יודע?", ענה הבחור.
"רשום על זה יוסי שוורץ, הגדוד העברי 10".
"אז זה שלי".
הבחור לקח את הארגז וחזר לרכבו. הוא פתח ומצא שם ערימות דפים, היה רשום עליהם "סיגריה", ספר פרוזה מאת יוסי שוורץ, הספר היה מחולק לשלוש נובלות: 'סיגריה', 'אהרון המשוגע' ו-'סיגריה 2'.
כל אותו היום, למעט הפסקות קטנות להטיל את מימיו באחת הפינות הנחבאות ברחוב, הבחור קרא את כתביו. הם היו מבולגנים, מוזרים, זה דומה היה לניסיון כושל, פתאטי ועלוב לכתיבת ספר מתח. משהו לא מובן עד הסוף. בוסרי. הרפתקאות של דמות הזויה, בין מאורות סמים, זונות, עבריינים כושלים ושוטרים מגוחכים עם שפם. היו רגעים שהבחור צחק בעת הקריאה ואחרים שפשוט בהה במשפטים הריקים.
בסוף הארגז מצא פתק.
"הספר הזה לא יצא לעולם לאור! כי הוא בושה לעולם הספרות והיצירה! תבטיח לי שאף פעם לא תוציא אותו לאור! אל תעשה שקר בנפשך, אל תבייש אותי", על החתום י' שוורץ ותזכור "אין מילים להגיד ולכתוב, שלא נכתבו כבר בעבר. ולכן צריך לדעת מתי לעצור. מתי לפרוש, לתלות את הנעליים ולא להתבזות יותר בחלומות ופנטזיות שלא יתגשמו להם לעולם".
4. פחית קולה אחת, זירו ובחור בחולצת בוב מארלי. תודה
"אני חושבת שהוא יאהב אותי. אני מקווה לפחות. ככה יהיה לנו הכי טוב אם הוא יאהב אותי. אני בטוח אוֹהַב אותו", היא אומרת לעצמה בעודה גוללת בין התמונות שלו.
בטקס הקבוע היא מחטטת בכל הפרופילים האפשריים שלו, קוראת כל פוסט בפעם המי יודע כמה: באינסטגרם, בפייסבוק, אפילו בטוויטר. היא כבר הריצה את השם שלו בגוגל מאות פעמים.
פעם היא זוכרת, הוא פתח חשבון ביוטיוב, לא כל כך הצליח, אבל יש שם סרטון אחד שניתן לראות אותו בבירור במלוא הדרו. הוא מנסה למלמל שם איזה משהו – סוג של הגות היא חושבת. אמירה חברתית נוקבת. זה לא כל כך הצליח. היו לו 257 צפיות בסרטון, רובן שלה.
באינסטגרם הוא היה הכי הרבה פעיל ומקום שני אחרי זה בפייסבוק. הכי היא אוהבת את התמונות שלו בבתי קפה, עם חברים, הסלפים הנדושים היו עבורה היופי והקסם בהתגלמותו. והשפתיים שלו, לפעמים היא כמעט מצליחה לגעת בהם לתת נשיקה רפה.
היא ממשיכה לחטט, בעודה לוגמת מכוס המים הפושרים. הנה שבוע שעבר הוא עשה אטנדיג, לאיזה אירוע ולא הלך אליו. מה זה אומר על היכולת שלו לייצר מחויבות? לפי הפייסבוק הוא לא בקשר רציני. אבל באינסטגרם רואים שהגיבה לו איזו אחת. חצופה.
כתבה לו "מאמי שלי", מה זה "מאמי שלי"? איזו רמה של קרבה נוצרה בינהם.
אחת בלילה והיא עוברת שוב ושוב על אותן תמונות, שעברה עליהן כבר מאות פעמים. האמת שזכור לה פעם אחת שראתה אותו בחיים, במציאות, לא ברשת. זה היה ממש במקרה כשנכנסה לסניף של הרשת הזו, הלא כשרה שפתוחה בשבת. נו. לא משנה השם. לקנות פחית קולה אחת. זירו.
והנה הוא פשוט עמד שם לפניה בתור, עם שישיית בירות. כמה בנאלי ואופייני לו. הוא נראה נהדר בחולצה הכחולה המקושקשת, עם ההדפס של בוב מארלי. הוא אמר "תודה" בנונשלנטיות למוכרת. ומאז הם לא התראו.
היא התחילה לעקוב אחריו ברשתות לגמרי במקרה. אחרי שהופיע בכתבה בעיתון יומי, כחלק מקבוצת סטראפיסטים צעירים שמקימים מיזם בתחום האנרגיות המתחדשות ומאז הוא שבה את ליבה. היא מצאה אותו ברשתות, למרות שהיו איזה שלושים עומר סלע, לא לקח לה יותר מחמש דקות ועשרים שניות על השעון לאתר אותו.
חייה עוברים לצידו של עומר סלע בנעימות.
היא הכי אוהבת לדמיין את הדייט הראשון שיהיה להם וזה בדיוק מה שבא לה עכשיו. לתסרט את זה. את הרגע שהם מדברים על מזג האוויר וחולקים את הדברים הקטנים של החיים: אוכל, מוזיקה וקולנוע. אפילו שהיא כבר תכלס' יודעת עליו הכל. לאיזו מפלגה הצביע בבחירות האחרונות ומי שברה לו את הלב. חמש שנים הם חיים ביחד, זה לצד זה.
היא נזכרת איך שהוא נפרד מנופר שיינר. איזו שמחה הייתה לה בלב. נכון שהיה גם חשש קטן, שזהו, הם יתחתנו וכל החלומות יתנפצו. והנה הם נפרדו. ועכשיו הוא שוב לבד.
יום חדש, הילדים שלה נרדמים מוקדם. אפילו נטע ההיפרית נשברה לקראת השעה שמונה. מי היה מאמין שילדה בת שלוש תהיה כזו בלגניסטית ופרועה?
היא חושבת שעומר פיתח כרס קלה כזו של גיל שלושים פלוס, שהוא ניסה להסתיר היטב בתמונות האחרונות שלו, אבל היא יודעת בבירור שהבטן שם. עכשיו הוא כבר לא יכול להסתיר את ההשמנה וההזנחה שלו בחודשים האחרונים. כי הפנים שלו התרחבו. תפחו כזה, בצורה לא מחמיאה. וזה חוזר אליה, כמו דיבוק, כמו שיר שנתקע בראש שבועות ואי אפשר להפסיק לפזם אותו. הצורך להתקרב אליו. לדבר איתו. להגיד לו כמה מילים.
היא חיפשה ב-144 כמה פשוט ככה קל. היו שלושים עומר סלע, שוב. אבל בתל אביב רק שלושה. לפי המיקומים שלו בפייסבוק, ככל הנראה מדובר בעומר שגר במרכז תל אביב.
בעלה עובד משמרת לילה. היא מתקשרת.
שני צלצולים וקול עונה: "הלו", הוא אומר.
איזה קול גברי ונעים. שליו כזה. בדיוק כמו שדמיינה.
"היי", היא עונה.
"מי זאת?", הקול העומר סלעי שאל.
"זו אני סופי מגבעתיים", אומרת.
"אנחנו מכירים?".
"כן מהפייסבוק. אתה יודע אני עושה לך לייקים לפעמים".
"אוקי".
"האמת שאנחנו לא מכירים כל כך, ואולי זה ישמע לך מוזר, אבל אני חושבת שאתה צריך לדאוג לעצמך יותר. נראה כאילו משהו לא טוב עובר עליך, אתה לא נראה כתמול שלשום".
שקט, דממה.
"משהו לא טוב שעובר עליי?", הוא שואל.
"כן", אומרת.
"ואת אשה שאני לא מכיר בכלל, מתקשרת אליי ומה את חושבת לעצמך בדיוק? אלוהיםם, אני לא מבין אפילו למה אני ממשיך בשיחה הזו".
"נו טוב זה בטח הפרידה מנופר שיינר… כנראה שעוד לא התאוששת"
"מהההה? מאיפה את יודעת?", הוא אמר.
אני מצטערת אם גרמתי לך לחוש לך לא בנוח".
"אני מבקש לסיים את השיחה", הוא אומר. ואחרי כמה שניות סופי מנתקת.
"אני אוהבת אותך עומר", היא אומרת לצלצולי הטו-טו של השיחה שהסתיימה.
