כוכב נולד | אוריאן זכאי

את הפשטידה כמעט זרקתי לפח, מפני שנדמה היה לי שלא הוצאתי אותה בזמן מהתנור ושהשחימה מדי. רציתי שיהיה להם טעים. חששתי שיחשבו שהבאתי להם פשטידה שרופה, שלא יאהבו אותה. לא ידעתי מה לעשות. לפרוס פיסה קטנה מהפינה? לא, לא רציתי להביא להם פשטידה עם חור בפינה.
בסוברו של צאלה ישבתי עם תבנית הפיירקס החמימה עליי והיין שבחרתי בפיצוחיה, ירדן לבן, בין הברכיים. אספנו את יעקבי ליד הבימה ואת ערן ברחוב העלייה. התברר שכולנו הכנו פשטידות. כשערן נכנס לאוטו עם תבנית פיירקס משלו, יעקבי אמר "מקורי!" וכולנו צחקנו. זה שבר קצת את המבוכה שהייתה בהתחלה. לא הכרנו אחד את השני היטב, אף על פי שזה עשרה שבועות, בכל יום רביעי אחר הצהריים, היינו צופים זה בזה עושים דברים כמו לבכות או להתנשק או להתפרץ בזעם בלתי נשלט על אדם אהוב.
"מישהו יכול להביא לי סיגריה?" שאלה צאלה. הססתי, כי הייתה לי רק בערך חצי קופסה, ארבע סיגריות מהחפיסה "הרשמית" שיאיר היה סופר ועוד חמש שהחבאתי בארון החשמל. יעקבי וערן חטטו בתיקים שלהם, ונדמה היה לי שהם משתהים בכוונה. לא היה נעים. צאלה נתנה טרמפ לכולנו, אחרת איך היינו מגיעים? רגע אחרי שנשברתי ונתתי לה אחת, ערן שלף את חפיסת הקאמל הקשיחה שלו, ואמר, "חבל, יכולתי לתת לה."
"לא, מה, שטויות." אמרתי.
"כי ראיתי שאת סופרת," הוא אמר, "אל תדאגי, אם ייגמר לך, אני אתן לך משלי."
"איך בא לי עכשיו," אמרתי.
"יאללה, שכנעת אותי." ערן אמר.
"אוי, נו, אתם רציניים, עכשיו כולם תסריחו לי פה את האוטו?" אמרה צאלה.
ויעקבי שישב לצידה אמר, "כן, אולי תחכו." הוא שנא שמעשנים ותמיד הציק לנו בקשר לזה.
"לא משנה," אמרתי.
"יאללה איתכם, צאלה, מה נסגר איתך?" אמר ערן.
"הפסקתי, כעקרון," אמרה צאלה, ונשפה עשן החוצה, "וכשכולם מעשנים ביחד זה מסריח את האוטו. דוּדי לא אוהב את זה."
"טוב, נו, אז הנה את כבר גמרת. אני ושרה נחלוק אחת," אמר ערן והצית בכל זאת. הוא שאף מהסיגריה שתי שאיפות קצרות ורעבתניות, והעביר לי אותה, פילטר לח. הטבק התוקפני של הקאמל צרב לי קצת בגרון. יעקבי השתעל. נשפתי את העשן החוצה דרך החלון והחזרתי אותה לערן.
"הנה, תגמרי," אמר לי ערן אחרי רגע. מצצתי את הבדל עד הסוף, וזרקתי אותו מהחלון. הפשטידה הייתה עדיין חמימה על הירכיים שלי. היא בסדר, חשבתי.
ערן ואני התקרבנו בזמן שעבדנו יחד על סצנה מספרות זולה. הנסיון שלי לגלם את פביאן, אישה־ילדה שברירית ושובת לב, נראה מתיילד ומרגיז על המסך. אילו היו בערן עוצמות הזעם של ברוס וויליס, חשבתי, הוא היה מחטיף לי סטירה באמת. אבל בוץ' לעולם יפגע בפביאן. וגם ערן לא פגע בי.
"צריך מרגישים את האיום אבל אנחנו גם לדעת שהוא אוהב אותה," אמרה טרי, "והיא כל כך מתוקה ו־vulnerable שהוא לא יכול כועסת עליה, כן?"
מובן שבסלון של טרי אי אפשר היה לנפץ את הטלוויזיה. וערן, גבוה, צנום, ועדין למראה, נאלץ להפוך מזוודה וכמה ארגזי קרטון שהבאנו כדי להביע את זעמו על פביאן, ששכחה לארוז את השעון של אביו, הדבר היקר לו ביותר בעולם מלבדה.
"זה נראה קצת כמו מריבה של זוג תל־אביבי," אמר יעקבי, "על השלט הרחוק."
כשהגענו לבית של בת שבע, טֶרׅי כבר הייתה שם. "חתיכת מקום יש לה פה," אמר ערן.
בת שבע הכינה סלטים. טרי לא הכינה כלום אבל הביאה יין תוצרת חוץ שנראה יקר. שמנו את הפשטידות על השולחן. מזגנו לעצמנו יין והדלקנו סיגריות. שוב צחקנו על הפשטידות.
"ממש אפשר לעשות פה ריאליטי הפשטידה הכי טובה." אמרה בת־שבע.
"פשטידת השנה," אמר יעקבי.
"הפשטידה הבאה," אמרה צאלה.
"פשטידה נולדת," אמרתי.
יעקבי דפק על השולחן מרוב צחוק. הכוסות שלנו רעדו והשפריצו יין אדום על המפה החד־פעמית. "תרגע," אמרה בת־שבע.
"אני ארגע, אני ארגע," אמר יעקבי, "לא אמרת שיש לך משהו להרגיע אותי?"
"יש לי, יש לי, תרגע."
בת־שבע נכנסה ליחידת הדיור של הבן שלה שעמדה ליד הברכה. היא חזרה מייד עם משהו שנראה כמו תיק איפור שחור שמתוכו הוציאה קופסת סיגריות. "בבקשה, אפילו גלגלתי במיוחד בשבילך כמה שאכטות נקיות, בלי טבק."
"בוא'נה, את גדולה," אמר יעקבי.
לא הצלחתי להבין מתי בת שבע ויעקבי דיברו על הרגלי העישון שלהם. הם אף פעם לא נראו כל כך קרובים. שוב עלה בי החשד, שקינן בי כבר תקופה, שכולם קרובים אלה אל אלה יותר ממה שנראה מבחוץ, ושהם נפגשים זה עם זה במסיבות שאליהן אני לא מוזמנת.
יעקבי הדליק את הג'וינט והעביר לטרי, שצחקקה ושאלה, "מה זאת עושֶׂה? מה עושים את זה? אף פעם לא ראיתי זה." צחקנו. אחר כך היא עשתה את עצמה כאילו היא לא יודעת לעשן. החזיקה את הג'וינט עקום, השתעלה. אמרה, ״לוקחים את זאת בפנים לריאות?״
"עישנת את זה פעם ככה, נקי?" שאל אותי ערן.
"ברור," אמרתי, אבל העשן צרב לי את הריאות וגרם לי להשתעל ולדמוע באופן בלתי נשלט.
הוא צחק, "לאט, לאט. את בטוחה זאת לא פעם ראשונה שלך?"
אדומה ודומעת הנדתי את ראשי, "לא, לא."
זאת הייתה, למען האמת, הפעם השנייה שלי. הייתי בת עשרים ושתיים. ביום הכיפורים האחרון אחי הצעיר חלק איתי ג'וינט בבית של ההורים שהיו בחו"ל. לא היו לנו ניירות. הוא רוקן סיגריה, וערבב כמחצית מתוכנה עם גראס. כבר חלקנו אז סיגריות באירועים משפחתיים, והדבר ייצר בינינו קרבה חדשה שלא הייתה בינינו בכלל כשהיינו ילדים. אחים חולקים ביניהם בכל מקרה ידע מיוחד בנוגע לפה מלא או חסר. אז לא ידעתי. השיעול חלף. פשטנו את הבגדים ונכנסנו לבריכה. החזה שלי היה עכשיו כל כך עמוס חדווה שהייתי מוכרחה לקרוס אחורה ולצוף במים החמימים. עצמתי עיניים.
"חתיכת מקום יש לה כאן," אמר ערן.
לא הרגשתי בכלל שהוא מתרחק. צפתי במעגלים. היינו רחוקים מהעיר, באיזה מושב שבשמו לא יכולתי להיזכר. הייתי שקטה מאוד, וחשבתי, ״מעכשיו, כל החיים שלי אתגעגע לרגע הזה.״ צדקתי. אחר כך חשבתי, ״כשאהיה גדולה, אני רוצה להיות עשירה כמו בת־שבע, ושתהייה לי בריכה עגולה כזאת בחצר.״
כשפקחתי את העיניים, הפה שלי היה מתוח באופן כמעט מכאיב לכדי חיוך שכאילו כפה את עצמו על פני. שמעתי את ערן משפת הברכה מדבר עם האחרים ועם בת שבע, "חתיכת מקום."
מעלי ראיתי פתאום את טרי, ששטה במקום מחבקת כרית־ציפה. העיניים שלה היו כחולות, ענקיות ונדיבות. ידעתי שהיא התבוננה בי בזמן שצפתי בעיניים עצומות. עצמתי שוב את העיניים. כשפקחתי אותן, היא כבר לא הייתה. חיבקתי את כרית הציפה. העיניים שלי התחילו לצרוב מהכלור ומהגראס.
״מה, את כבר הולכת?״ שמעתי את בת־שבע.
טרי עמדה על שפת הבריכה ונגבה את השיער שלה. ״כן,״ שמעתי את המבטא העגול שלה, ״יש לי סדנא גדול מחר בבוקר.״ נהייה לי קר והרגשתי פתאום רעבה וצמאה מאוד. יצאתי מן המים, התעטפתי במגבת ומהרתי לעמוד עם כולם בתור לחבק את טרי.
״היה קורס מדהים.״
״תודה על הכול!״
"שיהיה לכול שלכם בהצלחה. אני יודעת שאתם יהיו כוכבים.״
אחרי שהפיאט של טרי נעלמה בכביש הגישה, התיישבתי לייד השולחן. הפה שלי היה יבש. מזגתי לעצמי עוד יין מתוך בקבוק שעמד פתוח. הבחנתי בסיפוק שמחצית הפשטידה שהבאתי כבר נאכלה. חתכתי לעצמי ריבוע ירקרק־צהבהב. המרקם היה רך ומנחם. הרגשתי איך כל מה שהתכוונתי אליו, כל מה שרציתי שיקרה הערב, כבר התממש בהרמוניה החושית הרב שכבתית של חמצמצות התרד, מתיקות הבצל מטוגן, ורובדי המליחות־החריפות של הגבינות, פטה, קצ'קבל, עמק. פרסתי לעצמי עוד חתיכה.
"היי, לאט לאט," שמעתי את ערן לידי.
"עזוב אותך אתה, תן לה להנות," אמר יעקבי, "הנה, גם לי בא פשטידה."
הוא חתך לעצמו פרוסה מן התבנית שלי וחייך אלי בחמימות, "אחלה פשטידה."
״היא משהו, הטרי הזאת, שֵדָה״ אמרה בת־שבע וכולם הנהנו. "כן, היא משהו," אמר ערן, "איזה מדהים היה."
"אתם רוצים להכנס?" שאלה בת־שבע והצביעה על הביתן הקטן שעמד ליד הבריכה.
זאת הייתה יחידת המגורים של בנה הדוגמן. בת־שבע הייתה מנהלת השקעות לפני שעשתה הסבה למשחק בטלוויזיה, כן, בעקבות בנה, שכבר שנתיים כיכב באופרת סבון מצליחה, והוא שסידר לה שם תפקיד של אשת עסקים קשוחה. אני עצמי קיוויתי שהקורס של טרי יעזור לי לקבל תפקידים או לפחות מבחני־בד, "אבל את צריך קודם ליישר שיניים," אמרה טרי, "או שחבל על הזמן."
נכנסנו חמישתנו ליחידת הדיור של הבן הדוגמן של בת־שבע. חשבתי, ״אני בחדר של הבן הדוגמן של בת־שבע. בעתיד אוכל לספר את זה למישהו.״
״שנשחק אמת או חובה?״ שאלה בת־שבע.
חשבתי שבעתיד אספר למישהו ששיחקתי אמת או חובה עם בת־שבע ביחידת הדיור של הבן הדוגמן שלה, ליד הבריכה. צאלה ובת שבע התיישבו על השטיח בגבן לספת עור שחורה, אני וערן נשענו על הקיר, ויעקבי התיישב על השטיח ממולנו. "אבל תשבו בעיגול," אמרה צאלה.
ערן זז ממני קצת לכיוון החדר. "אפשר לעשן פה?"
"תפתח חלון."
"רוצה?" שאל.
"כן." אמרתי.
יעקבי נאנח. ערן סובב את את הבקבוק. צאלה מזגה יין אדום לכוסית שעמדה על הרצפה. התבוננתי בערן. עור הפנים שלו היה חלבי ונקי. חשבתי על הפנים המחוטטות של יאיר. שאלתי את עצמי אם השארתי בטעות לכלוך בכיור.
״טוב, תתנשקי עם צאלה,״ אמר ערן לבת־שבע.
בת־שבע צחקקה, ״אין בעיה.״ היא זחלה על ארבע לכיוון צאלה ונישקה אותה על הפה. צאלה האדימה מאוד, אבל שתפה פעולה. אחר כך לגמה לגימה פראית מהיין.
היא לא הייתה בדיוק יפה, צאלה, אבל הייתה גבוהה מאוד ורזה, עם שדיים גדולים, והיו לה שיניים ישרות וקשרים בתעשייה. בסתר נטרתי לה טינה מאז שהמליצה לי על ספר צמרת בצפון תל־אביב, לאחר שהחמאתי לה על התספורת שלה, ושילמתי לו הון תועפות בשביל תספורת, שאחריה נראיתי בדיוק אותו הדבר. אילו הייתי גבוהה ומלבבת כמוה, הוא היה משתדל יותר, חשבתי אז. הגיע תורי להגיד ליעקבי מה לעשות.
״תרקוד את החלומות שלך,״ אמרתי ליעקבי.
הוא הביט בי בתסכול, ״אוי, נו, את עם ה… תגידי משהו מיני, משהו מחרמן, כמו שכולם,״ הוא אמר.
״טוב," אמרתי, "אז תרקוד ריקוד סקסי מול צאלה.״
הוא קם והתחיל לרקוד מול צאלה, שצחקקה עם בת שבע. הוא שפשף את עצמו בתנועות פתייניות. מתנו מצחוק. בחיים לא נהניתי ככה, חשבתי.
בת שבע סובבה את הבקבוק אל ערן, "אמת שאתה נמשך לשרה?"
ערן הסתכל בי מהצד, שאף מהסיגריה, ואמר, ״האמת שעבר לי בראש, שאם לי לא הייתה חברה ואם לה לא היה חבר אז אולי…״ הלב שלי התמלא.
״טוב, תתחרמנו!״ פקד יעקבי וסובב את ראש הבקבוק כך שהצביע בדיוק על הרווח הקטן בינינו.
"היי, לא ככה משחקים," אמרה צאלה, והשתרעה אחורה בעייפות.
"יאללה, יאללה," אמר יעקבי.
התחלנו להתנשק, אני וערן. הלשון שלו הייתה בתוך הפה שלי, וכל השפתיים שלו לחכו אותי מסביב לפה שלי ומרחו אותי ברוק. ״את בלי חזייה, אה?״ הוא לחש לי,
״אני לא שמה אף פעם,״ לחשתי, ״יש לי ציצים נורא קטנים.״
״בעיני זה סקסי,״ אמר, והתחיל לסובב את השד שלי במעגלים סביב עצמו. בת־שבע ויעקבי מזגו לעצמם עוד יין מבקבוק שעמד על הרצפה והתפקעו מצחוק. פתאום הטרידה אותי המחשבה שלא כיביתי את הגז ושהדירה של יאיר תעלה באש. דמיינתי אותו מחכה לי מול הבניין שבמרכזו משחיר ריבוע הדירה השרוף, מתהלך בעצבנות ברחוב הקטן שרכב הכיבוי חוסם אותו.
"את בסדר?" שאל ערן.
נתקפתי אימה. מישהי ענתה מפי, "כן, כן." אני נראית לא בסדר, חשבתי, משהו לא בסדר, ולא ידעתי מה. לא הייתי בטוחה אם נעלתי את דלת הדירה, ותיארתי לעצמי איך יאיר יחטוף עצבים כשיחזור מהאירוע שצילם הערב וימצא את הדלת לא נעולה, או גרוע מזה, את הדירה פרוצה, הפוכה ושדודה.
"את כאן?" שאל ערן.
הוא הוציא את היד שלו מהחולצה שלי וסובב את הבקבוק. עכשיו כבר לא ישבנו בעיגול. צאלה היתה שרועה על הרצפה בין יעקבי ובת שבע, חצי מנומנמת, וערן ואני ישבנו מולם.
״חבל שטרי הלכה כל כך מוקדם,״ אמרה בת שבע, ״ממש כיף לי.״
"ממש כיף," מלמלה צאלה אחריה.
"טוב, תתחרמנו, שלושתכם," אמר ערן ליעקבי, בת שבע וצאלה.
יעקבי שאף מג'וינט והציע לצאלה, שעיניה היו חצי עצומות. היא הנידה את ראשה לשלילה בכבדות ויעקבי העביר את הג'וינט לבת שבע, שכיווצה את שפתיה מסביב לבדל הקצר המקומט והמשחיר ומצצה ממנו בתאוותנות פעם אחת, לפני שהגישה אותו לערן. הוא אחז בבדל הקטנטן בעדינות בין שתי אצבעות ומצץ את קצהו. "זה גמור," אמר מבלי להביט בי והשחיל אותו לתוך בקבוק בירה ריק. אני מחוץ למעגל, חשבתי, מחוץ למעגל.
יעקבי נישק את צווארה של צאלה, שראשה היה מוטל אחורה ברפיון, עיניה עצומות. בהיתי בהם. בת שבע לקחה את ידו של יעקבי ותחבה אותה מתחת לחולצה של צאלה. עכשיו שניהם מזמזו אותה מתחת לחולצה, ורעמת השיער האדומה של בת שבע הסתירה את פניה. הבטתי בערן, שעישן סיגריה רגילה ובהה בהם בדריכות. נורא רציתי גם לעשן, אבל ידעתי שנשארה לי אחת אחרונה ששמרתי לבוקר, ולא הצלחתי בשום אופן למשוך את תשומת לבו של ערן. חששתי שהעלבתי אותו איכשהו.
בת שבע אחזה בידו של יעקבי ותחבה אותה אל תוך מכנסי הג'ינס של צאלה, שהיו רחבים מעט על גופה הצר. צאלה נראתה מעולפת. יעקבי נרתע לרגע, אבל בת שבע חייכה אליו בעקשות. "וואללה," שמעתי אותו לוחש פתאום, "וואללה, וואללה, וואללה." הם חדלו מלנוע לרגע ונראו כמו תמונה חיה. ראשה האדום של בת־שבע עדיין כיסה את פניה של צאלה, שחולצתה הייתה מופשלת מעל לשדיה וגילתה חזיית סאטן מבהיקה בצבע בורדו. כף ידו של יעקבי גיששה בתוך מכנסיה. על פניו הייתה הבעה הססנית, חלושה, כמעט מרצה, שגרמה לי לבחילה. פתאום פלטה צאלה אנחה נמוכה. הגוף שלה הזדקף ונע קדימה בעווית שהפתיעה אותם, והם בקושי הספיקו להתרחק מספיק בכדי לחמוק מרסיסי זרם הקיא האדום שפרץ מפיה. היא גנחה. פניה היו אדומים ורטובים. היא קמה בלי לומר מילה והסתגרה בחדר האמבטיה הקטנטן של יחידת הדיור.
"וואללה," אמר יעקבי.
"שיט," אמרה בת שבע וקמה. בחדר נדלק אור חזק ומעוור ובת־שבע עמדה מעלינו עם מגב, דלי ותרסיס אקונומיקה. היא גרפה את שלולית הקיא האדום, ואספה אותו לתוך עם הסמרטוט לתוך הדלי. אחר כך ריססה באקונומיקה את הרצפה ונגבה אותה בסמרטוט. כולנו בהינו בה מעורפלים.
"אפשר סיגריה?" אמר יעקבי.
"אתה לא מעשן," אמר ערן בקהות, ובסוף נתן לו אחת באי רצון. גם לו כבר כמעט נגמרו. יעקבי עישן בשתיקה בלי להשתעל.
צאלה יצאה מחדר האמבטיה. פניה היו נפוחים ולחים.
״נראה לי שאני צריכה להתחיל לזוז לכיוון העיר,״ אמרה בקול צרוד, ״אתם באים איתי?״
הבנים התיישבו משום מה במושב האחורי ואני במושב הקדמי ליד צאלה. שתקנו. צאלה הדליקה את הרדיו, גלי צה"ל. הקשבנו לחדשות. הבנים נרדמו ואני השענתי את ראשי החלון ובהיתי אל החושך. מבעד למסך סמיך של מחשבות איטיות ומעורפלות, שמעתי את צאלה מחליפה תחנות כל מספר דקות, ואולי אפילו כל דקה, או כל חצי דקה, מהחדשות לשירים שקטים, משירים שקטים, לשירים נוסטלגים, למוזיקה בערבית, כותרות הבוקר, שירים ישראלים. אני זוכרת שחשבתי שהיא מנסה להשאר ערה ואמרתי לעצמי שאני צריכה למצוא נושא לשיחה.
"כבר כמעט קיץ," אמרתי. צאלה שתקה והחליפה תחנה שוב. קריין ראיין חיילת על תפקידה כמדריכת שריון. חזרתי לבהות אל הבוקר שהלך והלבין מעל הנוף המאובק.
הבנים לא התעוררו גם כאשר עצרנו ברחוב הקטן שבו גרתי עם יאיר. ״בטח עוד נפגש,” אמרתי.
"בטח," אמרה צאלה, "יש לך סיגריה?"
"סורי, נגמרו לי," שיקרתי.
"לא נורא," אמרה צאלה, "ממילא הפסקתי." אבל לאחר רגע משכה בתנועה חדה את תיק הגב השחור שנח לרגליו של ערן, שראשו היה שמוט על חגורת הבטיחות במושב לצידה. היא חטטה בתזזתיות בכל הכיסים של התיק עד שחילצה את קופסת הקאמל הקשיחה ובתוכה סיגריה יחידה.
"יש לך אש?" שאלה.
מאז לא ראיתי אף אחד מהם שוב.
כשהתעוררתי, יאיר עמד מעל הכיור בגבו אלי. קיוויתי שהוא מתכונן לצאת. ייחלתי שיעזוב אותי לנפשי היום. רציתי לסחוב את השמיכה והכרית לסלון, לעשן על הספה ולצפות בהקלטת התכנית ״כוכב נולד״ שהחמצתי אתמול.
— ״לא יכולת להשרות את התבנית במים לפחות?״ הוא הסתובב אלי ופינה לי את הדרך אל הכיור.

תבנית הפשטידה הייתה מלאה מים ושאריות צהבהבות צפו בה. שפשפתי אותה בספוגית של צמר פלדה, שפרורי פשטידה זעירים נתפשו בה.

— ״את מתכוונת להגיד מה עשית כל הלילה?״ הוא נשאר עומד בפתח המטבח מאחורי.

— ״הייתי במסיבת הסיום של הקורס למשחק מול מצלמה, ידעת את זה.״

— ״כל הלילה במסיבה?״

— ״כולם נשארו.״

הנחתי את התבנית הפוכה על מגבת על שולחן המטבח. עקפתי אותו. יצאתי אל הסלון והתיישבתי על הספה. הדלקתי את הטלוויזיה. חיפשתי בערוץ הוי.או.די את התכנית של אתמול. בתיק הגב שהיה זרוק על הספה מצאתי את חפיסת הסיגריות. מוללתי באצבעותיי בעצבנות את הסיגריה היחידה. קיוויתי שיאיר יסתלק כבר לעיסוקיו כדי שאוכל לעשן בשקט.

— ״זה נראה לך נקי?״

הוא בא אחרי אל הסלון עם התבנית השקופה, שאותה קירב אל פני, מסתיר בגופו הצר את הטלוויזיה. ראיתי את הנקודות הפירוריות הלבנבנות־צהבהבות על התחתית. לקחתי ממנו את התבנית. קמתי וחזרתי אל הכיור. בספוג דבקו עדיין פרורי פשטידה רטובים. טמפרטורת המים בברז במטבח הייתה קשה לוויסות וצמר הפלדה התלהט בין אצבעותיי.

— "זה מה שהלכת לעשות הבוקר?" שמעתי אותו מהסלון, "לצפות בזבל הזה ולעשן?״

כשחזרתי לסלון, ראיתי שעל מסך הטלוויזיה היה עדיין תפריט הפרקים המלאים של "כוכב נולד." כיביתי את הטלוויזיה.

— ״נו, תדליקי אותה, תראי את התכנית שלך. זה מה שאת רוצה, לא?” לא עניתי.

יאיר חטף את השלט משולחן הקפה, הדליק את הטלוויזיה, וניווט בתפריט הפרקים המלאים עד שהגיע לתכנית של אתמול.

— ״תפסיק!״

— ״למה? רצית לראות, לא? זה מה שהלכת לעשות כל היום, לא? לשרוץ פה על הספה ולהסריח אחרי שחגגת לך כל הלילה.״

פתיח התכנית החל להתנגן. הוא הגביר את הקול עד שהרעש החריש אוזניים.

— ״עושה לך את זה צביקה? רוצה לחגוג איתו גם?״ צעק יאיר.

קמתי. ניסיתי להוציא מהיד שלו את השלט, אבל הוא לא נתן לי. העביר את השלט מיד ליד מעלי. הרעש היה בלתי נסבל.

— ״ערב טוב!״ רעמי הצחוק של הקהל מלאו את הדירה ואיימו לפוצץ את הראש שלי. הוא החזיק את השלט ביד מתוחה מעל ראשו, כמו מישהו שמנופף בעצם מעל ראשו של כלב. נמתחתי על קצות האצבעות, נאבקת לשווא להגיע אליו.

הקהל מחא כפיים למתמודדת הראשונה שעלתה לשיר.

כשזה עמוק, כל העולם עוצר ואת קוטפת כוכבים
כשזה עמוק, עמוק, את מרגישה שלתמונה נוספו המון צבעים.

טיפסתי על הספה, ניסיתי לתפוש את היד שלו, אבל הידיים שלי חבטו ריקות באוויר, וכמעט אבדתי את שיווי המשקל.

בפנים שוב שלג יורד, בפנים שוב שלג יורד
בפנים שוב שלג יורד, בפנים שוב שלג יורד
בפנים שוב שלג יורד, בפנים שוב שלג יורד

צנחתי על הספה.

"את מרגשת, יש לך קול מלאכי, חשוף, עשית לי צמרמורת." עיניה של המתמודדת נצצו.

"שלא תעזי להדליק את הסיגריה הזאת," אמר יאיר בנימה יובשנית אבל נואשת.

"יש לך קול טהור. אינטימי. אחר."

המתמודדת בכתה.

יאיר כיבה את הטלוויזיה. בדירה השתרר שקט קפוא. הוא התיישב על שולחן הקפה, מולי, ורכן קדימה לעברי. הבעת פניו הייתה יגעה. הפנים הצרות והמחוררות שלו היו קרובות מאוד לשלי. מבעד למשקפי הראייה העבים שהרכיב, עיניו האפורות־צהובות נראו לחות וגדולות מכפי שהיו באמת. מבלי משים התעורר בי שמץ של חמלה כלפיו. רק עכשיו הבחנתי שהוא לועס מסטיק בקדחתנות עצבנית, ויכולתי להריח את ריח המנטה מפיו.

— "לא עשיתי שום דבר רע." אמרתי.

בשתי ידי חיבקתי את התבנית השקופה והצמדתי אותה אל החזה שלי כמו מגן.