נתנאל לוריא

עץ בשדה

אֶעֱמֹד מוּלֵךְ

גָּבוֹהַּ כְּאִילַן בַּצֵּל

וְשֶׁמֶשׁ עוֹד

יָרַק הַדֶּשֶׁא

פָּרְחוּ פִּרְחֵי הַבָּר

מְלַבְלֵב הַתַּפּוּחַ

וּלְבַדִּי אֶשְׁכַּב תַּחַת שְׁמֵי

טַלְלֵי הַתְּכֵלֶת

וּבָכָה קוֹל לִי עָרֹם

כְּפֶצַע

*

אָמְרוּ לִי אָדָם צָרִיךְ לָבוֹא

בְּמַגָּע לֹא לָשֶׁבֶת דּוּמָם

עֵץ נָגוּעַ בֶּאֱלֹהַּ

פֶּרַח בִּסְתָו חָבִיב

לִהְיוֹת עָלֶה נִשֹּׁר

בּוֹא אֲבִיב

עַיִן דּוֹמַעַת וּנְשִׁיקָה

*

אִמָּא,

אִם תַּבִּיטִי בִּי לֹא יִכְאַב

לָךְ עַל הַשְּׁתִיקוֹת

עַל הַמִּלִּים

שֶׁלֹּא נֶאֶמְרוּ מֵעוֹלָם?

פּוֹחֶדֶת מִן הַמִּלָּה הַחוֹתֶכֶת

בַּבָּשָׂר שֶׁקּוֹרַעַת לִבֵּךְ

הוּא לֹא מְדַבֵּר אִתָּךְ

הַאִם הוּא מֵבִין?

הוּא עוֹד יַקְשִׁיב

הוּא עוֹד יָבִין אוֹתִי

אוּלַי הוּא אוֹהֵב אוֹתִי?…