שביב חיבה | רות ארטמן

(נכתב בבית דיור מאוד מוגן)

מָה זָר לִי בֵּיתִי הֶחָדָשׁ.
כַּוֶּרֶת מְלֵאָה יְצוּרֵי אָדָם
גָּרִים
בְּגֻמְחוֹת דּוֹמוֹת לְשֶׁלִּי.

צֶוֶת עוֹבְדִים רוֹחֵשׁ סָבִיב
מְטַפֵּל
בְּסוֹף הַדֶּרֶךְ שֶׁל כֻּלָּם.

אֲנִי צוֹעֶדֶת בַּמִּסְדְּרוֹן
עַל שַׁיִשׁ מַבְרִיק.
רוֹאָה מִמּוּל יְצוּר אָדָם
מַפְנֶה חִיּוּךְ
אֵלַי, מַמָּשׁ אֵלַי.

חוֹזֶרֶת לַגֻּמְחָה.
שְׂמֵחָה
בִּשְׁבִיב הַחִבָּה
הַנָּח בְּלִבִּי עַתָּה.