שני שירים | רות ארטמן

הֶפְסק דם

             משנה. אבות ג: 
             "הכל צפוי והרשות נתונה"

הֲיֵשׁ בֵּית דִּין אֵי שָׁם
מֵעַל הַתְּכֵלֶת?
הַעוֹד אֶפְשָׁר
לְהַגִּישׁ חֶשְׁבּוֹן לְבֵית הַדִּין?

אִם אָכֵן ה וּ א יָצַר כָּל חַי,
בְּרָשׁוּתוֹ – אַתָּה אוֹכֵל אוֹ נֶאֱכַל.
חֻלְיָה אַחַת מִנֵּי רַבּוֹת
בְּאוֹתָהּ שַׁרְשֶׁרֶת
שֶׁל חַי אוֹכֵל חַי –
נוֹעֵץ נִיבִים
טוֹרֵף בָּשָׂר,
לְהַאֲכִיל גּוּרִים
כִּי –
אֵין מָנוֹס.

עוֹמְדִים, מְנֻמָּסִים
בַּתּוֹר הַמְּטֹרָף
טוֹרְפִים וְנִטְרָפִים
בְּשַׁרְשֶׁרֶת הַמָּזוֹן
עַד
הָאַחֲרוֹן.

וְגַם אָדָם, תִּפְאֶרֶת הַבְּרִיאָה,
נִדּוֹן כְּכָל חַיָּה.

אַתָּה, רִבּוֹן עוֹלָם,
נָתַתָּ אֶת הָאוֹת
וּבְנֵי אָדָם
מְלַקְּטֵי זְרָעִים
הָפְכוּ לְקַצָּבִים וְסוֹהֲרִים.
וּבְנֵי כָּנָף דָּרֵי־כְּלוּבִים –
וַעֲדָרִים שֶׁל בְּנֵי בָּקָר
מְדַשְׁדְּשִׁים בְּסֵבֶל לַח,
מְחַכִּים לַמַּאֲכֶלֶת.

הוֹ, אַב בֵּית דִּין עַרְטִילָאִי

הִנְּךָ שַׁרְבִיט
הֶפְסֵק הַדָּם
שֶׁל כָּל אוֹכֵל
אוֹ נֶאֱכַל.
הַאִם זֶה מְאֻחָר?

פואמה מודרנית של בוקר שבת

אַחֲרֵי חֲמִשִּׁים שְׁנוֹת
נִקּוּי וְצִחְצוּחַ
וַהֲסָרַת אָבָק
הַחוֹזֵר וּמוֹפִיעַ
עַל רָהִיטִים עֲיֵפִים –
מוֹחִי עוֹבֵר לְהִלּוּךְ נֵיטְרָלִי
וּלְפֶתַע אֱלֹהִים מוֹפִיעַ בְּמוֹחִי.

זֶה דֵּי מַפְתִּיעַ
בְּהִתְחַשֵּׁב בָּעֻבְדָּה
שֶׁאֲנִי לֹא מַאֲמִינָה בְּקִיּוּמוֹ.

גַּם בְּאֵין־קִיּוּם
הוּא חוֹדֵר
אֶל מַעַרְכוֹת הַהֲגָנָה הָאֲפֹרוֹת שֶׁל מוֹחִי
וּמְדַבֵּר אֵלַי מִתּוֹךְ הַגֻּלְגֹּלֶת.
שֵׁם מִתְקַיְּמִים וִכּוּחֵי־הַשַּׁבָּת
בֵּין אֱלֹהִים שֶׁאֵינֶנּוּ קַיָּם
וּבֵינִי.

יָדַי מַמְשִׁיכוֹת לְהַתִּיז
בְּשֶׁצֶף קֶצֶף
חָמְרֵי נִקּוּי
עַל הָרִצְפָּה הַשְּׁחוּקָה.

וְלִפְעָמִים אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר –
אֵיךְ נִצַּחְתָּ אֱלֹהִים
אִם בִּשְׁבִילִי אַתָּה לֹא קַיָּם.