שפעת חזירים

הוא נהנה משכשוך מלבב בבוץ וברפש שהיו בחצר למכביר, הוא רחרח את גללי החיות שרבצו שם, וחש ברון את אונו בחלציו. כעת הוא היה בטוח ביכולתו הפורייה, לכן גלגל עיניו לשמיים והודה בלבו פנימה "מעולם לא הייתי כה מאושר." מי היה מאמין שיחל בחיים חדשים רווי עדנה. לצדו לעסה חזירונת שמנמנה מכל הבא לטלפיה. הוא כבר זמם, כיצד ייגש אליה וילאט באוזניה הוורדרדות דברי כיבושין.

כל האירוע החל בהיותו בן־אנוש מצוי ככל אדם ביישוב בדרום הארץ. זה היה בתחילת הקיץ. הודיעו בחדשות כי וירוס שגורם לשפעת החזירים הגיע לארץ וכי נמצא חיסון המדביר את הנגיף. לנחום היו שני סייגים בחייו: זריקות וחזירים. שתי המלים הללו עוררו בו חלחלה. עוד כשהיה ילד ברח מפני כל מחט, ואמו נאלצה להיאבק בהתנגדותו לקראת כל חיסון שניתן בגן ובבית הספר. נחום היה זריז והיה בורח מפניה למסתור כלשהו עד ששמע או ראה את המזריק/ה מתייאשים ועוזבים את המקום. חזירים שנא בשל אירוע בקיבוץ, בו ביקר בילדותו, כאשר חזיר רדף אחריו וניסה לבעוט בו ללא סיבה שנראתה לעין. כשהחלו לכתוב בעיתונות או דברו ברדיו על השפעת המתחוללת בארץ שמע שמועות בכיוונים סותרים: צד אחד של הרופאים עודד להתחסן בנימוק שזה גם מונע אין־אונות, וצד אחר של רופאים למיניהם הבהיר את הסכנות הכרוכות בחיסון, ובהן הרגשת נימוּל בידיים וברגליים.

יומם וליל  התלבט — אם לקבל או לא את החיסון. הוא ישב בביתו מיד לאחר העבודה וערך טבלאות של בעד ונגד, אפילו גייס נימוקים מאנשים בעבודה שמעולם לא שוחח עמם. לבסוף החליט לנקוט את הצעד הגורלי — מה שהכריע אותו הייתה הסכנה המיידית של עקרות, כשמשאת־נפשו הייתה להקים משפחה בבית כפרי במורדות הר התבור.

הלילה שלפני הנסיעה לקליניקה היה הגרוע מכל הלילות שקדמו לו: הוא חלם שהוא במנהרה, זוחל בה וזוחל ואין רואים את פתחה החוצה. ויש בה שבילים ושבילי שבילים ואין ערוץ מובהק שאפשר לזחול לאורכו לבטח. הוא חש צביטות בגרונו, ואז ראה נחל שהולך וזורם לעברו במנהרה והוא מתחיל לחוש שהמים מלחכים את בהונותיו, והוא חושב על המים שיעלו אט־אט ויגיעו עד לפניו… הוא התעורר בבהלה יוקדת שוב מיוזע ורועד… ושאל את עצמו: "מה יהיה פה הסוף?"

הבוקר למחרת היה נהיר לו כמו שמו, וכך, באווירה זו הגיע לקליניקה. הכתובת הייתה קלה למציאה, המיקום היה בלב שכונת פרדסים. ריח פריחת התפוזים היה משכר חושים ונטע בו אומץ. "הנה," חשב "החיים כה יפים וריחניים". ד"ר שולטהיים הרופא המזריק, החל מסביר לו את תהליך ההזרקה בישבן והכינוֹ לכך שהזריקה תתבצע בשני שלבים, מנה אחת תכנס מיד לדם, והשנייה תחדור כעבור שעה. ההשפעה תהיה מיידית. נחום נתבקש להסיר מכנסיו וצד אחד של תחתוניו כדי לאפשר גישה נוחה לרופא. הוא  מצדו עסק בהכנת המזרק והחיטוי והודיע שהכול מוכן. נחום הנרעד חש במהפכה קלה במעיו עם התרוננות רוח לא ברורה במוחו. למעשה, הוא הרגיש שהוא הולך ומתקרב לאיזשהו שחרור שלא חווה כמותו, ובעצם לדייק יותר, שהוא נכון להתמסר לשינוי שיחול עליו מעצם קבלת החיסון. בלבו חשב: "מה יש לי להפסיד, אני ממילא רווק מיובש, קצת שינוי בחיים לא יזיק". הוא נסתקרן עוד ועוד מה יקרה בצעדים הבאים. ד"ר שולטהיים ניקה וחיטא יפה את ישבנו בצמר גפן טבול בספירט ובאחת נעץ את המזרק בנקודה היעודה. בשנייה זו הספיק ברוך לראות את המחיצה, שהייתה בחדר, ולא ידע בתחילה מהו יעודה, מורמת ממקומה, ומעברה השני ראה מעין חצר משק נאה למראה. כמה חיות לחכו את העשב שמתחתיהן. תמונה זו הייתה טבעית ופסטורלית בעיניו.

הרופא ציווהו לקום ולהתלבש, ובו־ברגע, הוא נמשך אל עבר החצר, משהו קסם לו שם: הריחות, המראות… הוא פסע אל החצר, הוא שמע את נקישת המחיצה הנסגרת מאחוריו, גם על כך לא היה מופתע, ומפיו נשמעה נחירת־מה קצרה וביתר־שאת הלכה והתעצמה. עתה כשחש בזנבו המתנפנף מאחור, ידע כי התהליך אצלו הושלם. לא היו בו כעסים, או רגשות טינה על הרמאות שנעשתה כלפיו. כעת חש שלם יותר עם דמותו החדשה. הוא ויתר בקלות על מי שהיה. זה לא היה הפסד כה גדול. כעת הבין שלעולם לא יהא עליו לחשוש משפעת החזירים על כל תופעותיה ובעיקר, סכנת מוות. הוא ראה לפניו את החזירונת עומדת בחצר ומביטה בעיניה הטובות כאם על בנה… עורה היה רך וחלק, זנבה הסתלסל לעברו בשמחה פראית. בעליצות משוחררת, לאחר שלעס קצת ממה שהתגולל בחצר, עט עליה בגהירה, ונהנה מהאקט, כמו שאדם ידע את חווה.

לימים נכתבה מודעה קצרה בעיתונות, כי קבוצת רופאים שרלטנים באיזשהו פרדס עשו ניסוי בבני אדם והפכו אותם לחזירים "בשם המדע" . הידיעה פורסמה מאוחר מדי כעבור שנים, ולא היה עניין לציבור לעסוק בה.

*

ישמעאל

מַדּוּעַ שִׁלַּחְתַּנִי אֶל הַמִּדְבָּר,

לְלֹא דְּבַר לֶחֶם אוֹ מַיִם,

הֶחָשַׁבְתָּ לְהָמִיתֵנוּ לְלֹא רַחֵם?

מָה חֵטְא חָטְאָה הוֹרָתִי?

וַאֲנִי, אַךְ נַעַר קָטֹן?

הֲיָרֵאתָ? פֶּן אִירַשׁ אֶת בְּכוֹרְךָ?

לוּלֵא בְּאֵר לַחַי רֹאִי

הָיְתָה נִבְלָתִי מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם

וְהָיִינוּ כָּלִים כְּחַיַּת הַשָּׂדֶה,

וְעַתָּה אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,

הֲיִפָּלֵא כִּי אֶרְדֹּף אַחַר יִצְחָק?

הַלֹּא אַרְבֶּה אֶת זַרְעִי לָרֹב

וְאַכֶּה בּוֹ עַד חָרְמָה,

נְקֹם אֶקֹּם – לֹא אֶסְלַח

כְּיוֹסֵף אֶל אֶחָיו,

הֲנֶעֶשְׂתָה כָּזוֹ נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל?

הֵיאַךְ נִהְיֵיתָ אֲבִי אֻמָּה?

נָחֹם תִּנָּחֵם עַל עֲווֹנְךָ זֶה,

כִּי לֹא יְכֻפַּר לְךָ עֲדֵי עַד.