ההרים הביטו אל הלילה והעננים נחו את מנוחת הערב שלהם.
באותה העת שהשמש שקעה, התעורר פונדק החרב משנתו.
לוטרן המלצר המקשיש סיבב את מפתח הברזל דרך ציר המנעול ונכנס פנימה. צליל חריקה עדין נשמע, כשהוא הוריד את הכיסאות הספורים מן השולחנות והדליק בגפרורו אש בעששיות. עוד לילה של שתיה מרה, זיעת גברים קשיי יום וכבשן התנור במטבח חיכו לו. לרוב הלילות הללו היו נגמרים רק באף שבור, או אשה זועקת לאחד מבריוני הכפר שיסיר את ידיו הגסות ממנה. לפעמים היו גם לילות שקטים.
בשעה זו ממש, בצד השני של הכפר ג'ייק לגם מכוס בירה.
הוא נשען על כיסא הנדנה. גופו נא אחורה וקדימה, הטלטל בקצב אחיד, כאילו כל ימות השבוע התאחדו ליום אחד. ארוך, מונוטוני ומתיש.
צלליות נחו על החלון. אשתו זלדה נחרה על הספה. לנחירות שלה היה קצב משלהם, נשימה שאיפה, שתי נחירות קטנות ואז אחת רמה לקינוח. היא הייתה לבושה באותה כותנת רגילה. גם ככה גופה הכבד והגדול, שתפח במרוצת השנים, הרגיש הכי בנוח בשק הגדול.
סימפוניית הנחירות אומנם לא הייתה חדשה לו, אך הטרידה את מנוחתו.
"חרררפפפפ", נחירה עצומה הרעידה את הבית המצומק שדמה יותר לחדרון משרתים צדדי.
הוא ניסה להרגיע את מוחו הקודח, לנוח מעט אחרי עוד יום עבודה אפור ומשמים, אבל הנחירות הללו נדמו למפלצות לילה.
הוא הרגיש שהם תוקפות אותו, קודחות חורים קטנים בראשו העגלגל.
"חרפפפפפפ", הפעם זה היה חזק ממנו, הנחירה הזו ממש הכאיבה לו והוא פחד שהיא תיקח ממנו את מעט השפיות שנותרה לו.
ג'ייק החליט לעצור הכל, לעשות מעשה והרים קול זעקה: "קומי אשה!", צווח בקולו הצורמני.
זלדה השיבה לו בעין חצי רפויה, שחררה נפיחה קלה מישבנה העצום וחזרה לישון.
"קומי אשה!!" הוא רעם עליה שוב. הפעם באוקטבה גבוה אף יותר.
לא הייתה תגובה.
"כל היום את בולסת ולועסת כמו פרה ולא עושה כלום! אני גם עובד כמו חמור וגם מנקה את הבית הזה ואת לא עושה דבר. אשה עצלה!".
היא אספה את גופה הכבד והתיישרה על הספה הקרועה. מתחילה למרר בבכי.
"רחמים, רחמים. כל חיי חסרת מזל אני. נישאתי לאיש כושל כמותך. מביא לביתנו בקושי שלושה זהובים חודש בחודשו, שגם ככה מתבזבזים על בירה ויין להתפחת כרסך. אוי אוי מר גורלי, אוי אוי מר גורלי ! גמד עם מוח רפוי ושרירים מדולדלים הוא בעלי! שתיין, מטורףף ומתעלל, זה מה שאתה! משפילני עד אפר. אויייי".
"שתקי! אשה", הפטיר ג'ייק וקם מכסאו בבוז.
באותו ערב החליט ג'ייק לצאת החוצה, לעשות מעשה. הוא לא ידע בדיוק מה המעשה שבכוונתו לעשות, אך היה בטוח שקץ בחייו כפי שהם. משהו חייב לקרות. הוא לבש את נעליו הבלויות, הידק את החגורה לכרסו וצעד, או שמה התגלגל, לכיוון הדלת.
"שוב אתה הולך למאהבות שלך!!! בוגד!! אולי תעבוד עוד קצת להביא מזור לביתנו, במקום לבזבז הכל על נשים ושתיה!", צעקה זלדה. קולה היה כמו של זמרת אופרה, רם ועוצמתי. כאילו מגברי ענק דיברו מפיה, " אשתך אומללה, חולה וסובלת. אין מזור לסיבלי! בקרוב וודאי אצטרף תרופות יקרות מאוד להציל את חיי האומללים, אך בעלי עצל ובוגדני אההה. בזבז הכל על פרוצות!!!! אין איש בעולם שאכפת לו מכאבי".
פיה היה כוחה והיא ידעה זאת.
אבל לג'ייק לא היו מאהבות ולא היו נשים. לא כי לא רצה, פשוט, כנראה שנשות הכפר הפנויות המעטות שיש (רובן אלמנות מקשישות או עלמות חן צעירות שזה עתה רק בגרו), לא העיפו מבט לעבר האיש העגלגל והזועף. הוא גם ככה לא שפע מעולם בקסם אישי, או חן. למרות שרצה מאוד, לעזוב את זלדה, ולא אחת השתעשע במחשבה, האמין שגורלו נחתם לחיות איתה בסבל.
מי תרצה להעביר את חייה, עם איש דוחה, טיפש ועלוב כמותו. שנים של עלבונות מצד אשתו עשו את העבודה וגם מחשבותיו על עצמו נהיו שליליות ורעות יותר, מיום ליום, לא פחות מרגשות השנאה העזים שחש לרעייתו.
הוא טרק את הדלת והתחיל לפסוע לאיטו ברחוב. לעבר הפונדק השכונתי.
ההליכה הייתה ארוכה, ג'ייק חלף על פני רחובות הלילה השוממים, באיטיות.
רגליו נגררו תחת גופו העייף, מדי פעם ירק לאדמה החומה "פיי, אשה רעה", חשב לעצמו, "אשה רעה!!!".
ראשו היה מורכן כמו תמיד, בהליכה קטנה ומהוססת של איש זעיר (בגובהו), אך רחב בצורתו, הידפק על דלתות בית השתייה.
בפונדק "החרב", ישבו בריוני הכפר, ארבעה גברים כרסתנים, מחוספסים למראה, בסמוך לשולחן עץ וצחקו. בפיהם היו נעוצים סיגריות, בקבוקי שתיה חריפה, בעיקר רום.
סמוך לבר, ישבה ויטליה, אשה בגיל העמידה, שבעלה נפטר לא מזמן. ליבו לא יכל לו, או שאולי נפטר מאהבה. מי יודע? היא עשנה סיגריה קטנה, לבושה היה שמלה ירוקה קצת חשופה, בתקווה שהמחשוף יסתיר את משמניה, או לפחות יסיט את הדעת מפניהם. פניה המקומטים הקרינו דווקא אור, שמחה, אולי הקלה אפילו. ידוע בכפר היה שבעלה מעבר לאהבתו לטיפה המרה, היה נוהג לחבוט בה, להחטיף באגרופיו.
"פרוצה", היה קורה לה. מאשים אותה בכל כישלונותיו. היא הייתה סופגת הכל בשקט. שנים. סימנים סגולים עיטרו את עיניה באופן כמעט קבוע.
אבל עכשיו היא זהרה בבדידותה. בערוב ימיה זכתה לחסד מן הבורא, שהקדים לקחת את אדונה האכזר.
ג'ייק התיישב לידה, ראשו היה מורכן מושפל ועיניו מצומצמות קטנות וכועסות. למודות אכזבה של שנים.
"המבורגר דם בשבילי! עם הרבה דם סביבו ! עם כוס רום ותפוחי אדמה חריפים!", אמר בקול שנשמע כמו צפצוף חורק, ללוטרן המלצר, שגם היה בעלי הפונדק, ענה ב "כן" זועף ודרש זהוב אחד שלם עבור המנה, מחיר מופקע לכל הדעות בכפר שלא ידע מעולם עושר מופלג.
בפנים במטבח עבדו בנו ואשתו, המנה הגיע בעצלתיים, חתיכת בשר גדולה ומדממת שעמדה במרכז צלחת מתכת חלודה, שקושטה בתפוחי אדמה שרופים וחתיכת גזר חרוך. כוס רום גדולה מעץ חיכתה לו גם.
הוא לעס את הבשר המיושן, כמו חיה מורעבת. אכל ושתה בקול. קינח בגרעפס.
בין לבין הגניב מבט לויטליה. אולי כאן זו ההזדמנות שלו. אולי. זה הזמן שלו להעז. כשסיים לאכול ולשתות הרגיש שביטחונו גבר. האומץ סוף סוף נשב כמו רוח בעצמותיו החורקות.
הוא ניגש אליה מדיף ריח חמוץ של תערובת בשר לא מבושל ויין זול.
"האם אני יכול להזמין את גבירתי הנכבדה לכוס רום?", אמר.
עיניו התביישו לנוח עליה, אך מחשבותיו הפליגו בדמיון לעבר גופה השופע של האלמנה.
"בשמחה", ענתה ויטליה, שתמיד שמחה לכוס יין מתנה. אולי בעלה הפליא במכותיו, אבל מאז שנדם ליבו הפרוטה אינה בכיסה. ההליכה לפונדק תמיד הסתיימה לפחות בכוסית נחמדה, אם לא מפגש חפוז.. אסור.. ומרגש..
לפתע קולות הצחוק גברו.
"מי זה? גלובוס עוזר המשכונאי הרמאי? ראש בצל? מנסה לחזר. נהיית רומנטיקן.. מעניין מה אשתך הטיפשה והשמנה בבנות הכפר תחשוב על זה".
קריאות הגברים גברו.
"תגיד זלדה הכעורה יצאה מהכותונת? בשנה האחרונה. עדיף לשכב עם בהמה, עם כבשה ולא עם האשה העלובה שלך !!!".
קולות הצחוק גברו והוא השפיל את ראשו, מבטו זעף.
ויטליה לא צחקה.
בראשו חשב ג'ייק איך הוא קופץ עליהם, מפליא בהם את מכותיו, מגן על כבודו, על כבודה של ויטליה ואפילו על כבודה המפוקפק של אשתו השנואה עליו כל כך זלדה.
אך הוא שתק כמו תמיד. שילם עבור כוס היין לויטליה בכמה מטבעות ברונזה ויצא מן הפונדק.
הגברים המשיכו לקלל ולגלגל עליו, אבל זה לא שינה לו דבר.
הוא היה רגיל לזה עוד מנעוריו.
הוא נעמד מחוץ לבית האבנים, שמע את הקולות ופנה לחזור לדרכו.
אך לפתע הרגיש יד עדינה נוגעת בכתפו. הגברת התקרבה אליו: "היי. תודה", היא אמרה לו.
הוא יכל לנשום את ניחוח הבושם הזול על צווארה, החזה שלה כמעט ונצמד אליו. כל גופו רטט מהתרגשות.
"תודה על היין ג'ייק, זה היה כל כך נחמד מצידך, להזמין עלמה לכוסית. אפילו לא ניסית לעשות אף צעד.. שזה היה נחמד כפליים".
ויטליה התקרבה אליו ונשקה ללחיו. נשיקה עדינה, רטובה מיין ומלוחה מבשר. אבל עדיין נשיקה. הוא שכח כבר מתי זכה לחוש אהבה. אפילו דמיונית, רגעית.
קול הציץ לעברו.
"הו הו תראו את זוג האוהבים הצעירים. ממש רומיאו ויוליה! גלובוס עוזרו של המשכונאי הנוכל ופרוצת הכפר הזקנה!".
צחוק הגברים הדהד.
ויטליה הדליקה סיגריה נוספת ביד רועדת, דמעה קטנה זלגה מעיניה "הכל בסדר", היא לחשה לו ופנתה לחזור לפונדק.
אבל הוא לא חשב באותו רגע. ג'ייק ידע שיצטער על זה, אבל לא יכל לעשות אחרת.
ג'ייק לקח צעד אחד קטן וחבט באגרופו בחוטמו של למינגס. אחד מבריוני הכפר.
מהר מאוד זה הפך למרחץ דמים, עיסה של בוץ, חול ודם כרוש.
אומנם נשברה ללמינגס אחת השיניים הקדמיות, אך נדמה היה שזה רק הצחיק אותו יותר; לא פחות מכמה שזה עצבן אותו.
ארבעת הגברים בעטו בג'ייק עד שהוא איבד הכרה.
בראשו, בבטנו העגלגלה. הוא זעק "סליחה סליחה", ניסה להתנצל, אבל לא הייתה מחילה לחוצפתו ולטיפשותו. כוחו אבד במהירות, גופו התרוקן, התנתק.
בשלב מסוים חדל להרגיש כאב, רק השלמה. הם יכלו לעשות בו כרצונם והוא התמסר למכותיהם. בהתחלה ניסה להגן על ראשו עם ידיו, אבל אחרי דקה או שתיים חדל גם מזה.
ג'ייק אפילו לא ניסה להילחם, כי ידע שזה אבוד מראש.
הם הכו בו ללא צלם אלוהים, ללא מורה.
שני צפצופים אחרונים והם הניחו לו.
מלאך המוות השקיף עליו מלמעלה, מתלבט אם להתקרב או לתת לו עוד כמה ימים. הוא החליט לעשות עמו חסד.
ויטליה גררה אותו לרופא הכפר.
חמישה ימים שכב ג'ייק בביתה, ממרר בבכי כמו כלבלב עזוב. ביום השישי החזיר את נשמתו לבוראו.
כל השבוע הזה ליטפה את ידו. נשקה ללחיו. טיפלה בו, רחצה אותו, החליפה את בגדיו בבגדים נקיים ודאגה לו כאילו היה בנה.
שני גברים היו לויטליה. האחד הפליא בה את אגרופיו ונהנה מאופיה הטוב וליבה החם שנכנע לגחומתיו.
השני ניסה להגן עליה ועל כבודה, בעוד הגברים האחרים הכו בו עד שגופו לא עמד בכאב וקרס.
זלדה מררה בבכי בביתה עת קיבלה את הבשורה.
אך לא על חייו של ג'ייק האומלל בכתה, אלא על גורלה האכזר בביתה ועל אותה אשה רעה, פרוצה, נוראית שגזלה ממנה את אהוב ליבה הבוגדני..
ואיך תחיה, כי מעולם לא עבדתה לפרנסתה. מי יפרנסה? הרי הייתה מאוד עצלה, "מה נוראים הם חייה!!!", זעקה מחלון ביתה ולאחר מכן חזרה לנחור על הספה.
ואילו באשר ללמינגס וחבריו, שופט הכפר חנן אותם, כי מדובר היה "בהגנה עצמית על כבודם", היות וג'ייק תקף ראשון.
הוא נקבר על ההר. זלדה הייתה עצלה מכדי לבוא להיפרד מהאיש שהיה לה כל חייה. ילדיו סם וג'וסלין חלקו לו כבוד אחרון ביחד עם המשכונאי, שגילה רגע של נדיבות והשאיר לזלדה מספר זהובים. דמי פרישה של שנוא ליבה.. שסיים את דרכו עלי אדמות.
הם טמנו אותו בחול, כיסו בעלים.
בינתיים, בפונדק החרב, חזרו הבריונים לעוד לילה של שתיה, שמי יודע איך יגמר. את הכוסית הראשונה הרימו "לחיי ג'ייק", שחי כפחדן אבל מת כגיבור לרגע אחד.
סוף.
