פגשתי אותה בחתונה. תמיד אנחנו נפגשות בחתונות, ותמיד רגע המפגש זהה: הרמת גבה, בחינת הדיוק בקו העיפרון שתחת העיניים, כיוון הפוני, וחיוך מלאכותי לוודא ש'שרה לא התקשרה', כלומר, שהשטח נקי ולא תקוע משהו בין השיניים.
ככה זה, הקודים שלנו תמיד עובדים, והם קריטיים בעיקר באירועים ציבוריים – כמו חתונות. הרי לא נעים לצעוק באמצע השולחן העגול, 'הי, תקוע לך משהו בין השיניים, לא, לא כאן, יותר שמאלה, שמאלה אמרתי, זה ימינה, כן, כן, שם!", ואז: "לא, זה עדיין שם, עדיין שם, יותר שמאלה אמרתי, כן, כן, בדיוק שם, בדיוק שם!", לשמוע את האנחה, הכיסא המוסט, ולעקוב אחרי ההליכה האיטית בפה סגור לראי שבשירותי הנשים.
מוסיקת המעליות שליוותה את הגשת המנה הראשונה, חזרה זו הפעם השלישית על אותו מהלך הרמוני משמים. המלצרים והפפיונים השחורים, תַּחֲרוֹת הנשים, נעלי העקב ופרוותיהן – התמזגו היטב בתמונה החברתית הנדושה.
לפעמים 'שרה בחיוג חוזר", כשהלכלוך בין השיניים עקשני במיוחד, ולפעמים 'שרה צלצלה היום פעמיים', כשנראים שני מוקדים חשודים בשיניים הצחות.
גם הערב, מעשה ראשון ניגשתי לברך אותה לשלום. עמדתי מול הראי במבואה וחייכתי אליה בלבביות, מוודאת היטב את הדיוק בקו העיפרון תחת העיניים, כיוון הפוני, וכמובן – ששרה לא התקשרה.
"אני חושבת שאת נראית ממש בגילי", היא החמיאה לי.
זה נכון, חשבתי, קצת עודף משקל וזה הכל, למרות 20 השנים שחלפו, חשבתי לעצמי.
"ומה שלום סבא, עדיין מכין את הביצה המקושקשת עם המון מלח, יש חדש בקיבוץ?" הכבירה.
איך להסביר לה, חשבתי, שסבא בקושי מתהלך, וביצה? מכינים לו.
"אימא סיפרה לי שזנחת את הפסנתר ונרשמת ללימודי פיסיקה, מפליא… מה אומר על כך סבא?"
שתקתי.
45 זה גיל יפה, שיננתי לעצמי בשקט, ורק חייכתי אליה. את צעירה כדי להבחין שהעיניים השתנו, רציתי לומר לה, הן ראו הרבה מדי, הרבה מדי בשביל גיל 45, וגם האוזניים העמיקו, ספגו הרבה יותר מדי, הרבה יותר מדי. והלב.
אבל שתקתי, ורק נגעתי לה בקצה האף, כמו שאימא היתה עושה לי כשהייתי בת שלוש, כאילו אני חילזון. והעיניים שלה הפכו בן רגע צוחקות.
***
– לא, הקלינאית עושה את הבדיקה, לשם כך צריך לקבוע תור.
– אבל אני עשיתי בדיקה, הנה…
– אדוני, זו בדיקה מלפני ארבע שנים.
– מה?
– זו בדיקה מלפני ארבע שנים
– לא מבין, אני לא שומע טוב.
– ז-ו ב-ד-י-ק-ה י-ש-נ-ה, צ-ר-י-ך ל-ע-ש-ו-ת ח-ד-ש-ה.
– חדשה?
– אני אקבע לך תור, נקבע תאריך ושעה, הקלינאית תעשה לך בדיקה חדשה. אתה יכול ביום רביעי בעוד שבוע?
– אני רוצה לדעת כמה עולים מכשירים חדשים.
– אנחנו לא אומרים מחירים בדלפק הקבלה, צריך לקבוע תור.
– כמה? לא שומע טוב.
– א-ד-ו-נ-י, א-נ-ח-נ-ו ל-א א-ו-מ-ר-י-ם מ-ח-י-ר-י-ם ב-ד-ל-פ-ק ה-ק-ב-ל-ה, א-נ-ו ע-ו-ב-ד-י-ם ע-ם כ-מ-ה ס-ו-ג-י מ-כ-ש-י-ר-י-ם מ-מ-ס-פ-ר ח-ב-ר-ו-ת ש-ו-נ-ו-ת. צ-ר-י-ך ל-ק-ב-ו-ע ת-ו-ר. הקלינאית תעשה לך בדיקה חדשה ואחרי כן תוכל להציע לך מכשיר מתאים עם כל פרטי העלויות.
– אבל אני עשיתי כבר בדיקת שמיעה, הנה…
– זה מלפני ארבע שנים.
– ארבע מה?
– א-ר-ב-ע ש-נ-י-ם.
– לא, לא, לא עשיתי את הבדיקה אצלכם, זה עשיתי בקופת חולים.
– מתי לקבוע לכם ביקורת נוספת? פנתה המזכירה בקול נמוך לזוג שעמד מאחורינו.
חפנתי ידי בידו הפנויה של סבא, נייר הבדיקה המקומט הזיע בידו השנייה, ומבטו היה טרוד. נרכנתי מעט ובחנתי את לחיי הסומקות המשתקפות בדלפק הזכוכית של הקליניקה.
– מה לקבוע? אני לא שומע טוב.
– רגע, אדוני, למעשה הם עמדו פה בתור לפניך, אסיים איתם ואתפנה אליך.
– אני לא ביקשתי תור, רק רציתי לדעת כמה עולים מכשירים חדשים…
***
השחלתי את גופי דרך הפתח הצר וסגרתי אחרי את הדלת במהירות. הנסיגה המבוהלת עם כניסתי הפכה בן רגע להתגודדות קולנית. דיוני אופנה ופוליטיקה זה עם זה וזו עם זו נזנחו והגוש המתנועע נשא ראשו אל הכלי שבידי.
דחקתי רגלי בעדינות בסבך הכרבולות ופיזרתי זירעונים בקו ישר תוך כדי התקדמות.
שקט מדומה השתרר. כבמטה קסם התמוססו משחקי נשיאת החן וגינוני החברה. כל תשומת הלב התמקדה בעיסוק הקיומי אותו נוהגים לכנות 'ארוחת ערב'. קולות המרפוק של הבריונים המפלסים דרך התמודדו עם קולות הניקור התאוותניים של חבריהם שכבר החלו סעודתם.
משהתרוקן הכלי, ערכתי סיבוב אחרון לאותו היום. פירור לא נותר על הקרקע, והקקופוניה החברתית התלבתה שוב. כרבולות-כרבולות התגודדו בשיח חברתי פורה, זו מתפאר בדעותיו, זו בהישגיה, נושאים ראשיהם בו זמנית בתנועה מחודדת ומשתדלים לגבור זה על זה בצווחותיהם.
"השתזפתי קצת, לא?" שאלתי אותה דרך עיני החילזון המרצדות מולי, "שתי חתונות בשבוע אחד הם הישג עבורינו".
מראה האולם השתקף דרך המראה, כרבולות כרבולות, פרוות ותַּחֲרוֹת, החרישו את עיני במרבד צעקני.
"על מה הן מפטפטות כל כך הרבה, מנתחות את הפוגה הגדולה של מוצרט?", שאלתי אותה, מורחת ליפסטיק בזוויות שפתי. עצמתי לרגע את עיני, מנסה לתפוס את המהלך ההרמוני של נעימת הנושא מתוך 'טיטניק', אולם התערבלתי בקולות הפיקפוק הבלתי פוסקים על רקע מוסיקת המעליות והקוקטייל החותם את הערב.
***
רועדת מפחד
שקעתי בפוך, נבלעת
אוזני אטמים מול קירות עולם שנקרע
מהדף רעמת רעמים.
לו ניסיתי לעמעם
עקמומיות זו שבלב
הייתי נכשלת הרבה פחות
מאשר אותו חוסר אונים
כשאני שקועה במושב הארגמן
גפרור בתוך קהל דומם
אחרי האקורד האחרון של
הפוגה הגדולה של מוצרט –
באותו שקט חשמל,
רגע לפני רעם רעימות הכפיים.
***
השתוקקתי לתקוע את שתי אצבעות באוזני. אימא צדקה.
"מבינים חבריא? עצמות השמע מרעידות את החלון הסגלגל בפתח השבלול. רעידות החלון הסגלגל מרעידות את הנוזל הממלא את השבלול. תנודת הנוזל מניעה את השעריות שעל תאי השערה. תאי השערה יוצרים פוטנציאל חשמלי המפעיל את תאי העצב של השמיעה ואותם תאי עצב עוברים דרך העצב השמיני ישירות למוח. מבנה השבלול מסייע לפרק את צלילי הסביבה לתדרים: ככל שמתרחקים מהחלון הסגלגל לאורך השבלול, תנודות הממברנה הבזילרית מתאימות לתדרי שמיעה נמוכים יותר ויותר".
בהיתי בפרופסור ברנשטיין, חנוט בחליפה בורדו חום, מלאת מעוינים, שנראתה כאילו נתפרה לפני המלחמה. רק הפפיון חסר, צחקקתי לעצמי ומתחתי את עפעפי בניסיון נואש לא ליפול לשינה. רק לא כמו אימא! נזכרתי בעצמי מושכת בעדינות בשרוולה בקונצרט האחרון, מנסה להפסיק את נחירותיה.
"מבינים חבריא? לו יכולתי הייתי מזמין את פרויד לשיעור הפיסיקה שלנו. על כל פיתולי איבר התקשורת המשוכלל תוסיפו את פתלתולי הנפש בשיח פשוט בין שני אנשים…"
פרופסור ברנשטיין התנער וכיוון את מקל הפלסטיק שבידו אל המצגת המוקרנת.
"שמו של השבלול עלול להטעות – לא מדובר בעצם דקה בצורת שבלול, אלא בחלל ספיראלי בתוך עצם הגולגולת. כלומר, לשבלול אין דופן חיצונית, האיור כאן עלול להטעות".
מתחתי את עפעפי בציפייה לראות חילזון חביב מצטנף אל תוך עצמו. כל מוסיקה, אפילו 'טיטניק' מעליות פשטני, יהיה תחליף טוב יותר למונוטוניות המשמימה כעת.
"לעיתים אני מצטער שאינני עטלף", אמר פרופסור ברנשטיין, ובאמת שהערכתי אותו על ניסיונו הנוגע ללב להעיר את הכיתה.
"מי מכם ידע להבדיל בין תדירות לבין עוצמה?" לא נראה שציפה לתשובה, "תדירות הקול נמדדת ביחידות של הרץ, על שם הפיסיקאי הגרמני היינריך רודולף הרץ . תחום התדרים אותו מסוגלת אוזן אדם לקלוט הוא 20 הרץ עד 20,000 הרץ. קולות שתדירותם נמוכה יותר או גבוהה יותר, אינם נשמעים".
עוד כילדה סיפרה לי אימא כי כששומעים 'טינג' ארוך באוזן, מעיד הצפצוף על הרגע שבו נושרת שערה בשבלול האוזן הפנימית, ועמה נעלם תדר שלא אשמע עוד.
תקעתי את שתי אצבעות באוזני עמוק יותר ושמעתי את קולו של הפרופסור מבעבע כמו מתוך מים: "לעטלפים יש יכולת לשמוע תדרים גבוהים מהאדם, למעשה, הם נזקקים פחות לחוש הראייה ומשתמשים בשיגור גלי קול וקליטת ההד החוזר, על מנת ללמוד על מיקום, על צורה ועל תנועה של עצמים בסביבתם. יש להם מן סונאר ביולוגי", הוא נגע במשקפיו עבי הזגוגית, "לחלק ממיני העטלפים יש קרומי עור על אפם ואוזניהם, שמשפרים את יכולת השמעת הקולות וקליטת ההד".
הסרתי אצבעותיי באחת וקולו המונוטוני של הפרופסור המשיך, חזק מדי לטעמי, "עוצמת הקול נמדדת ביחידות של דציבל, על שם אלכסנדר גרהם בל, שאגב המציא גם את מכשיר הטלפון. טווח השמיעה של האדם הוא בתחום שבין 10 ל-150 דציבלים. חשיפה לעוצמת רעש הגבוהה מ-110 דציבלים, במשך יותר מכמה דקות עלולה לפגוע בכושר השמיעה".
פרופסור ברנשטיין הביט בסיפוק במסך השחור שבישר את תום המצגת.
"בשיעור הבא נסכם את נושא האוזן החיצונית, האוזן התיכונה, האוזן הפנימית – זה יכול להיות כותרת לשיעור במבנה הנפש, לא כן?"
***
הגעתי אל בית הקפה ברבע שעה איחור
הן ישבו סביב שולחן פינתי מתחת למנורה השחורה
דממה מוזרה
במשקפי העשוֹרַיים התקשיתי לזהות את חברותי לתיכון
לא משום קצוות השיער המאפירות
לא משום קמטי העורף
45 זה גיל יפה' שיננתי לעצמי,
יותר בנאלי מזה אין בנמצא, התרעמתי על המהלך ההרמוני,
או על המלאכותיות שבעצם השמעת מוסיקת מעליות כזו בבית קפה שכזה
45 זה גיל יפה' שיננתי לעצמי והתקרבתי לשולחן מוכנה נפשית לברכת שלום
כובד הראשים
השקועים
כל אחת
בקשב הפנימי שלה
דיאלוג אינטימי עם מסך המרצד
לא עוד כרבולות-כרבולות
לא עוד תַּחֲרוֹת-פרווה
אפילו לא דיון מעמיק בסוגית הפוגה הגדולה של מוצרט
עיניים בולטות מטה.
אצבעות מתקתקות.
***
דומיה השתררה, זהו ההדרן האחרון, כך חשו כולם. הפסנתרן המתולתל, פניו פני ילד, התיישב מהורהר, מרוחק, כמעט מנותק. ראשו מורכן, וידיו על ברכיו.
חצי דקת דומיה.
ואז, הרים ראשו, עצם עיניו, ואצבעותיו שקעו בקלידים.
את אותם רגעים לא אשכח. צליל אחר צליל, זוגות ושלשות, הגיעו אלי בצניעות, בצלילות, הולכים ומתעבים, רוקמים זה עם זה מלאכת מחשבת של כוראל ההולך ומתפתח. הקווים המלודיים זלגו בכרומטיקה מכַווצת והתגבשו לכלל משמעות הרמונית שהלכה והתפתחה ללא הרף. גופו קפא, ראשו מוטה לאחור, עיניו עצומות, וכך ניגן – מעשה כישוף.
היה זה רסיטל של אניני טעם. לא בכדי אזלו הכרטיסים שבועיים מראש והאירוע הפך לשיחת כל. אחרי נגינת סקריאבין, מוסורגסקי ורחמנינוב, היה הקהל משולהב. יבגני קיסין קד מיוזע, שוב ושוב צעד אל מאחורי הקלעים ושוב נקרא לקדמת הבמה, קידה, קידה נוספת, וחוזר חלילה. אולם מחיאות הכפיים לא פסקו. קריאות גבריות של 'בארבו' ו'בראביסימו' הדהדו לסירוגין, והקהל כולו עמד על רגליו והריע.
היבטתי בסבא שעמד על רגליו מלוא שנותיו, מכשירי השמיעה לאוזניו וכפות ידיו מיוזעות. לא הרבה פעמים ראיתי את סבא מריע כך, כפות ידיו פגשו זו את זו בקצב מתון וקבוע, אולם ללא הפוגה. שתי שורות לפני בלטה דמותו של פרופסור ברנשטיין, חנוט בחליפה כחולה חלקה. הפעם היה גם הפפיון. גם פרופסור ברנשטיין עמד על רגליו ומחא כפיים, בטמפו מהיר יותר. ציפיתי לראות איזה עטלף מציץ מכיסו, או לפחות חילזון חביב.
'הצלחנו!' התיישב הקהל שבע רצון משהתקרב קיסין לפסנתר, זו הפעם השלישית מאז גמר הקונצרט, מחדדים אוזן לקראת ההדרן שהרוויחו ביושר. השנינה המסורתית כי רק בתום הקונצרט מתחיל הקונצרט האמתי הוכיחה את עצמה שוב. סבא הרים יד ימנית דמומה לכיוון אוזנו ולחץ על הכפתור המגביר את מכשיר השמיעה.
קירות האולם, אלפי המאזינים, הבמה המרוחקת, גוש הפסנתר, ידי הנגן ולב המלחין, הפכו מקשה אחת – מעשה כישוף. כישוף שקט ומזוקק.
שיעול לא נשמע, גם לא כחכוח פשוט, המקשה כולה כאחת עצרה נשימתה בהתמזגות על-טבעית עם קדושת הצלילים.
כל זה ארך דקות ספורות בלבד, טיפות הצליל הלכו וגוועו חרישית, ובדומיה שהשתררה ניתן היה לשמוע את הרמת הפדל הרכה. קיסין המתולתל, פניו כפני ילד, נותר קפוא, עיניו עצומות, ראשו מוטה לאחור, ועמו חצי דקת דומיה.
הבטתי בסבא, ראשו כפוף, מצחו קמוט, ועיניו עצומות, לרגע תהיתי אם נרדם. קרבתי פני אל פניו בשקט. רגע לפני מחיאות הכפיים קלטה אוזני את חריקת מכשיר השמיעה עם הדמעה בזווית עינו.
***
– מתרחצים יקרים, עוד חצי שעה סוכת המציל נסגרת, הרחצה תהיה אסורה.
– הורים יקרים, שימו לב שהילדים לא עוברים את הדגלים השחורים.
– שימו לב, שימו לב, אחרי השעה שבע נפלטות מדוזות עם שיניים.
שכבתי בגבי על החול, השמש מכה בעיני הסגורות, מהדהדת את צלילי יום האתמול, נמנעת במכוון מלהניח את כובע המצחייה להגן על עיני. קולות הפכפוך הרחוקים נעמו לי והתמכרתי לצורות הגיאומטריות המוזרות שנרקמו מול עיני שבאפילה.
– הי בַּבּוּנים, לא להיכנס משם, צאו החוצה! ילדים, ה-ח-ו-צ-ה! של מי הילד פה עם הכחול?
– אני מבקש, אני מבקש, מתרחצים יקרים, הים קשה היום, קשה. מה התפקיד שלי? שתכנסו בבטחה למים ותצאו ותחזרו הביתה בשלום. מה אני מבקש?
– אתה שומע שתי שריקות – אתה צריך להסתכל! מי שורק, למה שורק?
'אחחח, איזו קקופוניה נהדרת!' התמוגגתי ומילאתי ראותי בשריקה. הלחמנייה עם הנקניק התמקמה בבטני בסיפוק, והעברתי לשוני על שיני בתנועה מורגלת, לוודא ש'שרה לא התקשרה'.
– אתה נכנס לשם, אתה מְסַכֵּן ילדים אחרים שנכנסים אחריך. אני מבקש, אני מבקש, מתרחצים יקרים, להתרחק מהדגל השחור, קדימה, תעברו יותר לכיוון צפון. אתם רוצים להיקלע למערבולת?
– הילד עם הגלגל האדום, יותר לכיוון צפון, אמרתי, ל-כ-י-ו-ו-ן צ-פ-ו-ן. מה, אתה שחיין ילד? י-ו-ת-ר צ-פ-ו-ן א-מ-ר-ת-י!
– משה רבינו, מה עבר עליו! אנחנו מתמודדים עם אלפיים, כמה הוא, רבבות?
– לי זה לא יקרה, לי זה לא יקרה, אבל אתה אשם בבאים אחריך! אתה לא שומע את השריקה?
– מתרחצים יקרים, הרחצה אחרי השעה שבע בערב אסורה! אני מדגיש, ה-ר-ח-צ-ה א-ס-ו-ר-ה, א-ח-ר-י ש-ב-ע ב-ע-ר-ב, ה-ר-ח-צ-ה א-ס-ו-ר-ה! הי, אתה, תוציא את כל הקבוצה פה!
הצורות הגיאומטריות הכהות המשיכו לנוע ללא הרף, רגע דימיתי לראות חילזון שהפך למדוזה, ורעימות הגלים הדהדו במעגליות ממכרת, קרבים ומתרחקים, קרבים ומתעגלים, קרבים ומתנפצים.
– הילד עם הגלגל האדום, לא יודע מי שומר עליך, צא החוצה עכשיו! אבא בעמוקים? אבל אתה תישאר פה. מה זה פה? פה זה פה! הוא שם, ואתה פה. לא לצעוק, לא לצעוק, אתה מפריע לשמוע את הגלים.
– מתרחצים יקרים, סוכת המציל נסגרת, שומעים? גם אנחנו צריכים לישון. אני מדגיש, אין מציל! הרחצה בים אסורה! אני מדגיש, א-ס-ו-ר-ה.
הערב הלך והעמיק, הסלולר שלי ניקר בגסות עקשנית בצלצולים חסרי טעם, ללא מענה. הקקופוניה החברתית, הכרבולות, התחרות, רעימות הכפיים, הפוגה הגדולה של מוצרט, הפפיון והמעוינים, והילד עם הגלגל האדום, כל אלה הפכו לחיזיון רוטט נפלא מתמזגים עם רעמת הגלים, נושאים עימם מיליוני שבלולים, שאינה פוסקת לרגע.
פקחתי את עיני באחת. סביב עלטה. החוף התרוקן לחלוטין.
'45 זה גיל יפה', חייכתי אליה.
