הוא שכב שם על הספה. החשמל היה מנותק וגם המים. הדבר היחידי שהחזיק אותו היה הבהוב האור מהטלוויזיה. הבהוב האור האדום סימן שהטלוויזיה פועלת למרות שאין חשמל.
הוא שכב שם בחושך מדמיין איך נהג המונית הרצחני מאיים להיכנס דרך הקיר לרצוח אותו. זאת ועוד הריאומטולוג האזורי יציל אותו עם זריקת הרמיקייד.
הפחד גאה בו. ביום היה הולך לחדר האמבטיה. מים לא היו שם אך זבוב עיקש טורדן שהתעקש לזמזם סביב ברז המקלחת עמד שם וארח לו לחברה עת היה יושב על רצפת המקלחת ובוכה לאלוהים שבאותו זמן בשבילו לא היה קיים.
חבילת קורנפלקס חצי פתוחה הייתה מזונו היחידי וערימות של עיתון "הארץ" ישנות היו אות חיים שמישהו היה חי פה פעם. המקרר היה מלא זבל רקוב.
בלילה הזבוב היה הולך החוצה לחפש לו קרבן אחר והוא היה הולך לספה ורובץ שם ער עד הבוקר מסתכל על הבהוב האור האדום.
ככה שבוע עבר והזבוב היה חברו היחיד. ובעולם לא היה לו חבר טוב כמו זבוב זה.
פתאום אמא באה ודוד שלו. הצילו אותו. הלבישו אותו בבגדים שהביאו לו ולקחו אותו באמבולנס לבית חולים קרוב.
הפרמדיק שבא באמבולנס נדהם. קשר את הקרבן והנה הוא נשלח המום וגמור לבית החולים.
בבית החולים כוחו לא עמד לו. הוא חשב רק על הזבוב. אותו זבוב שהיה חברו הכי טוב וסעד אותו בימיו הרעים. והנה בא הפסיכיאטר והסתכל בעיניו וקבע אשפוז בכפייה!
ואת הזבוב הוא לא ראה יותר.
