בואו להכיר את אמנית המילה המדוברת והסטוריטלרית אלהיה אייל מור!

אלהיה אייל מור, מספרת סיפורים ואומנית המילה המדוברת, תושבת חריש. נולדה בקליפורניה ארה"ב. בגיל 6 עלתה לארץ ויחד עם משפחתה התמקמה ברמת אפעל. כשבגרה וסיימה את לימודיה בביה"ס לג'אז רימון, היא התגוררה במשך 25 שנה בפרדס חנה. הקשר שלה לשירה סופית החל לפני כ 30 שנה כשהייתה בהודו. היא הפכה למספרת סיפורים בגיל 29 לאחר שעברה קורס בבית אריאלה בת"א ומשם בנתה דרך אמנותית מרתקת. מורה למיינדפולס (מודעות קשובה) ובודהיזם, יוצרת מופעים השוזרים שירה סופית במוזיקה חיה. מופיעה, מלמדת ומעבירה סדנאות ברחבי הארץ והעולם. אלהיה משתפת את סיפור חייה בגוף ראשון בשילוב ציטוטים ממשוררי השירה הסופית.

מתחילת ימי אני מחפש את פניך (כך מתחיל אחד השירים של המשורר רומי)

מתחילת ימי המסתורין קרא לי. עוד כשהייתי ילדה, תמיד שאלתי על אלוהים, הסתכלתי על השמים ותהיתי. במקביל גם אהבתי דרמה והצגות. הייתי משתתפת פעילה בחוגי תיאטרון ותמיד משחקת בהצגות ביה"ס. אמא שלי הייתה גננת שהפעילה גן קטן בביתנו. פעם בשבוע הייתה מגיעה נגנית אקורדיון בשם דתיה בן דור, בכדי לשיר עם הילדים. בנוסף להיותה נגנית אקורדיון היא גם הייתה התסריטאית של תוכנית הילדים קישקשתא. יום אחד היא סיפרה לי ולאימא שהיא כתבה שלוש תוכניות על עולה חדשה בשם אריאלה שנוסעת עם קישקשתא למקומות שונים בארץ. היא אמרה שהתפקיד נועד לי. וכך בגיל 10 הגעתי לטלוויזיה.

את התוכניות הללו ניתן למצוא ביוטיוב.

במשך מספר חודשים מונית הייתה אוספת אותי כל שבוע מביתי ברמת אפעל, בכדי לקחת אותי לאולפנים ברמת אביב. לאחר ההתרגשות הראשונית (אני בטלוויזיה!) חייבת לומר שהחוויה הייתה מייגעת. צילומים חוזרים ונשנים הם חוויה שוחקת ומתישה, כל שכן לילדה בת 10. גם זוכרת שבכל מקום ילדים היו מזהים אותי, מצביעים עלי, נועצים עיניים. מה שהתחיל כחוויה אקזוטית ומרגשת הפך לעול וכעבור זמן להוריי אמרתי להוריי שאני רוצה להפסיק. כך הסתיימה הקריירה הטלוויזיונית שלי אך אהבתי לבמה המשיכה. 27 שנה לאחר מכן, בעקבות רצון עז לחולל שינוי בחיי ולהרפות בכבלי העבר, שיניתי את שמי מאריאלה לאלהיה. בדיעבד אני מבינה ששמי החדש נשא בתוכו כמיהה שעוד לא הכרתי בה אז. את הכמיהה לדעת ולגעת באלוהי. אל ה-יה.

ניגנתי פסנתר קלאסי. ונרשמתי לביה"ס רימון

במהלך כל ילדותי וחלק ניכר מנעוריי ניגנתי פסנתר קלאסי. הייתי מסורה ומוכשרת ומוריי ייעדו לי עתיד כפסנתרנית קלאסית. אך המוזיקה הקלאסית הגבילה אותי. התאהבתי ברוח הפרועה של הג'אז וכשסיימתי צבא נרשמתי לביה"ס רימון לג'אז ומוזיקה בת זמננו. ביה"ס רימון היה אז בחיתוליו. התרגשתי מן העולם החדש שנפתח בפני אך כמי שגדלה על מוזיקה קלאסית התקשיתי מאוד ללמוד את שפת הג'אז והאלתור. לעומת זאת גיליתי שאני אוהבת להלחין ולכתוב מוזיקה ובמיוחד אהבתי להלחין שירי משוררים. האהבה העזה לשירה חייתה בי כבר אז. חלמתי על הרכב מצליח שמביא לסצנה המוזיקלית בארץ צבע ייחודי ועמוק.

איך "פגשתי" את ג'לאל-א-דין רומי (משורר סופי שחי בטורקיה במאה ה- 13)

את ג'לאל-א-דין רומי פגשתי כמה חודשים אחרי שסיימתי את לימודי ברימון ונסעתי להודו בפעם הראשונה.היה זה ביום האחרון שלי בהודו, הייתי עסוקה בכל אותן קניות של לפני שחוזרים הביתה.

זוכרת את עצמי משוטטת בשוק בבומביי. רחוב שלם שכולו דוכני ספרים; ספרי דת ומיסטיקה, בודהיזם הינדואיזם וכו, ערמות של ספרים הפונים לכל אותם מחפשי דרך אבודים שמגיעים להודו ואני הייתי אחת מהן. זוכרת איך שלפתי מאחד הדוכנים ספר דקיק ירוק שעל כריכתו היה כתוב Crazy as we Are "משוגעים שהננו" שירים מאת ג'לאל א-דין רומי. היה לי אז מושג ערפילי ביותר מי זה רומי, לא ידעתי עד כמה הוא מפורסם בקרב חוגים רוחניים בכל העולם, בקושי ידעתי מי הם ומה הם הסופים, אבל פתחתי את הספר וקראתי:

"בואו בואו באשר תהיו. נוודים, נוטשים, נוכלים, זה לא משנה. גם אם נדרתם אלפי פעמים ואלפי פעמים הפרתם נדרכם, שלנו היא לא שיירת ייאוש. בואו כפי שהנכם, בואו שוב".

אני זוכרת איך בתוך הלב שלי הרגשתי שמש קטנה נדלקת פתאום. אהה…. סובבתי את הספר וחיפשתי את תג המחיר…590 רופי. בהודו, 590 רופי בשביל ספר קטן— ועוד לפני 18 שנה–זה המון! כמו ישראלית ראויה שאלתי את המוכר: "why so expensive!" והוא, בניד ראש הודי שכזה אמר: “ahhh…very good poems….Rumi is a very good quality poem writer…”

ומכיוון שהייתי ישראלית ראויה לשמה שלא מוכנה שיעבדו עליה, עניתי בזעף: "too much money!" והמשכתי לדוכן הבא. אני זוכרת את עצמי מחטטת בספרים…הינדואיזם, בודהיזם….אבל בתוכי אותה שמש קטנה ממשיכה לדלוק, מנצנצת מהבהבת…. מבקשת…

ושמעתי לה. לא יכולתי שלא. חזרתי על עקבותיי, הוצאתי מן הארנק 590 רופי, וקניתי את הספר.

כך פגשתי את רומי.

איך הפכתי למספרת סיפורים

הייתי בת 29. ניסיתי לפתח קרירה כמוזיקאית, אך לא מצאתי את עצמי בתחום. ערב אחד הלכתי למופע של הרכב בשם "מרבד הקסמים". המוזיקאי גיל רון-שמע סיפר סיפורי עם בליווי שני מוזיקאים. נשביתי בקסם. כמה חודשים לאחר מכן הגיע לידי ספר בשם "stories of the spirit stories of the heart" שזה לקט סיפורי רוח מתרבויות ומסורות שונות.

קראתי בצימאון וביקשתי אודישן לקורס מספרי סיפורים בבית אריאלה תל אביב. כך התחילה דרכי כמספרת סיפורים. עולם הסיפורים כבש את ליבי. האמנתי שסיפורים הם הנוגדן האולטימטיבי לתרבות של מסכים (שאז עוד הייתה בחיתוליה) צרכנות, רדידות וניכור. במשך שנים השקעתי את כל כולי בעולם זה, חוקרת, לומדת, מספרת סיפורי עם, מיתוסים, אגדות עממיות, בספריות, בתי ספר, פנימיות, אירועים למבוגרים ועוד. הלכתי ללמוד טיפול בדרמה וסיפור, עשיתי השתלמויות בחו"ל, התמסרתי כולי.

ההבנה שאת שיריו של רומי ניתן "לספר" ויצרתי את המופע "בואו באשר תהיו."

כשהייתי בערך ב 40, ראיתי מספר סיפורים אנגלי, מופיע עם שיריו של רומי. מופע זה נטע בי זרע. הבנתי שאת השירים המופלאים הללו ניתן לספר כמו סיפורים. כמה שנים לאחר מכן פגשתי בפרדס חנה (המקום בו גרתי) זמר מאוד מוכשר בשם נתנאל גולדברג. יום אחד הצעתי לו שנעשה יחד משהו על רומי לכבוד "ליל הכלולות של רומי", שהוא הלילה בו רומי עזב את גופו ו"התאחד עם האהוב השמיימי". לילה זה נחגג במעגלים סופיים ברחבי העולם. יצרנו ערב של מוזיקה, פואטיקה וסיפורים לו קראתי: "בואו באשר תהיו". חשבנו שנופיע אתו פעם פעמיים וזהו. אותם פעם פעמיים הפכו לשמונה שנים של הופעות ברחבי הארץ וכמה בחו"ל. ככל שהופעתי אהבתי לרומי ואחר כך למשוררים סופים נוספים העמיקה. אותה פואטיקה מיסטית העולה מתוך תרבות האסלאם פתחה בי מרחבים של ערגה, יופי וכמיהה לנשגב. במיוחד נגעה בי התחושה שמילים של מוסלמי מהמאה ה12 הן כל כך רלוונטיות להיום. הרגשתי (עדיין מרגישה) חדורת שליחות להביא מילים אלו, הנושאות תדר עמוק של אחדות ואהבה החוצות גבולות של דת ולאום אל תוך החברה הישראלית המשוסעת והמפולגת.

"פותחת" בספריו של רומי ויוצרת קלפים. ("השירים הללו הם הוראות הפעלה לחיים")

לאורך השנים, נהגתי להסתובב בקביעות עם ספר של רומי. בעתות מצוקה, משבר או התבלטות הייתי פותחת את הספר על מנת לקבל הכוונה ממילותיו. השירים היו לי למדריכים ומורי דרך. לאחר שיצרתי את המופע "בואו באשר תהיו" חשתי שהשירים הללו רוצים לצאת לעולם בצורת קלפים, ויצרתי את "דת האהבה" קלפי רומי. כשהייתי בתהליך יצירת הקלפים היו לי שתי תאונות רכב, אחת אחרי השנייה במרווח של שבוע. על תאונות אלו כתבתי סיפור קטן בחרוזים בהשראת שיר של רומי שמתחיל כך:

"כשצרה מגיעה, עליך מהר לשבח! אחרי אולי יגידו אוי לא! אבל אתה תמצא את עצמך נפתח כמו שושנה המאבדת את עצמה, עלה אחר עלה".

לינק לסיפור שנכתב – "או לא"

https://www.ellayamindfulness.com/post/%D7%90%D7%95%D7%99-%D7%9C%D7%90

אחרי שכתבתי סיפור זה, התווספו סיפורים נוספים. כפי שאני נוהגת לומר במופעים שלי ובסדנאות שמעבירה, שירים אלו הם לא רק מילים יפות, הם הוראות הפעלה. הם מלמדים אותנו כיצד לנהוג ולפעול בעולם. התחלתי לפגוש את חיי מבעד למראה שרומי העמיד לי. מראה צלולה, חדה ומהבהבת בנגוהות של יופי. את הסיפורים ניתן למצוא באתר שלי:

https://www.ellayamindfulness.com/blog

החתונה השמיימית ומשבר רוחני

כשהייתי בערך בת 46, כמה שנים אל תוך עבודתי עם השירים של רומי, התחלתי להרגיש שאני כבר לא מצליחה להתחבר למילים שלו. בדיעבד הבנתי שמבני אגו פנימיים שכמו "אחזו" ברומי למען חיזוק הערך העצמי שלי, היו צריכים להתפרק אך בשעה שזה התרחש לא הבנתי מה קורה. השיא הגיע כשערכנו אירוע גדול לכבוד ליל הכלולות של רומי, לו קראנו "החתונה השמיימית". זוכרת איך דיברתי מילים יפות בפני קהל גדול, כשמאחורי 4 מוזיקאים נהדרים, ובעצמי הרגשתי ריקה. אחר כך סיפרתי לחברים ומכרים שהיה זה כאילו שהכל היה מוכן לחתונה אבל החתן לא הגיע. עברתי כמה שנים חשוכות למדי בו אבדה לי משמעות העשייה והיצירה. זה היה שלב חשוב בהתפתחות שלי, בו הבנתי דברים רבים. בהדרגה האהבה לרומי חזרה אלי, וחזרתי להופיע ממקום הרבה יותר עניו ומחובר.

צחוקו של אלוהים המופע

לפני די הרבה שנים, באירוע של "דרך אברהם" (יהודים וערבים שמאוחדים סביב דרך הסופית) שלפתי מתוך דוכן ספרים ספר בשם "צחוקו של אלוהים", פתחתי והתחלתי לצחוק. כל שיר מילא אותי בדגדוגי שמחה ומתיקות. עברו השנים ולפני כשנה, כשחשבנו שהקורונה כמעט בסופה, החלטתי שאני רוצה ליצור מופע חדש. מופע שמבוסס על שירתו של חאפיז. החלטתי שלמופע יקראו "צחוקו של אלוהים". הגיע גל שני ואז שלישי והתוכניות נגוזו. במקום להוציא מופע, בשנה הזו הוצאתי את "קלפי חאפיז – צחוקו של אלוהים".

לינק לסרטון הקלפים