"בשנה הבאה," היא אמרה לעצמה, "אני לא יושבת על שום מרפסת ולא סופרת ציפורים נודדות או אחרות. בשנה הבאה אני בעצמי אהיה ציפור נודדת ואעוף למחוזות אחרים ושאנשים יספרו אותי אם הם כל כך רוצים." אבל זה לא קרה. כל שנה היא היתה מבטיחה לעצמה שתפרוש כנפיים ותעוף כבר, ובמקום זה היא נשארה נטועה במטבח עם ערימה של כלים מלוכלכים מארוחת החג, ועם הבטחות לשנה הבאה. השדות מסביב לביתה כבר מזמן הפכו לשכונות יוקרה, הילדים שלה כבר מזמן לא ילדים, ומשחקי תופסת זה רק זכרון עמום מימים רחוקים. ובכל זאת בראש השנה, כשריח הסתו באויר ורימונים אדומים תלויים על העץ בגינתה כמו קישוטים של חג המולד, היא תמיד חושבת לאן היתה עפה אם רק היתה ציפור חופשיה.
היא מפנה מהשולחן את קערת הענבים האדומים, וחושבת איך היתה פורשת כנפיים, דואה באויר, חגה מעל ביתה פעם אחת, ויוצאת עם הלהקה אל מחוזות העבר, אל נערותה וצעירותה, אל הימים בהם פלומתה היתה רכה, כנפיה היו חדות וחזקות, ומשבי אופטימיות חוללו סביבה ונשאו אותה אל על. היא היתה תרה אחרי אותה ציפור צעירה, מנקרת בזנבה, ושואלת אותה, "לאן את חושבת שאת עפה בדיוק?" ואולי אז הצעירה היתה עוצרת לרגע, מנמיכה עוף, ותוך כדי כך יוצאת מהמסלול ומאבדת את הכיוון. היא היתה כועסת בוודאי, היתה מנסה למצוא שוב את מקומה ולחזור לתלם מעופה, אבל היא רק היתה מצפצפת באזנה, "יותר טוב כך" ונוסקת לגבהים.
היא אוספת את עיתוני החג שזרוקים בכל מקום ותוך כדי כך מציצה בכותרות, מדפדפת במוספים, מסתכלת על המודעות. עינה נתפסת במודעה של טיול לקוסטה ריקה, והיא חושבת לעצמה שאולי היתה מתעופפת לשם, אל המקום הירוק והיפה הזה, מקום שבו ציפור אפורה שכמותה היתה נעלמת בין שלל הציפורים הצבעוניות, והיתה יכולה להקים לה קן קטן ונעים בין ענפיו של עץ מנגו ריחני.
בחוץ מתחיל להיות מעונן וריח סתו נישא באויר, ריח של גויאבות ורימונים מעורב באדמה רטובה ורמז של גשם ראשון, ומתובל בעוגת דבש עם ציפורן וקינמון. היא מנערת את המפה בחוץ, ומתעכבת רגע להסתכל על שלישיה של יונקי דבש שחגים מסביב למתקן של מי הסוכר שהשאירה להם. אחד מהם מתיישב על המיכל, ולשבריר שניה הם מסתכלים אחד על השני והיא יודעת בוודאות שפעם גם היא תהיה ציפור.
למחרת בבוקר היא יוצאת עם זריחה החוצה. יונקי הדבש אינם, אך על הסלע ליד הבריכה עומדת אנפה לבנה גדולה. היא שואלת אותה, "מה את עושה פה, אנפה? את לא קצת רחוקה מהבית?" אבל האנפה רק פורשת כנפיים גדולות דרכן חודרות קרני השמש הראשונות של השנה החדשה והיא יודעת שזה האות שלו חיכתה, האות להשחיז את כנפיה החלודות, לעמוד בחוץ, ולחכות למשב של אופטימיות.
