אני מנסה להסתכל החוצה על החיים שלי, וביני לביני לא מצליחה להחליט אם זה בעצם מה שאני עושה כל הזמן, ואולי מוטב שאפסיק. אני מנסה לחשוב אם אני מכירה את עצמי, מונה סיבות שיראו לי שאני ברת מזל: משפחה, חברים, כלב שנותן לי תחושה של בית. איך זה שמישהי כמוני שיש לה כל כך הרבה עדיין מוצאת את עצמה נזקקת כל כך, עדיין לא מצליחה לגמרי להסיט את המבט מהאין. מתעקשת לשאול:
ומה עם קריירה?
ומה עם אהבה?
ומה עם הכתיבה?
והשאלה הגדולה שכל הזמן מתפרקת אצלי בתנודות מצבי הרוח, חוסר השינה והטרדות ששוטפות לי את היומיום, היא השאלה שמאז שאני רק יכולה לזכור מלווה אותי: מה יהיה איתך? מה יקרה לך עוד? מה עם העתיד, שקד? יהיה לך עתיד?
ידעתי זמנים אחרים, זמני תהום. זמנים שהשאלה הגדולה הזו – שהיא למעשה שאלה אחת, רק מרובת פנים ומלאת שכבות – לא היה לי כוח להמשיך ולהבעיר אותה בי, כמעט. ומאז, על קוצו של כמעט אני חיה.
חשבתי, ככה כולם. דפדפתי הלאה, התלבטתי אם לעצור על דף אחר, או לנחות בדף ריק. לא הייתי בטוחה כבר מה מפחיד אותי יותר. חיפשתי משהו אחר להעמיד עליו את המבט. די כבר לנבור שוב ושוב במה שהיה.
והפחדנות הזו – לא יכולתי שלא לבקר את עצמי ולומר – את אף פעם לא רוצה להציץ שוב לתוך הזמנים השחורים. איך את מצפה לכתוב משהו אמיתי ככה?
הצרה איתי היא, חשבתי, שיש בי איזו דחייה של כל הדבר הזה שנקרא התחברות. נאמנה אדוקות להעדר נאמנות עצמית, כמו הרגל מגונה שלא ברור מתי החל ובעיקר לא ברור איך לחדול ממנו. כאן ולא באמת כאן. מסתובבת בעולם עם הידיים קפוצות מול פניי, רק שלא אֶפָּגַע, רק שלא אֶפְגַּע.
בבוקר ההוא, אני והשירים־בהתהוות שלי יצאנו לדרך. לא שאני מתכוונת לזה בדיוק ככה, אבל "בהתהוות" זה תחליף מכובס ונקי יותר מאשר לומר "לא מלוטשים", זה נותן קצת תקווה. אני זוכרת שחשבתי, צריך להשתדל שלא לְצַפּוֹת להרבה, זו הגנה בטוחה מפני אכזבות, והתיישבתי בקרון שהכי קרוב לקרון הצפוני ביותר. כלומר, הכי קרוב לקרון שבו יושבים אנשי העסקים, אלה שגם נסיעה ברכבת צריכה להבדיל אותם מפשוטי העם, וחייבים לשמור לעצמם מקום טוב.
אבל די מהר נוכחתי לדעת שזה לא משנה איפה אני או כל אחד אחר בחר לשבת. זה היה בוקר של כיסאות מוזיקליים לצלילי מנגינה שאף אחד מיושבי הרכבת, אפילו לא המדושנים שבהם, לא יכול היה לבחור.
לאן שלא הסתכלתי, ראיתי אנשים שולפים ניידים ומצלמים. פְּנִים-רכבת, חוץ-רכבת. חיפשו דם כמו כלבי גישוש, אבל אז עדיין לא הבנתי. כך וודאי נראים אחורי הקלעים של חיווט-האינטרנט, חשבתי, קרביים מלאי רפש אסתטיים-למראה. הטרידה אותי המחשבה שהפרצוף המופתע שלי יצוף בסרטונים האלה, אז הרכנתי ראש למחברת, וגם שם, מה שראיתי היה רק עוד עקבות:
הַדֶּלֶת שֶׁנִּפְתַּחַת מוּלִי רַק בַּזִּכָּרוֹן,
רַק שָׁם וְאָז,
הַקּוֹל שֶׁקּוֹרֵא לִי לָבוֹא
רָחוֹק כָּל כָּךְ
תָּמִיד רַק כָּךְ
נוֹכַחַת וְלֹא רוֹצָה לְהִמָּצֵא
בֵּין הַמִּלִּים הַנִבְלָעוֹת בָּרוּחַ
נִשֵּׂאת וְלֹא רוֹצָה לַחֲזֹר
יש עוד אנשים כמוני, שקמו מוקדם מאד, ולקחו מרווח ביטחון בתכנון היום הזה, ואפילו לא בילו עד מאוחר ביום הקודם, כי ידעו שהם צריכים לקום מוקדם נורא, לתפוס את הרכבת הנכונה לעבודה. והיה לידי כבר מי שאמר איך האדם מתכנן תכניות ואלוהים צוחק.
אבל איזה מן הומור זה.
יותר מהכול, הרגשתי איך מַפָּלִים של תסכול וציניות גאו והציפו את הקרונות, יכולנו כולנו לטבוע בהם בדרך החוצה. "איזה חוסר התחשבות מצידו", "למה משביתים חצי מדינה בגלל אדם אחד."
ואני חושבת על האדם ההוא, על השמיים הריקים שנפרשו מעליו. איך זה שאני עוד כאן, תחת אותם שמיים?
הכעס של הנוסעים האחרים מִלֵּא את תחנת האוטובוס, את שולי המדרכה, את הכביש, פונה הפעם למוקד אחר. "אמרו, יורידו אותנו פה וישלחו אוטובוסים. אז אמרו."
"האוטובוס הבא רק עוד שעה!"
שעתיים אחר כך, על האוטובוס, אני מבינה שהייתי על הרכבת הפוגעת. גם אם לא הייתי בקרון שהרגיש אותו מתחת לגלגלים, ולא הייתי מהנוסעים שתהו ברגע הראשון אם אלה היו סלעים. אפילו שגם כשסלעים נשברים, זה קורה בהפתעה. עצרנו לכמה דקות ארוכות. כשזה קרה, לא הבנתי, חשבתי, טוב, קורה מדי פעם, שהרכבת נעצרת. אבל אלו היו דקות ארוכות באמת. אחר כך הודיעו בכריזה: חשש לפגיעה באדם על המסילה. אחר כך פינו אותנו.
כשהתמקמתי באמצע האוטובוס, במיקום צדדי ככל שיכולתי למצוא, הוצאתי את המחברת שוב.
אם אדם נופל למסילה באמצע הבוקר, אף אדם לא יכול להרים אותו. נותר רק להתקבץ סביבו ולהביט בשייריו. כמו ילדים שמסתכלים על גופת ציפור, מזועזעים ומוכי חלחלה, ועדיין, לא מצליחים להסיר את המבט.
הנוסעים סביבי לא מפסיקים לשפוע הצעות אלטרנטיביות להתאבדות שלא תערער את רווחת הציבור.
"למה לא ללכת לים?"
"למה לא לבלוע כדור, לבד בבית?"
אני שומעת אותם פונים בדברים ישירות לאדם שכבר מת, כאילו הוא עומד ממש שם מולם. הנוסעים – על הרכבת הפוגעת ומחוצה לה – שוצפים עצבים על שהם מאחרים בגללו לעבודה, ללימודים, לצבא. עוסקים בתיאור הגופה. מחליפים ידע אודות הסטטיסטיקה הכרוכה באירוע כזה: "כן, זה קורה פעם באיזה חודש. החודש קרה פעמיים. מה פתאום כואב, זה הלם למערכת."
אני מכניסה את המחברת, המילים "מה יהיה איתך שקד" עוד נעוצות בי. מה באמת.
הדיבורים שלהם ממשיכים להציף לי את הראש, כמו רעש לבן טורדני. ועדיין, אני לא יכולה שלא לחשוב, מה הוא הרגיש. לא ברגע האחרון, אלא ברגע שלפניו.
"חצוף הבן אדם הזה, לא מספיק הוא סבל, רצה שכולם יסבלו."
אם זו, אולי, בדיוק הייתה הכוונה שהנחתה אותו – איך לא יתעלמו ממנו יותר.
אבל מה הוא חשב על הסטטיסטיקה? על זה שבאמת, פעם בחודש שדבר כזה קורה?
"מדינת-חֶלֶם שכזו. לשום דבר לא יודעים להיערך פה."
על זה שהיו כמוהו כבר קודם, אפילו בבחירה הזו ללכת? הוא היה ציני? היה בזה רשע?
"בחו"ל זה לא היה קורה."
הוא לא היה קשור למקום הזה מספיק?
לא היו אנשים בחייו שהיה להם אכפת ממנו?
אולי לא מספיק. אולי אכזבו אותו. אולי הוא אכזב אותם.
מה גורם לאדם ליפול ככה?
אני מנסה לגלות אמפתיה כלפיהם, אפילו שאני לא רוצה. אני מניחה, לפחות ככה הראש שלי מסביר לי, שהתגובות הצוננות האלה עלו כי הם רצו להדוף מעליהם את כל זה. הם לא ביקשו את המוות שיִפרַע להם ככה את החיים.
אבל אף אחד לא באמת מבקש. גם לא מי שנפל.
אני לא מתכוונת, לא בהכרח רוצה, ובכל זאת, הפחד מהדברים הגדולים והכרת התודה על הדברים הקטנים מכים בי. אני פוחדת מהיפרדות מהעולם הזה, אבל בו זמנית גם נוצרת בי את מה שמעורר בי אושר. הצורה שבה העננים מפסלים את השמיים, האופן בו אני מחבקת-מתרפקת על הכלב שלי, והוא מחבק-מתרפק עליי בחזרה, האנשים שנכנסו ויצאו מחיי, על הקיום המפוקפק אך בכל זאת רומנטי שהיה להם בי. הם שבים ומכים בי, מפרפרים בין הלם להלם. אפילו שאז, כשזה קרה, השמיים היו נטולי ענן, הכלב חיכה אי שם בבית, והאהבה ממני והלאה. כל זה כל כך רחוק ממני, ובכל זאת, כל התקופות וכל האנשים שחצו אותי וכל הפצעים שפצעו בי ופצעתי בי, עוד פועמים, לא מפסיקים לחיות.
