שלושה שירים | יהודה ויצנברג ניב

הרצון הגדול

הָרָצוֹן הַגָּדוֹל
שֶׁקַּיָּם בִּי לִכְתֹּב
אֵינוֹ מְכַסֶּה
עַל רִפְיוֹן־הָרוּחַ,

הוּא צָף לִפְרָקִים
דְּרוּךְ־כְּאֵב
וּבוֹלֵם אֶת זִכְרוֹנוֹתַי
בְּעוֹר־שִׁנָּיו.

הַבֹּקֶר נִזְכַּרְתִּי
בְּמַשֶּׁהוּ שֶׁאֵינִי יָכוֹל
וְאֵינִי רוֹצֶה לִשְׁכֹּחַ;

כְּשֶׁהָיִיתִי בֵּן 14 לְעֵרֶךְ,
קָנְתָה לִי אִמִּי מְכוֹנַת־כְּתִיבָה
בְּנִגּוּד גָּמוּר לְדַעְתּוֹ שֶׁל אָבִי,
נִרְאֶה שֶׁכְּבָר אָז הֶאֱמִינָה
בִּיכָלְתִּי לִכְתֹּב.

עיר ילדותי

עִיר יַלְדוּתִי
כְּמוֹ אִמָּא רַחוּמָה,
מְאַמֶּצֶת אוֹתִי אֶל לִבָּהּ
וּמַבִּיטָה בְּעֵינַי,

מִקְצַת הָרְחוֹבוֹת
שֶׁהִכַּרְתִּי
שִׁנּוּ מִתְאָר.
הָאַסְפַלְט נֶחְרַךְ
מִשֵּׂיבָה טוֹבָה,
רַבֵּי־קוֹמוֹת כְּמוֹ הִצְטַמְּקוּ.

הַיֶּלֶד שֶׁהָיִיתִי מִתְחַקֶּה
בְּסַנְדְּלֵי־הַשַּׁבָּת שֶׁלּוֹ
אַחַר טְבִיעוֹת הַצְּעָדִים שֶׁל אָז,
מַתִּיר לְעַצְמוֹ
אֶת הַדְּמָעוֹת.

הגעגועים

הַגַּעְגּוּעִים
לֹא מְנִיחִים לִי,
הֵם רוֹחֲשִׁים
מִתַּחַת לְעוֹרִי כְּמוֹ רִמָּה.

כָּל מִכְתָּב שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב
אֲנִי קוֹרְעוֹ בַּזַּעַם,
כָּל זִכָּרוֹן שֶׁאֲנִי מַעֲלֶה
אֲנִי שׁוֹמְרוֹ לְעַצְמִי.

הַמִּלִּים, הַמִּלִּים
אֵינָן מִתְמַסְּרוֹת לִי
הַפַּעַם בְּקַלּוּת

זֹאת מִשּׁוּם שֶׁהַחֹם,
הַחֹם הַנּוֹרָא הַזֶּה שֶׁל שִׁלְהֵי־הַקַּיִץ
גּוֹרֵם לְמַחְשְׁבוֹתַי לְהִתְפָּרֵעַ
בֵּין הַמֵּצַח לָעֵינַיִם.