שלושה שירים | יהודה ויצנברג ניב

עננֵי הלילה

עַנְנֵי הַלַּיְלָה
מְרַחֲפִים עַכְשָׁו מֵעָלַי
וַאֲנִי כְּמוֹ יֶלֶד מַבִּיט בָּהֶם
בְּפֶה פָּעוּר, חָשׁ
אֵיךְ סַעֲרוֹת־הַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי
מְפַזְּזוֹת בֵּינֵיהֶם.

בַּלֵּילוֹת הָאַחֲרוֹנִים
סַף־הַשֵּׁנָה שֶׁלִּי נָמוּךְ מְאוֹד,
הַגּוּף כְּאִלּוּ מִתְמָרֵד
תַּחַת מוֹסְרוֹתָיו,
הָעֵינַיִם כְּאִלּוּ נֶעֱצָמוֹת
מֵאֲלֵיהֶן.

קוֹלוֹת הַלַּיְלָה הַמְּהֻסִּים
נִכְנָסִים אֵלַי מִבַּחוּץ;
דֶּלֶת נוֹפֶלֶת, פַּח נוֹפֵל,
כֵּלִים מֵהֶם מְפִיקָה הָרוּחַ
אֶת הַהֲבָרוֹת הָעַזּוֹת
בְּיוֹתֵר.

הטרוף השקט

הַטֵּרוּף הַשָּׁקֵט בְּעֵינַי
מוֹלִיכֵךְ הַרְחֵק

וַאֲנִי לְמִצְעָר מְגַיֵּס
אֶת כָּל כּוֹחוֹת־הַנֶּפֶשׁ שֶׁלִּי
כְּדֵי לְעָצְרֵךְ בַּזְּמַן.

הָרַדְיוֹ מְנַגֵּן וַלְס
הַטּוֹן הָרוֹגֵעַ מְמַלֵּא אֶת יְרֵכַי
בִּתְשׁוּקָה עַזָּה לִרְקֹד.

עֵינַי הַדּוֹמְעוֹת
רוֹאוֹת בַּשֶּׁטֶף הַיְּרַקְרַק בְּעֵינַיִךְ
אֵיךְ תְּשׁוּקָתִי רַבַּת־הַשָּׁנִים
מְפַזֶּזֶת עֲדַיִן בְּתוֹכָן.

ואז נפקח חיוכך

וְאָז נִפְקַח חִיּוּכֵךְ הַטּוֹב,
הָעֵינַיִם שֶׁלָּךְ הַפְּנִימִיּוֹת צָחֲקוּ אֵלַי
כְּמוֹ מֵאֶלֵיהֶן.

מִי יָכֹל לִשְׁקֹל אֶת עָקַת־הָאֹשֶׁר
שֶׁצָּנְחָה עָלַי פִּתְאוֹם?

הַמֶּרֶץ הָרִאשׁוֹנִי
שֶׁחָזַר אֵלַי הַבֹּקֶר;
מַנְגִּינַת הַבְּרָזִים בִּשְׁעַת הַגִּלּוּחַ,
הַקָּפֶה הַמִּזְדַּמֵּר בְּקֵבָתִי

מוֹבִילֵנִי לְלַוּוֹת אֶת מַעֲשַׂי בְּחֶדְוָה
חַסְרַת־מַעֲצוֹרִים.