בשעת בוקר לא ידועה התעוררה הלנה משנתה. לחייה אדומות מהחום שהצטבר בין שכבות הבגדים אותם לבשה יום ולילה. כי אי אפשר לקחת בגדים במזוודה, שהנאצים לא ירגישו. אבל, כשהלנה קמה, ראתה מבעד לחלון ילדים משחקים בשמש הקליפורנית. אוי ואבוי, חשבה הלנה, הילדים לא יודעים שיש מלחמה!
בדשדוש רגליים איטי הלכה על השטיח שהיה מרובב בשאריות אוכל אותו לקחה מהשלחן להחביא מהנאצים. היא החביאה בין כריות הספה, בארון הלילה ובין בדי הקנבס הענקיים שנהגה לצייר עליהם. ריח דוחה עלה ממקומות. שבעלה לא הצליח למצוא במבצעי הנקיון שלו.
באותו בוקר, כמו בכל בוקר, התיישבה לשולחן שהיה ערוך כבר במאכלים החביבים עליה – פרוסת לחם וגבינה, ביצה קשה וספל קפה מהביל.
תאכלי משהו, אמר בעלה והלנה התבוננה בו בחשדנות. צריך מאד להיזהר, כי הנאצי הזה יכול לתת לה קפה מורעל ואז היא תמות.
בתה נכנסה לחדר וחיוך האיר את פני הלנה. מיד אמרה בהתרגשות:
תאכלי משהו! את. נראית קצת עייפה.
אכלתי כבר, אמרה הבת. ואת, אמא, אכלת?
אני לא יודעת, אמרה הלנה וחיוך נוסף האיר את פניה.
אבא, אמרה הבת, כמו שאמרתי לך בטלפון, הבאתי את זה.
מה הבאת אמרה הלנה.
הבאתי כדור שהרופא רשם לך.
לי? שאלה הלנה.
כן, לך, ענתה הבת. הנה, תקחי עם הרבה מים.
לא, אמרה הלנה, אני לא הלכתי לרופא.
האב והבת החליפו מבטים והוא נראה כנוטה ליפול.
אבא, תחזיק את עצמך אמרה הבת.
מה קרה לאבא? שאלה הלנה, וחרדה בקולה.
כואבת לו הבטן, אמרה הבת, אבל הרופא נתן לו כדורים מצוינים.
רק לאבא הוא נתן, אמרה הלנה. גם אני רוצה!
גם לך, גם לך אמאל'ה, אמרה הבת, והלנה בלעה את הכדור.
אבא, הכדור יתחיל לעבוד בעוד עשרים דקות ואז אקח את אמא למקלחת.
מה יתחיל לעבוד? שאלה הלנה.
המזגן יתחיל, אמר בעלה.
תאכלי משהו, אמרה הלנה. את נראית קצת עייפה.
כבר אכלתי, אמרה הבת והרגישה שעוד רגע לא תוכל לעצור את הדמעות המתחילות להיקוות.
תחזיקי את עצמך אמר אביה, כי אני כבר לא יכול.
מה קרה לאבא, שאלה הלנה.
כלום, אמרה הבת.
בואי אמא, אני רוצה להראות לך משהו במקלחת אמרה הבת.
משהו בשבילי? שאלה הלנה. בשמחה.
שתיהן נכנסו לחדרון הקטן. הבת הוציאה מתוך תיק בד לבנים חדשים, חולצה לבנה רקומה וחליפת מכנסים מחויטת. את כל אלה פרשה בקפידה על הדוכן הקטן. עיני הלנה התרחבו. את רואה, אמרה לבתה, תראי איזה בגדים יפים הכנתי לי.
יופי, אמאל'ה, עכשיו תתפשטי.
מה?! אמרה הלנה.
תורידי את כל הבגדים אמא. תתקלחי, ואז נלך לטייל.
לא, אמרה הלנה בקול עמום. לא! אני כבר התקלחתי. ובכלל, אסור להוריד את כל הבגדים בגלל הגרמנים.
אלוהים, עזור לי, חשבה הבת. אצטרך לתת לה עוד כדור.
לאחר שעה וחצי של חום מתיש, לחות איומה, הבטחות ודברי מרמה, הלנה יצאה מהמקלחת. היא נראתה כה רזה, כה קטנה, בלי שכבות הבגדים הצואים. ריח נפלא נדף ממנה. בעלה הושיט לה את שתי ידיו וקרא לה בשמות החיבה של ימי נעוריהם.
מצטערת אין לי זמן, אמרה הלנה, אנחנו יוצאות לטייל.
הלנה, הלנה אמר האב.
תפסיק אבא אמרה הבת וחרבות כאב שיספו את ליבה. אנחנו צריכות להיות שם בעשר.
ובאותו בוקר נאה, שלא היה חם מידי או קר מידי, בוקר שבו עלי העצים בשולי הדרך נראו יפים ורעננים כמו לא קרה דבר, לקחה הבת את הלנה למוסד החורף הנצחי.
