הגעתי למשרד בשעה שמונה בבוקר. השמש התמסטלה בשמיים. פתאום חם ופתאום קר, שעה חשוך ושעה מואר, אמצע מאי ואני לא מצליח להסביר לעצמי איזו עונה זו עכשיו.
המערכת של העיתון הייתה שוממה כמעט לחלוטין. שלומית, המזכירה עמדה בכניסה כמו סלקטורית במועדון לילה. השיער שלה היה אסוף.
"זהו מפסיקים את הפרינט, עוברים לדיגיטל, פיטרו את רוב העובדים", ירתה עליי.
"אז אני מפוטר", עניתי (לא שזה באמת אכפת לי.. גם ככה אני מרוויח שם גרושים).
"לא. אתה דווקא נשאר. בפורמט של עבודה באתר, הבעלים אומר שצריך מישהו שיכתוב את רוב המלל… באונליין, נו זה גם ככה בעיקר קופי־פייסט ועריכה בסיסית. פחות עיתונאות של פעם, בקיצור תפור עליך", אמרה.
לרגע הייתי בטוח שהיא מנסה להחניק איזה צחוק.
"נו תמיד הייתי מן בינוני כזה", חשבתי, "אחד שיודע לעשות הרבה דברים ברמה בסיסית אבל לא מצטיין בכלום. בן אדם של סטנדרטים נמוכים".
"אמרת משהו?", שאלה.
"לא", עניתי והתחלתי ללכת לכיוון השולחן הקטן שלי, שנראה לפתע כל כך סקסי.
"העמוד" – עיתון יומי. היה רשום על השלט המצהיב.
פתחתי את הלפטופ והתחלתי לדפדף בין המיילים, כשהבחנתי בו בזווית העין. שפוף וכפוף, אפו הנשרי מחזיק משקפיים שחורים כבדים, זקן תיש עיטר את פניו וידיו נושאות קרטון קטן.
"ששון. מה? מה קרה?!", שאלתי.
הוא סינן בין השיניים קללה בשפה לא ברורה ויצא.
תכל'ס נזכרתי, במחשבה שהייתה לי בחודש הראשון לעבודה, מה יהיה עם ששון ביום שהכל יגמר. בשנתיים האחרונות כבר ראינו שהעבודה ירדה, זה לא מה שהיה פעם. הסכין כל הזמן התקרבה לצוואר, אבל מי יגע בו? מי מסוגל לגעת בששון? חוץ מאלוהים אף אחד לא יכול עליו, ככה לפחות האמנתי.
בתקופה הטובה, כשהתחלתי את העבודה, המערכת שקקה חיים. ריכולים, מי שכב עם מי, מי לכלך על מי, אבל ששון היה תמיד מעל זה. איש מבוגר שספון בחדרו, מצליף על המקלדת מילות קינה קצרות.
אמרו שהוא היה שם מיום פתיחת העיתון, אבל אף אחד לא ידע אפילו איפה הוא גר. רק שהוא ששון, איש מודעות האבל וזהו.
לא יכולתי להתרכז בעבודה המועטה שהייתה ואז הגיע מייל קצר.
שי שלום,
אל תשכח לקחת את כל הדברים שלך.
סוגרים את המשרדים.
ממחר עוברים לעבודה מהבית. חסכוני, נוח, יעיל ומשתלם לכולם!!
win win situation
בהצלחה לצוות שנשאר, אתם צבא קטן וחכם!
ביחד נעשה ונצליח!
מאמין בכם.
דוד בן יוסף
מנכ"ל "העמוד", עיתון דיגיטלי מוביל.
"אבל היי, בשורות טובות. אתה לא מפוטר", אמרתי לעצמי ולא יכולתי להפסיק לחשוב על ששון.
"אתה נועל? אל תשכח לכבות את המזגנים", אמרה רות, המעצבת הגראפית.
עשיתי כן עם הראש וחיכיתי שגם היא תלך.
איזה שקט כאן. כמה דממה. בשנים האחרונות לאט לאט נחתכנו, כמו פרוסות נקניק מקולקל, הורידו מדורים, צמצמו, העמיסו עוד על הקיים – אבל לרגע לא חשבתי שהמוות יהיה מחוסר עבודה.
המשרד של ששון היה פתוח. לא יאמן, תמיד הוא נעל, כאילו יש שם סודות מדינה.
ארזתי את הלפטופ בתיק הגב וזרקתי לשם גם את התמונות של גרושתי והילד. מי תולה במשרד תמונות של אשתו לשעבר? אחד כמוני, שלא רוצה שישאלו אותו יותר מדי שאלות.
נכנסתי לחדר שלו בפעם הראשונה מתחילת עבודתי בעיתון.
על הקירות היו תלויות תמונות שלו עם כל מיני מפורסמים: אריק שרון, צבי שיסל, אריק לביא, יוסי בנאי וגאולה נוני. מתים כולם. המבט שלו בצילומים המצהיבים חזר על עצמו תמיד. הוא לא חייך, רק עמד קפוא עם האף הנשרי, זקן התיש והמשקפיים הגדולים.
מודעות אֶבֵל מצהיבות היו זרוקות בכל פינה, מהתקופה שהמדור היה הלהיט של בתי הדפוס. המגירות היו פתוחות.
מסקינטייפ קרוע, מספריים, כמה עטים, שדכן, אבל לא היה שום פנקס, או יומן שיכולים לתת קצת מידע.
כוס הקפה האחרונה, עם שאריות בוץ דבוקות, בצבע שחור, נחה על השולחן ולצידה מאפרה עמוסה בבדלי סיגריות.
הריח שלו, ניחוח חמוץ־חריף של ששון, עדיין שלט בחדר.
את רוב חייו הבוגרים העביר ב"העמוד", סביר להניח שהוא לא מכיר שום דבר אחר מלבד העיתון. וכאן הוא ישב בחדר הזה, כותב את אותן הודעות מדכאות שחוזרת על עצמם.
סגרתי את הדלת והתיישבתי בכיסא העץ המתקלף שלו.
ממולי ראיתי את המודעה שתלויה בחלק הפנימי של הדלת. היא נראתה לי חדשה, כאילו הדפיסו אותה הבוקר.
ברוך דיין האמת
בצער רב אנו מודיעים על פטירתו של
ביתנו, עולמנו ומהות חיינו
עיתון "העמוד" ז"ל
השם יקום דמו !
ההלוויה תיערך ביום רביעי, בשעה 13:00 בבית העלמין, ירקון, שער החסד.
יושבים שבעה בבית המנוח, משרדי "העמוד", המסגר 50 תל אביב.
העובדים האבלים.
ואז על פתק קטן ליד ראיתי רשום מנכ"לים עלובים ותאבי בצע, עורכים חסרי כישרון ובעלי ממון קמצנים וכושלים! אתם עוד תשלמו!!
מיהרתי לקפל את הניירות ולהכניס אותם לתיק שלי, שאף אחד לא יראה.
הייתי חייב לפגוש אותו, לדבר איתו.
אבל איפה לעזאזל ששון גר?
מיהרתי לצאת מהמשרדים והתקשרתי לשלומית.
"מצטער על השעה", אמרתי.
"כן..", ענתה ביובש.
"איפה ששון גר?", שאלתי.
"מאיפה לי לדעת".
"לאן שלחתם לו את תלושי המשכורות?".
"חוזה ישן, קיבל הכל לבנק".
"אוקי, יש לך לפחות את הנייד שלו?".
"איזה סמרטפון חח דפוק אתה, הבן אדם מתקופת האבן, טלפון קווי, אני אשלח לך בהודעה".
"מה את יכולה להגיד לי עליו? יש לך עוד מידע", שאלתי.
שתיקה קצרה.
"תגיד לי באיזה סרט אתה חי, נהייתה לי שרלוק הולמס? שמונה בלילה ואני מנסה להשכיב את הילדים לישון. ביי שי", אמרה וניתקה.
אחרי חצי דקה הבזק בווטסאפ.
035348921 בהצלחה! ושחרר כבר ממנו!
התקשרתי וחיכיתי בדיוק שלושה צלצולים, עד שהיא ענתה.
"הלווווו", אמר הקול.
"היי. זה שי מעיתון 'העמוד'. אני צריך את ששון", אמרתי.
"הוא לאאא בבית. בטח הלך לחבר שלו", ענה הקול הצרוד.
"מי? איזה חבר? מההה", עניתי.
"חיים הספרן", היא אמרה.
וסיפרה שהם אוהבים לשחק בקלפים, רמיקוב בשעות הערב, מהמרים על מטבעות, ששניהם חברים עוד מילדותם בפתח תקווה, רווקים זקנים. בשלב הזה היא צחקה.
האמת שהיא דיברה די הרבה, אמא שלו והיה קשה לעצור אותה.
לקחתי את הפרטים של חיים הספרן ונסעתי אליו מייד. הסוברו בקושי זזה, אבל זה לא היה לי חדש.
פתח תקווה מעולם לא נראיתה זוהרת יותר, כמו באותו הלילה.
הגעתי לשכונת רמת ורבר. בניין הרכבת המצהיב ניצב מולי. היות והאמא הדברנית של ששון, לא ידעה להגיד במדויק את הכתובת, הבנתי שאצטרך לעבור דלת דלת, עד שאמצא את הספרן.
דפקתי בדלת הראשונה מימין, סטלה וסימון סנדרס, היה רשום שם באותיות דביקות.
"מי זה?"
"חבר של חיים הספרן… אני פשוט חייב לבקר אותו".
דממה. דלתות טרקות, היאנחויות.
וכך עברתי בית בית, כלבים נבחו עליי, נשים צעקו עליי וקשישות סרבו אפילו לענות.
"גנבב, פושע. תלך לפני שאני אקרא למשטרה".
עד שהגעתי לדירת קרקע מוזרה. הלכלוך שזרוק במבואה שלה, פירט בפניי את מרבית ארוחת הבוקר, הצהריים וגם הערב של מי שגר שם.
"מי זה??", ענה קול גרוני מוזר.
"אני מחפש את חיים הספרן", אמרתי.
"מה אתה אומו", שאל הקול
"בבקשה אני חייב למצוא אותו…", אמרתי.
ונשענתי על דלת העץ, שסבלה מסדקים והייתה אכולה מלמטה.
"הוא רווק זקן, אז בטח הוא אומו, ואם אתה בא אליו, אז אתה גם אומו", אמר הקול והדגיש את המילה האחרונה בהתלהבות.
נחיל נמלים עבר מתחתיי באדישות.
"זה עניין דחוף, יש להגיד אולי אפילו חיים ומוות, את יכולה להגיד איפה הוא גר", אמרתי, כמעט מתחנן.
היא שלחה אותי לקומה הרביעית.
הודתי לה וטיפסתי בסליל המדרגות המוכתם והשבור בצידיו, הברכיים שלי כאבו והדופק שלי התחיל לעלות.
שתי נקישות על הדלת.
שקט. דממה.
הפעמון לא עבד, אז דפקתי יותר חזק ויותר חזק. אבל אף אחד לא ענה.
"אינעל העולם", אמרתי והתיישבתי נשען על הדלת.
למה זה כל כך אכפת לי בעצם. איש מוזר שעבד איתי ופוטר, זה בכלל נס שהעסיקו אותו כל כך הרבה שנים בשביל משרה מטופשת כזאת ועוד איש זר ומוזר, חבר שלו, אולי, מי יודע? שניהם הלכו, שניהם נעלמו. מה אכפת לי, מה זה משנה לי בכלל?
הוצאתי את מודעת האבל של ששון מהכיס ובהיתי בה שוב.
"שיט! זה היה מול העיניים שלי כל הזמן!", אמרתי, בלי לשים לב לווליום שיצא לי מהפה.
"שקטטט אתה מעיר את הילדים, אידיוט, תסתום את הפה או שאני אצא אליך ואתן לך איזה אחת בראש!", צעק עליי גבר-גבר, מאחת הדירות ומייד שמעתי מכה נוראית על קיר. בנייני הרכבת רעדו.
"אלוהים רק זה מה שחסר לי", חשבתי ורצתי מהר את המדרגות למטה, לסוברו המזוינת, ששוב בקושי זזה והגלגלים התחילו לזחול. הכיוון בית העלמין ירקון. פתח תקווה אהובתי.
זה לא לקח הרבה זמן ועדיין קצת יותר ממה שחשבתי. עשר דקות ועשרים שניות בדיוק. זרקתי את האוטו לא רחוק משער בית הקברות והתחלתי לצעוד. לא היה שם אף אחד. העמקתי לתוך סבך העלמין ונעצרתי ליד קבר מטופח.
הוא היה מבריק, מצוחצח ומכוסה פרחים מקסימים בשלל צבעים. ורוד, אדום, צהוב, כחול. זה בטוח קבר של בן אדם שהגיע לגן עדן, חשבתי לעצמי.
המחשבה עזרה לי להתנתק מהטמטום של מרדף הזוי באמצע ערב, שהפך ללילה, בניסיון למצוא שני אנשים שבטח הלכו לשתות בירה, להשתכר באיזה פאב. להטביע את יגונם בטיפה החריפה והמסריחה ורק המוח אחוז השגעונות שלי, כן הוא. שלח אותי לבית קברות.
הוצאתי חפיסת שוקולד מקומטת מהתיק הקטן שלי והתחלתי ללעוס, את הקוביות האחרונות.
"אפשר קצת מהשוקולד?", שאל הקול.
"האמת שלא נשאר כמעט כלום, מצטער", אמרתי.
האיש העצום יצא מהמרווח שבין הקבר המטופח, לזה שלידו (קבר סתמי ולא מושקע עם אותיות מקושקשות– אברם משהו, יהי זכרו ברוך).
הוא היה ענק, אבל בניגוד לגופו המגודל, פניו עדינות, טובות. פרצוף של מבוגר-ילד. בייבי־פייס.
"נעים מאוד חיים", הוא אמר.
"חיים הספרן שמעתי עליך", אמרתי.
הוא לא נראה מופתע.
"אז מה קרה גם אותך פיטרו היום?", שאלתי.
"איך ידעת?", הוא ענה וצחוקו מתגלגל.
"סגרו את הספריה, אמרו שזה בזבוז כסף וגם ככה יש הכל בסמרטפון. אני איך קוראים לזה? האחרון שמכבה את האור, יש רובוט, מחשבים, מסכים, מי צריך אותי כבר ? נכון..", הוא פיהק וסיים בחיוך, מנסה לשלוח את היד לשוקולד הרטוב.
נתתי לו את השורה האחרונה, היו בה שלושה קוביות.
"לא רע השוקולד", הוא אמר והוסיף, "אז החלטתי לעבור לגור פה. כי גם ככה אף אחד לא צריך אותי".
"וששון איפה ששון?", שאלתי.
"איך ידעת שהוא גם פה. אתה מהמוסד? מהשב"כ? מהמשטרה?", אמר.
"לא אני מהעיתון. כנראה שאני העיתונאי האחרון", עניתי והוא כיוון אותי לשורה 89.
הלכתי, הפיקות של הברכיים דקרו אותי כמו סכינים, עד שהגעתי אליו. הנחירות שלו הגיעו עד לשורה 85, איפה שהיה קבר סגול, שנראה חדש. התקדמתי לעברו.
ששון שכב מכונס בתוך עצמו, מכורבל בכרית ושמיכת צמר על הקבר של ריבקי וינשטייכר יהי זכרה ברוך. העיניים שלו היו אדומות וזקן תיש עיטר את פניו. הכל היה חשוך מסביב.
"קום ששון, די יש לך בית, אמא שלך מחכה לך", אמרתי לו וניסיתי לנער אותו בעדינות.
"בשביל מה!", אמר, "קיבינימט הכסף, קיבינימט עבודה, שילכו לעזאזל כולם. המוות היה החיים שלי ועכשיו גם אותו אין לי – ושלא תחשוב שלא ידעתי! ידעתי כל הזמן מה הם מתכננים לעולל לי!!".
הוא פלט קצת רוק כשדיבר איתי. רציתי לשאול אותו כמה זמן הוא נמצא שם, בקבר משמאל הבחנתי בתיק גב, בסנדוויץ' חצי אכול (כנראה נקניק סלמי) ובכמה פחיות בירות ריקות (גולדסטאר).
"די ששון, יהיה בסדר, איזה מן דבר זה ללכת לישון בבית קברות? נפלת על הראש? קצת הגזמת לא?", אמרתי.
אבל הוא לא ענה ורק זרק את השמיכה והכרית לקבר מימין.
ששון היה לבוש בגופיה, וידיו הרזות, השעירות היו מוטלות לכל צד, כמו מקלות סנוקר.
הוא הוריד את הגופיה והתחתונים ונעמד מולי ערום כביום היוולדו.
"כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב אהה", אמר ונהם למולי, כמו תן רעב.
הוא התחיל לקפוץ מקבר לקבר.
"תחיית המתים!", הוא צעק
הסתכלתי עליו.
"תחיית המתים, חזון הנביאים, חזון העצמות השבורות!!! עוד בוא תבוא, אם אני כאן, אז כל אחד יכול לחיות את המוות, לחגוג אותו ! בואו אנשים, תפסיקו לישון, תעוררו ותחיו איתי את המוות הנשגב!", אמר.
ואז נשכב על אחד הקברים, מתייפח, מנשק, מחבק את הקבר.
"אני חושב שאתה צריך קצת זמן לבד ששון, אוקי. אני אבוא שוב מחר, נראה מה אפשר לעשות", אמרתי והסתובבתי ללכת בחזרה.
הוא קם והתחיל לרוץ אחריי, חשבתי שיגיד שלא אומר לאף אחד, שלא אספר, שלא אחשוף את ערוותו, חולשתו. אבל לא, הוא רק אמר לי שאם ארצה יש לו קבר פנוי, מעולה, חדש, בשבילי, לישון עליו בלילה.
הסוברו המחורבנת, חיכתה לי כמו תמיד, בחמש עשרה השנים האחרונות. הוצאתי את המפתח מהכיס וניסיתי להדליק את הגז. היא בקושי התניעה, הקשישה.
"שיזדיין העולם", אמרתי ופניתי בחזרה לתוך בית העלמין. למצוא לעצמי איזה קבר טוב לישון עליו בלילה.
ופתאום ראיתי, שהמקום התמלא באנשים ממושקפים, עם מבטים מוטרדים.
"היי", אמר לי אחד, "אני הפזמונאי האחרון. עכשיו מחשבים כותבים שירים, לא צריך אותי כבר". אחר דחף אותי "זוז אני הייתי פה קודם. אני ההיסטוריון האחרון", כתף גרומה דחקה אותי "היי! פנה קבר לפרופסור האחרון למדעי הרוח האחרון שמתמחה באשורולוגיה!!!". וכך בית הקברות התמלא באלפי, אלפי אנשי מילים, שאיש אינו צריך עוד, שנחרו אל תוך לילה נטול כוכבים.
