איש זאב, תחנה מרכזית וסיגריה | ישי ויסמן

עכשיו אני שוכב על המיטה הזו. להגיד שנוח לי, זה יהיה מוגזם, לא רע לי וזה מספיק.
המיטה הזו פשוטה, ברזלים, מזרון צבאי ירוק דק, שמיכת פשפשים וכל הטוב הזה נמצא בתוך חדרון קטן שהשכרתי בדרום תל אביב.
שילמתי אותו שנה קדימה, במזומן ונשאר לי עוד קצת כסף למחיה.

אני יודע שלא נשאר לי זמן. אין לי מושג בדיוק כמה מעט, אבל דבר אחד בטוח, לא נשאר לי הרבה. מתי אלוהים יחליט לקחת אותי? זו רק החלטה שלו, אבל אני פה, עדיין, מתבונן על אותם קירות עבשים, על אותם בתים אפורים וחלונות שחוקים, תריסים שבורים, עייפים.
אלוהים לא יעשה איתי חסד, אין מצב כזה, אחרי כל מה שעשיתי. בטוח שבתור לגיהינום אני יופיע בין הראשונים.

אתמול התחלתי לכתוב אני לא זוכר כלום. הדרך היחידה שלי לזכור, היא לכתוב, אז אני כותב. מילים קצרות. כי האוויר שלי נגמר מהר. הוא קצר ועייף. אומרים שכל זיכרון הוא כמו צלקת, שלא נמחקת עם הזמן. אני חושב שזיכרונות, הם כמו פיסות DNA של שריטות, שנשארות בך.
פתחתי את המחשב הנייד, התחלתי מכתיבה פשוטה, מפגרת, כמו של ילד בן שש. לשפוך את המילים מתוכי, עד שיצא, אלוהים יודע מה. רק שיצא משהו.

איפה הכתובת שלי? היכן אני נמצא? לא עניינכם. אני לא רוצה שימצאו אותי. אמרתי דרום תל אביב וזה מספיק.
מי מחפש אותי? אני לא יודע, אבל לא חסר כאלו שהיו רוצים לתקוע לי כדור בראש, או לחתוך את הצורה שלי בסכין.
לא מאמינים? אל תאמינו. כנראה שאיבדתי את שפיותי. אף אחד לא מחפש אותי וכולם מחפשים אותי בו זמנית.
לאף אחד לא אכפת ממני ואיש לא יודע את שמי ואילו שמי נמצא בכל מקום.
הקולות בראשי הם קולות של יקום שלם.
והוא לא עוזב אותי ולא מרפה.
אין לי מנוח.
מה אני אוכל? הבוקר אכלתי חתיכת לחם עם חומוס ותפוח. הספיק לי.
הורדתי כבר איזה חמש עשרה קילו מאז, שהגעתי.
פעם הייתי איש שמן עם חליפה, עכשיו אני בדרך להיות שלד, אבל זה לא אכפתי לי, כלום לא אכפת לי.
להפך טוב לי ככה. לפעמים אני מייחל להינשא על כנפי הזמן ולהתפזר לכל ארבעת הרוחות. פשוט להתפרק.
מי אני ? מה זה משנה. תקראו לי מר איקס, או מר דריקס, או אדון לא קיים בריבוע.
יש לי אשה? ילדים? לא. אף אחד לא מחכה לי, אף אחד לא צועק את שמי בלילות ואף אחד לא יבכה אם אמות. אולי חוץ מאלה שרוצים להרוג אותי והעונג נגזל מהם.
כבר אמרתי לכם שרבים מספור, היו רוצים במותי.
אין לי כלום. את חיי הקדשתי לטובת אגו וטירוף של אנשים פסיכופטים, שגם הם בוודאי נואשו מי למצוא אותי.
אפילו לאמא שלי לא אכפת, היא גם ככה לא זוכרת איך קוראים לה. ועוד מעט גם אני לא אזכור איך קוראים לי. כי לא נשאר לי זמן, שילך קיבינימט הזמן.

סגרתי את המחשב וניגשתי לחלון. הסורגים היו חלודים. יין של קידוש, אדום, זול, לא טעים, אז שתיתי עוד ועוד ממנו. סיימתי את הבקבוק. עד שהרגשתי את הבטן שלי מתהפכת, מתכווצת. הסתכלתי על העוברים והשבים, על המכוניות הנוסעות והקשבתי לצליל הצפירות, שלרגע היה נדמה לי כמו סימפוניה נפלאה, תזמורת זיופים מושלמת.
ניסיתי ללכת, זה היה אפשרי, אבל הרגליים שלי רעדו.
עישנתי עוד סיגריה.
כבר לילה זמן טוב בשבילי לנשום קצת חושך.
להכניס קצת אוויר ינשופים לריאות, שגמורות מרוב ניקוטין.
לבשתי את הז'קט הירוק, שמתי כובע מצחייה וניגשתי לדלת. אני חושב שלא יצאתי מכאן, שבוע, אולי. המרחב החיצוני, עשה לי כמו פלשבק. נכנסתי לקיוסק הראשון, שראיתי וקניתי בירה טובורג, אדומה.
צעדתי ולגמתי, מרחוב לרחוב, בלי מטרה מוגדרת, מסתכל על האנשים, ככל שהעמקתי למתחם התחנה הישנה, הנוף התגבש, נרקומנים, שלדי אנשים, פליטים של החיים, כולם צל של אדם ואני. אדם שהפך לצל.
בין העזובים, ראיתי את הבתים החדשים, כמו ניצנים של כסף וממון שהתחילו להיבנות מתוך השממה. מבצרים. הם היו מלוקקים ומוגנים. זרעי כלובי זהב, שנבנים עבור אלו שלא רוצים ללכלך את ידיהם.
ירקתי לרחוב בגועל, כשעברתי על יד אחד מהבתים האלו והמשכתי בקו ישר, בלי שום מטרה מוגדרת.
כאלה היו חיי, צירוף של נסיבות, רובם חוסר מזל ומיעוטם מזל רע ממש, שרק סיבך אותי.
עמוד התאורה היה מקולקל, אורו סינוור לפרקים והחשיך לבסוף. מזרק בודד היה זרוק על הרצפה וגם חבילת קונדומים משומשים.
שלד רועד בדמות אשה, עבר לידי ופשט את ידיו לבקש נדבה, נתתי לה את המעט שנשאר לי בארנק.
והמשכתי בשיטוט חסר התכלית.
בחצי-מבט הבחנתי בו, אך לא ייחסתי לו חשיבות מיוחדת, למרות שחזותו הייתה חריגה בנוף.
כלב זאב שחור ובודד עבר למולי, מזיל ריר, עיניו אדומות. עברתי למדרכה שממול, אבל הוא המשיך לעקוב אחרי, עד לפינת הרחובות.
צעדיו שקטים, לשונו משתרבבת החוצה.
לא נראה היה שהוא אבד למישהו, או שיש לו בעלים בכלל. כלבים משוטטים הם מחזה נדיר היום.
"יכול להיות שהכלב-זאב בוהה בי?", חשבתי לעצמי והגברתי את קצב ההליכה.
הדרמתי לכיוון הכביש המהיר, שחוצה את המקום, בין קריית שלום, לשכונת שפירא.
עובדים זרים, ישבו ועישנו על ספסל, שנחצה לשניים, על מנת שהומלסים לא ישנו עליו. ניחוח העשן הירוק עלה למעלה.
ניסיתי לחצות את הכביש, שהיה ריק, אבל אופנוע דהר למולי, חשבתי שהוא הולך לדרוס אותי, לא חשתי עצב וגם לא פחד, רק הקלה.
זהו כנראה ששעון החול שלי התרוקן.
אבל הוא סטה ברגע האחרון ועקף אותי, תוך כדי צעקות: "משוגע", "חולה נפש" ו-"מטומטם" והמשיך בדהירה שלו.
שאריות של אוכל ולחמניות עבשות היו זרוקות ליד עציץ רחוב. לידם ניצבה זכוכית שבורה, בעטתי בה ברגלי הימנית והזזתי אותה מהדרך.
גם מהצד השני של הכביש, ראיתי את אותו כלב-זאב שחור.
"זה נראה כאילו אתה מחייך אליי, בן זונה", אמרתי.
אבל הוא אפילו לא נבח, רק צחקק במן פרצוף כלבי עקום כזה. עם הלשון האדומה שלו.
הוצאתי עוד סיגריה והדלקתי אותה מהר.
פעם הייתי יכול הרגיש רעב, עכשיו אני חש רק מן עצבים כאלה בגוף. רעידות. זה לא ממתח, אלא רק מהשלמה. קבלה של הגורל.
"אתה עדיין צוחק כלב בן כלב", אמרתי לו.
והוא עדיין סרב לענות לי.
בעטתי לכיוון שלו בקבוק, שראיתי על הרצפה.
"לך מפה !", אמרתי וחזרתי להעמיק בהליכה לתוך קרית שלום.
אותם בתים קטנים, שיעלמו עוד קצת, לטובת מגדלי העשירים. המסודרים. החכמים. וגאוני הממון.
החורשה הציצה לכיווני. מצחיק, שהרחובות כל כך שוממים בשעה כזו. מה קרה היום, כולם הפכו לאנשי בוקר.
מצחיק לקרוא לזה חורשה, כשמדובר בכמה עצים, שניצבים בתפר, שבין השכונות הדרומיות.
עצרתי לנוח, על חתיכת אבן והכלב בן כלב הופיע למולי.
הוא התמתח, כאילו מנסה לשנות את צורתו, מנסה להיעמד על שתי רגליו, כמו אדם.
והנה הוא עומד, מגוחך, כמו ליצן בקרקס, אבל עומד.
עיניו אדומות, כאילו שתה חבית אלכוהול וניביו המחודדים, שיני זאב אכזריות.
הסתכלתי בפנים שלו הזאביות, ולרגע חשבתי, שהם נראים לי מוכרות, כמו פרצוף ישן, עתיק, שלא ראיתי הרבה זמן. וגם לא רציתי לראות.
הוא המשיך בניסיון שלו לבצע תהליך של שינוי והנביחות שלו נשמעו יותר ויותר, כמו מילים שבורות, קטועות. בליל של אותיות וג'יבריש.
לפחות סוף הוא מכבד אותי גם בכמה נביחות ולא מתעלם.
זה לא לקח יותר מכמה דקות, עד שהוא נעמד למולי, איש הזאב, או זאב שחושב את עצמו לאדם. מנסה להזדקף כאילו הוא בן אנוש.
מזמין אותי להצטרף אליו.
הוא נבח לעברי, הבנתי שזו הזמנה לשיחה ולא לקרב, התקרבתי אליו. נעמדתי לצידו. הבטנו אחד לשני בעיניים.
נביחה קצרה.
"למה את הולך אחריי, למה את עוקב אחריי?".
הוא שתק.
"מי שלח אותך לחפש אותי?".
עיניו אמרו, שזה מי שגם אני חושב.
"נשלחת להרוג אותי?"
הוא הנהן.
"כבר, לאן אתם ממהרים? חארות. חשבתי שיש לי עוד קצת זמן".
הוא משך בכתפיו, כאילו אין מה לעשות.
"אין דרך להמתיק את העונש? אין פתח מילוט?", שאלתי.
הוא שתק.
וגם אני לכמה רגעים.
"בסדר", אמרתי.
נביחה ארוכה.
"אין לי אקדח, אין לי רעל, ואני פחדן מדי לתלות את עצמי".
הוא סימן לי לחכות ופתח בריצה זאבית.
אלוהים איך שהירח היה יפה. הכל שחור מסביבו. כהה. אביך.
ורק הירח הזה, המאנייק הזה, לא רואה ממטר, ממשיך לזהור בכל האפלה שמסביבו.
"נגמרו לי הסיגריות", חשבתי ונשכבתי על העלים המיובשים.
העייפות איימה להכות בי.
רציתי לעצום את העיניים, אבל אף רטוב נגע בפניי בעדינות.
הזאב השחור חזר ואקדח גלוק טעון בפיו.
הוא הגיש לי אותו.
"תודה", אמרתי.
נפרדנו לשלום ולקחתי את האקדח איתי.
המשכתי בדרך, הלכתי והלכתי עד שהגעתי לשכונת התקווה.
הרגשתי דקירות קטנות בברך ימין. "זה כבר לא מה שהיה פעם", חשבתי, "מזל שיפה פה כל כך".
איך אני אוהב להסתכל על שוק התקווה בלילה, כשהוא סגור ואין איש, אפילו כוכבים לא באים לבקר בלילות כאלה, יש רק ירח בודד.