דאטורה אינוקסייה | יגאל צור

דאטורה נטוית פרי, דאטורה אינוקסייה, הוא צמח בעל פרחי פעמון לבנים ותמימים למראה, שמכיל אלקלואידים מקבוצת האטרופין, רעל שעלול להיות קטלני בשימוש לא מבוקר, ובכמות קטנה גורם לאובדן זיכרון. כמה טיפות ממנו הופכות אותו לסם, שהבאבא ההודים, אותם קדושים שזנחו את העולם בחיפוש אחר משמעות עמוקה יותר, לוקחים בעת מדיטציה כדי לעבור את דלתות התודעה לשם כניסה עמוקה אל הנפש ולטייל בתוך האינסוף של גבולות האין־תפישה.

יואב צחק.
הקול אמר לו, "תצחק. צוחק מי שצוחק אחרון."
"אתה מתחיל להזכיר לי את אבא שלי."
הקול אמר, "כנראה שהוא לא טיפש בכלל, האבא שלך."
יואב צחק. "אם היית מכיר אותו…"
אוטובוס הלילה מדלהי עצר בחריקת בלמים שחוקים בכניסה למנאלי־באזאר, החלק התחתון של העיירה היפה והציורית על הגדה המערבית של נהר הביאס, בחבל הימצ'אל פראדש, צפון הודו. הנהג קם מהכיסא המרופט, התמתח, זרק על כתפו את המגבת שבמהלך הנסיעה מחה בה את מצחו וגם ניקה את החלון הקדמי, ובשנייה נעלם, משאיר לעוזר הנהג את מלאכת הורדת חפצי הנוסעים מגג האוטובוס.
הנוסעים היו אוסף טיבטיות רחבות פנים, אנשי הרים גרמיים, עם כובעי לבד ירוקים שימשיכו במסעם אל מחוז לאדאק, סוחר פאנג'בי שמן ואיש משטרה סיקי גדל מידות. יואב ירד והוציא את התרמיל שלו מתא־המטען. הוא היה התרמילאי היחיד. עונת העלייה לתחנות ההרים טרם החלה. היה בכך משהו מרענן – להיות לבד. לא לשמוע עברית ברגע שאתה מוריד רגל מהאוטובוס. להקשיב לעצמך.
יואב צחק.
טיפות טל כבדות זלגו על גגות הפח של חנויות הבאזאר משמיעות נקישות קצביות. יואב הרים את הראש, האזין. צליל אחד בלבד, חוזר על עצמו, קבוע, רק המקצב השתנה, תבנית פזורה, לא קבועה. אבל די היה בה כדי לצבוע את הנפש שלו בהומור.
הטיפות השמיעו לו, "רגע אנחנו נראות ורגע לא, רגע אנחנו אוויר ורגע אנחנו מים. רגע אנחנו כאן ואחר־כך כבר לא."
הוא חייך לעצמו ואצבעותיו תופפו על התרמיל שהיה מונח לפניו, מחפשות את המקצב.
לפניו, במעלה הגבעה, נפרשה העיירה מנאלי, טבולה ברכסים מיוערים בצבעים שונים של ירוק. את הפסגות כיסה ערפל סמיך. כך הן יישארו, כמעט מדי יום, עד לתום עונת המונסונים, עד הסתיו הבא, שיבוא ויבהיר את השמים לכחולים, אז, לזמן קצר, ייחשפו הפסגות והעולם ייראה בהיר וצלול.
שכירי יום נפאלים, בבגדים מרוטים ובנעליים בלויות, נושאים על גבם סלי קש עמוקים וריקים, מיהרו ברחובות החשוכים־למחצה אל עבר מטעי התפוחים במעלה ההר. נעליהם רכות הסוליה משמיעות מקצב מונוטוני קודר, טא, טא, טא-טא. פרה בודדה התקדמה לאורך נתיב הביוב הפתוח בשולי הכביש, מרימה ומפזרת בזרבוביתה ערימת אשפה בחיפוש אחר קליפה דשנה או נייר־עיתון עם שאריות מזון.
הוא הקשיב לקולות. הפרה הצליפה בזנבה בזבוב ראשון של בוקר, שהתיישב על שיפולי גבה התחתון. החיים הם סבל, זמזם זנבה של הפרה. הצלפה. מטרת החיים היא שחרור מסבל. עוד הצלפה. הזבוב פרח וירד אל ערימת גללים. הפרה עצרה והשתינה. קלוח השתן זרם במורד הכביש אל עבר התעלה הפתוחה. דבר לא הולך לאיבוד.
יואב צחק. ההודים שישבו לפני החנויות הסגורות התבוננו בו בשתיקה.
"צחקתי בקול?" חשב.
"לא," אמר הקול, "היחיד שאין לו ברירה ושומע אותך זה אני. לצערי זה גם כל מה שאני יכול לשמוע. אם אתה חושב שאני רוצה לשמוע את הצחוק שלך כצליל ראשון של בוקר, אתה טועה."
"מה אתה רוצה לשמוע?" שאל יואב בתמיהה.
הפעם היה זה הקול שצחק. "סא-א-א-א-א," הוא השמיע ברכות את הצליל הראשון בסולם ההודי.
יואב הצטרף אליו. הוא השעין את התרמיל על רגליו, פרש את ידיו אל מול ההרים של מנאלי, עצם את עיניו והוציא סא כזה נפלא.
"סא-א-א-א".
אחר־כך שוב צחק. צחוק יוגי, שבו משתחרר אוויר־הריאות בצחוק אחד גדול ופתוח.
הנפאלים שמיהרו בטפיפת רגליים במעלה ההר ראו את הערפילים נעים בין צמרות הארזים ברכסים מעל מנאלי ולרגע לא שמעו את פכפוך המים הצלולים בנהר הביאס. ההודים הישובים בכריעה ליד החנויות ראו את האור הראשון של הבוקר עולה וקרניו מפזזות על פניו של הצעיר המערבי שעמד ברחוב הבאזאר הריק וצעק, ואחר־כך צחק.
יואב פקח את עיניו.
"זה היה יפה," אמר הקול.
יואב חייך, אבל הניח אצבע מורה על רקתו הימנית. דופק? יש תחושה של דופק. הכול בסדר? בסדר. האוויר של מנאלי קריר בשעה הזאת. יואב הוציא מעיל ולבש אותו לפני שהעמיס על עצמו את תרמיל הגב.
אף אחד לא ניגש אליו. לא נערים שהציעו חדרים להשכרה, לא צעירים עם כרטיסי ביקור של בתי־הארחה או סוכנויות של טְרֶקים. איש לא ציפה לתרמילאים עדיין.
אחרי צליל ראשון רחב ופתוח, תמיד בא צליל שני, רה. קטן ומצומק יותר, בעיקר סגור. משאית צופרת דוהרת חלפה בכביש הריק. אוטו־ריקשה הגיע מידרדר אל התחנה, מנועו הקטן מפכפך ומרעיש. הנהג הוציא את ראשו, התבונן ביואב. מכאן לא תבוא פרנסה.
ערפילי הבוקר החלו להתפזר. הוא החל לצעוד לאורך השדרה היפה של עצי ארז ההימלאיה, שחיברה בין מנאלי־באזאר לאולד־מנאלי. עצים מדהימים. מתנשאים לגובה של עשרה מטרים ויותר, חייהם כשנות חיי אדם, אפילו יותר. לא מפתיע שהמקומיים מביאים ומצמידים להם מנחות. ציפורים דילגו בין ענפי הארזים, עומדות זו מול זו ושרות שירי אהבה. יואב צחק.
לאורך השדרה התנהל קיר־אבן ומעליו גדר־רשת מחלידה. את האבן כיסה אזוב ירקרק. מעל לגדר נשפכו צמחים נישאים של קאנאביס אינדיקה, פותחים את זרועות ענפיהם לעולם, לשמש, למים, לחום, ללחות. יואב עצר לידם, קירב את מבטו אל אחד מהשיחים, מקשיב לצליל הרביעי, מא, הצליל של היופי של כל מה שאור השמש נופל עליו, שדילג בין העלים המאוצבעים שנראו לו ככפות ידיים פתוחות, שלו, של שיווה, של וִישנוּ, של בודהא, של אלוהים, מראות וחושפות את שלל קוויהן העדינים.
הריח הטרי של הגאנג'ה עקצץ באפו. כשהרים את עיניו ראה את הסככה הקטנה בהמשך הכביש, סמוכה אל החומה, יריעת ניילון כחולה זרוקה מעל לשני קירות אבנים ומתחתיה ישב הודי עירום בפלג גופו העליון, שערו הארוך סתור ונופל בגלים סבוכים כמנהג הבאבא ההודים. על צווארו מחרוזות של חרוזי מאלה ולצידו, נעוץ בקרקע, קלשון־ברזל של האל שיווה.
כמה צעדים נוספים והוא עמד לפני הבאבא, שהיה עסוק במעיכה של גאנג'ה בכף ידו השמאלית, מפורר את צמח הקאנאביס בבוהן ידו הימנית, פחוסה ומתורגלת היטב. הבאבא הרים את פניו ויואב ראה עיניים כהות ועמוקות. הבאבא הזמין אותו בתנועת יד לשבת עמו.
"אני צריך לפגוש מישהו," אמר יואב, "שם," והצביע על בית חב"ד.
"שם אין אף אחד. אתה מצפה באמת למצוא אותו בתוך בית?" צחק הבאבא במעט לגלוג. הצחוק היה נעים, מתגלגל, סולם שלם מסחרר שסחף ועטף את יואב.
בית חב"ד עמד מעבר לערוץ, גדול מקרוב, קטן מרחוק. שלט בעברית על הקומה השלישית. הבאבא הביט בו בעיניו הכהות, עמוקות כמו האוקיינוס הקוסמי, ואמר, "כמו שהשמש מייבשת את טל הבוקר, כך חטאי האדם מתפוגגים למראה ההימלאיה," אבל לאוזן של סתם עובר־אורח זה היה נשמע גם כמו, "אתה יכול לפחות לשתות איתי צ'אי."
צליל דבריו התנגן באוזניו של יואב כבא ממרחק. היה זה הצליל השישי בסולם, הדהא הקטן. אין כמו הצליל הזה כדי להזכיר למאמין הדָבֵק את הידיעה בדבר המרחק שקיים בינו לבין האלוהות.
לפני הבאבא היה מונח בול־עץ חרוך שנותר מהלילה. כשנשף בגחל והוסיף לו מעט זרדי ארז יבשים, פתלתול האש ניצת. הוא הוסיף לו במתינות עוד זרדים עד שהאש תפסה בגזע־העץ השרוף.
יואב ישב לצד הכביש וגבו אל החומה, מביט אל תוך האש, שפיזזה מתחת למראה רכסי ההרים והשתקפה בעיניו היוקדות של הבאבא הקדוש. הוא שמח לשבת על האדמה שעולי רגל צעדו עליה יחפים בעלותם אל מקדש מאנו, שניצב בראש מנאלי העתיקה.
הבאבא קירב שלוש אבנים קטנות והניח אותן מסביב לגזע. אחר־כך נטל כלי אלומיניום קטן ומזג בו מים מג'ריקן־מים מלוכלך. הוא עשה הכול ביד אחת, בעוד כף־ידו השמאלית סגורה על הגאנג'ה.
"אתה רוצה לעשן?"
"כן," ענה יואב, שהרי ייקח זמן עד שהמים ירתחו והתה יהיה מוכן.
הבאבא הרים את הצ'ילום שהיה מונח על ברכיו ודחס בו את הגאנג'ה המפוררת ונתן ליואב. יואב הרים את הצ'ילום אל עבר השמים, בירך אותו בתפילה לפני שקירב אותו אל שפתיו והצית אותו בגחל לוחש מהמדורה.
כאשר שאף את העשן אל תוך ריאותיו שמע את הצליל השביעי בסולם, את הני השלם, את הצליל של שמחה מלאה שהתפשט במעגלים שעטפו אותו, את הבאבא, את היקום.
הוא העביר את הצ'ילום לבאבא שהרים את הצ'ילום כלפי מעלה בין שתי כפות ידיו וברך, "אלקה ניראנג'אן (*האור הבלתי נראה, משמות האל שיווה)", קרב אותו לשפתיו וינק ממנו בשקיקה מנוסה. כשגמר לעשן מזג את הצ'אי והם שתו אותו בלהיטות. קאלי צ'אי, תה שחור, עמוק, ללא סוכר.
"אחרי שהגעת לסוף הסולם ושמעת את כולם," אמר הבאבא, "אתה מוכן לשמוע את הסא בסולם הבא?"
יואב חייך וצחק. צליל הני השלם היה שמחה מלאה. מה יכול להיות יותר נשגב ממנו?
"הצליל הבא," אמר הבאבא, "הצליל שאין לו סוף, הצליל שבא מן ההרים וחוזר אליהם, הצליל שאין לו שום מושב של קבע חוץ מכאן."
הבאבא הוציא בקבוקון קטן משקיק שהיה על הארץ לידו. הוא הרים אותו מול עיניו וניער אותו. בפנים ראה יואב נוזל חלבי במקצת.
הוא לקח את את כף־ידו הימנית של יואב בעדינות, פרש אותה פתוחה והזליף טיפה אחת ויחידה מהנוזל.
הוא הזליף טיפה אחת בכף־ידו שלו.
שניהם הצמידו את כפות־ידיהם אל פיהם, יונקים את הטיפה שהופקה מבסיס פרחיה הגדולים, הלבנים והתמימים־למראה של דאטורה נטוית פרי, דאטורה אינוקסייה.
יואב שמע את כל מנעד הצלילים והיה מלא פליאה ורוגע.

הטלפון צלצל פעם אחת והיא מיד היתה על הקו, "מה קורה?"
הוא היה בטוח שהיא ישבה ליד הטלפון או לא זזה בלעדיו, יודעת שבגלל הפרש הזמנים הוא יצלצל כאשר שעת בוקר בישראל.
"יואבי לא הגיע לפגישה." הוא אמר באופן הכי רגוע שיכל. לפני שצלצל חשב לא מעט על משפט הפתיחה. בסוף החליט להיות ישיר וענייני, שכן כל אופן אחר רק ידאיג אותה יותר.
"אתה בטוח שלא טעית במקום?" שאלה תמר.
החוסר ביטחון שלה בו. כרגיל. הוא לא ענה מיד. הוא ישב מול דלפק הקבלה בגסט האוז של שיווה. מולו ראה את המבנה הארוך של בית חב"ד.
"יש בית חב"ד אחד בלבד במנאלי," אמר אביו של יואב, "אי אפשר לטעות."
"יכול להיות שטעית בתאריך?" נימה של חרדה התגנבה לקולה.
עדיין עם שמץ של אשמה, חשב, היא לא מבינה שהוא זה שנמצא במקום והיא חייבת לסמוך עליו.
"זה יום ההולדת שלו. איך אני יכול לטעות? קבענו 14 ביולי. וזה היום." הוא שקל את המילים בקפדנות, בורר אותן, כדי לא ליצר פאניקה מיותרת, "קראתי שלוש פעמים את המייל האחרון שלו."
"אולי הוא התבלבל בתאריך? אתה מכיר אותו."
"יכול להיות," אמר. הוא רצה מאוד להאמין בכך אבל התחושה שלו היתה אחרת. הוא אמר לה זאת בעיקר כדי להרגיע. הוא ידע שכעת היא מרגישה חוסר ישע נוראי ולכן הוסיף, "מה שנראה לי יותר הגיוני שהוא לא יצא בזמן מדלהי. הדרך משם ארוכה, כמעט יום שלם."
היה ברור שאותן מחשבות עוברות להם בראש. כל אותם מקרי מוות של תרמילאים ישראלים שנהרגו בגלל נהגי אוטובוסים שיכורים או לא זהירים על כבישיה המסוכנים של צפון הודו.
"בדקת אם הוא השאיר פתק בבית חב"ד?" היא כבר לא הסתירה את הדאגה.
"ברור. לא היה שם כלום."
הם נדברו שמי שמגיע ראשון ישאיר פתק בבית חב"ד באולד־מנאלי ובעיקרון ייפגשו בשעות הבוקר, בין עשר לשתים־עשרה בצהריים.
כשאביו של יואב שאל כיצד ימצא את המקום, יואב כתב במייל האחרון, " אבא, נו באמת. תתחיל להסתדר לבד. זאת הודו."
אביו של יואב לא ממש הבין למה הוא התכוון. צעירים יורים לחלל האוויר משפטים כאלו. בדיקה באינטרנט חשפה לפניו את הכתובות של כל בתי חב"ד בהודו. הוא הקדים ביום. תחילה נחת בדלהי ומשם בטיסה פנימית לעיירה בשם קולו. ברגע הראשון אחרי הנחיתה היה אבוד אבל צעד בעקבות תיירים אחרים לעבר שורת ג'יפים ששימשה כמוניות עד למנאלי.
היה משהו מפעים במראות העמק הפורה, הארוך, עם מטעי התפוחים, שמצדדיו הרים מיוערים עם פסגות ערפיליות. הוא חשב על ההצעה של יואב לצאת שניהם לבד לטרק בן שלושה ימים. נשמע מבטיח, אבל החשש קינן בו, האם יסתדרו?
הג'יפים עצרו בתחנה המרכזית. הוא לקח טוק־טוק מקומי לבית חב"ד. לא היתה שם כל הודעה מיואב.
"בעזרת השם הכל יהיה בסדר," אמר לו הרב הצעיר, "אבל אפילו ההוא שבמרומים לא יכול להיות אחראי על זמן הודו. זה לא המגרש הביתי שלו."
אבא של יואב חייך והניח שיואב עוד לא הגיע למנאלי.
בית־המלון של ג'ון בנון שכן באמצע העלייה בין הבזאר למנאלי העתיקה. החדר שבחר עמד בתוך גן פורח. בשולי הגינה צמח שתיל גדול של דאטורה אינוקסייה, פרחיו הלבנים דמויי פעמון מזדקרים אל עבר חלונות החדר.
הבוקר חזר לבית חב"ד כפי שקבעו הוא ויואב. הוא הגיע כבר ברבע לעשר. חיכה עד שתים־עשרה. אחר כך חשב שאולי טעה בשעה, בדק את עצמו והבין שיואבי לא הגיע. הוא חיכה עוד שעה ועלה לכיוון אולד־מנאלי וישב לשתות ספל תה, אכל טוסט עם גבינה, שהיה שרוף מדי. אחר־כך שתה גם אספרסו לא רע. באותו יום עלה וירד במנאלי העתיקה כמה פעמים, ישב בכמה בתי תה וקפה, ניסה ליהנות מהנוף, ממה שהכניס לפיו, ניסה אפילו לקרוא בספר שהביא עימו. הוא חזר עוד פעמיים לבית חב"ד, דיבר שוב עם הרב. יואב לא הגיע ולא היה כל פתק.
ואז החליט לצלצל לתמר, אמו של יואבי.
"מה אתה הולך לעשות?" הדאגה כירסמה בקולה.
"מחר בבוקר אלך לבדוק בתחנת האוטובוסים את זמני האוטובוסים שמגיעים מדלהי. מעבר לזה…" הוא היסס, ידע שמה שיאמר ידאיג אותה עוד יותר. "אתחיל לעבור בגסט האוזים ואשאל ישראלים אם מישהו ראה אותו."
יואב לא הופיע. לא באותו יום ולא בימים שבאו אחריו.
אביו של יואב החל להראות את התמונה של יואב. בגסט האוזים באולד־מנאלי, בבזאר וסביב תחנת האוטובוסים המרכזית של מנאלי. הוא עלה לואשישט, הכפר הנמצא על צלע ההר ממול למנאלי ומאוכלס כמעט כולו על ידי מערביים. באחד מבתי הקפה שם שתי בחורות זיהו את התמונה, הן ראו את יואב במיין באזאר בדלהי אבל לא היה להן מושג היכן הוא ועל התוכניות שלו. אביו של יואב הזמין אותן לצ'אי, ניסה לדלות מהן עוד פרט, עוד רסיס מידע אבל מעבר לכך שהן ראו אותו הן לא יכלו לעזור.
הוא צלצל לתמר.
"יש חדש?" שאלה בחרדה.
"לא."
היא שמעה את הריקנות שבקולו. "על מה אתה חושב?"
"בכל פעם שאני מדבר עם החבר'ה הישראלים יש לי הרגשה שכמה מהם יודעים מה אירע ליואב. אבל אף אחד לא רוצה לספר. אם לא תהיה ברירה אפנה למשטרה המקומית ואפעיל את חברת הביטוח."
הוא החל לשאול הודים מקומיים.
"כן," אמר לו נער שניקה את השולחנות של אחת המסעדות הקטנות בבאזאר. "ראיתי אותו."
בעל־הבית נבח בהינדי על הנער שישתוק וימשיך לנקות.
"ראית אותו? איפה?"
"ראיתי אותו," אמר כשהוא מחזיק בצילום, "הוא עמד באמצע הרחוב עירום לגמרי וירק על אנשים."
אביו של יואב לא הבין.
"כל הבאזאר ראה," הדגיש הנער.
"מתי זה היה?"
הנער ספר על הידיים. בחשבון שעשה זה יצא יום אחד לפני שאביו של יואב הגיע.
"ואחר־כך ראית אותו?"
הנער הניע בראשו ימינה שמאלה. לרגע חשב שהוא אומר לא, אחר־כך נזכר שהתנועה המשונה הזאת של טלטול הראש האופיינית להודים באה לומר כן.
"ראו אותו יושב אצל באבא," אמר הנער.
אביו של יואב שוב לא הבין. "באבא?" שאל.
"הולי־מן," הסביר הנער, "איש קדוש. הוא בא והולך הבאבא. אולי תמצא אותו שם."
הנער הצביע לעבר מעלה הכביש, אל המקום שבו הגבעה משתפלת לצד יער ארזי ההימלאיה. "ירד מן ההרים, הבאבא. שם זוהי הארץ של האלים." התנועה שלו חבקה עכשיו את רכס הרי ההימאלאיה המתנשא, שלרגע בצבץ מעבר לערפילים.
אביו של יואב הלך לשם, כל מה שנותר מהמקום בו ישב הבאבא היו כמה אבנים מפוייחות, שרידי מדורה ויריעת ניילון כחולה.
הוא התקשר למשרד החוץ ולחברת הביטוח. אחר־כך מילא טפסים במשטרה המקומית. הם שאלו אותו אם יואב משתמש בסמים. הוא לא ידע. השוטרים צחקו.
החיפוש שלהם, החיפוש של צוות החילוץ שהגיע יום אחרי לא העלה דבר. יואבי נעלם.
בטיסה בחזרה לתל־אביב בתחילה לא עצם עין. אבל אחר כך העייפות הכריעה והוא שקע בשינה טרודה. הוא ראה את עצמו נוסע באוטובוס לילה מדלהי למנאלי. על מסעד הכסא לפניו היה מוצמד נייר קטן ועליו כתוב משהו בעברית. הוא ראה את עצמו מתכופף, מתאמץ לקרוא. הכתב היה קטן והוא היה בטוח שהוא מכיר את צורת הכתב. הוא חיפש את המשקפיים, אבל לא מצא אותם. הוא הביט ימינה ושמאלה, שלח את היד ותלש את הפתק.
אתה מחפש אותי?
אתה באמת מחפש אותי?
זה אני בספסל האוטובוס לידך
זה אני שנשען על כתפך
כשבאמת תחפש אותי, תראה אותי מיד
תמצא אותי בבית הקטנטן של הזמן.
הוא פתח את העיניים בבהלה. הוא היה במטוס. בדרך לתל־אביב.