הציור 'אקדחים' אותו ציירתי בשנים 2008-2009 הוא ציור גדול בפורמט 2 על 2 מ"ר ומצוייר בשילוב של צבעי שמן ומסקינג־טייפ על בד. הפריים קולנועי לקוח מפרסומת למשקפיים שפורסמה באותו זמן בעיתון ממנו לקחתי אותה. למרות שהפריים סימטרי יחסית יש בו דינמיות והצבעים התעשייתיים מושכים אליהם את הצופה. נראה שמכל סרט מספיק לראות פריים אחד וכך נהוג בספרי קולנוע, אך מה אם לתמונה נוספת חומריות של ציור והחד־פעמיות של משיכות המכחול? האם אלו מוסיפים מימד כלשהו לפריים הקולנועי? ומה אם מבטו של הצופה אינו מוחזר על ידי הציור? האם יוכל להסתכל ולספק את מבטו?
הציור מספק את תחושות החומר והטקסטורה שפריים קולנועי אינו יכול לספק, אבל בקולנוע יש הרבה יותר תנועה והתרחשות, הציור מציב את עצמו בתחרות בין המדיומים ומפסיד. הוא הרבה פחות דומיננטי מהקולנוע ומהטלוויזיה, תלוי על הקיר ואיננו זז. בחיים הציור מספק את ערך הסחורה ומחירו נקוב, הסרט מופץ בהמוני עותקים ומוקרן חינם בערוצי קולנוע.
הוא אובייקט חי שתכונות הצבע שמונח עליו והבד ממנו עשוי שומרים את חיותו. לציור יש מה להציע לאוהביו מחוץ למשחק הדינמי בין צורות הבעה שונות. הוא מתמסר למבט אבל נתון לשינוי רק על ידי הצייר בניגוד למשחקי וידאו, הוא סטטי וצבעוני ולא נע על פני מסך, לא דינמי כמו הקולנוע; מבטא את אשליית החלל ולא נשאר בתחום השטיחות כמו תצלום רע. לצייר יש אינספור דרכי ביטוי אבל המילה נשארת רחוקה מהציור. היא בתחום הטקסט והוא בחזותי.
תמו ימיו הגדולים של הציור אך הוא לא נעלם. כשריד מימים עברו הוא ממלא את פונקציית החי־מת שאינו גווע לחלוטין וגם אינו חווה את שיא אונו. לציור יש אמירה אסתטית אך הוא חסר את מימד המופע שהיה לו ברנסנס ובברוק, הציור מבטיח ולא תמיד מקיים. פעמים טוב, פעמים רע, תלוי ביכולותיו של הצייר ובטעמו; הוא נתון לידיו של עושהו שקרוב לבעל־מלאכה אבל נמצא בתחום האמנויות. הצלחותיו בהווה נשארות בתחום חובביו ואוהביו אשר עוקבים.
