בסוף זה תמיד חוזר לאותו סיפור. קו רקיע גשום, דמדומים ורחובות אפורים שמתארכים.
ואתה רץ. עובר באדומים. כלום לא מזיז לך. אתה רק רוצה דבר אחד, לרוץ הכי מהר שאפשר. להתעלם מהנשימות הקצובות.
אחת
שתיים
שלוש.
הם מאחוריך, אתה יודע אתה זה.
אתה רואה חנות ספרים משומשים למולך. קוראים לה בפשטות: "שייקספיר-ספרים יד שניה", אתה נכנס ואומר למוכר: "רודפים אחריי".
הוא לא מופתע, זו לא פעם ראשונה שהוא שומע את המשפט הזה.
ברור לך וגם לו ששניכם קצרים בזמן.
ואתה נשבע שראית ג'וק או שניים רצים בין השטיחים המרופטים שמכסים את הרצפה.
המוכר הוא איש גדול עם זקן עבות ומשקפיו נעוצות בספר. אתה חושב שהוא הבעלים של המקום וזו לא טעות. אין לו כסף לעובדים, בקושי יש לו כסף לחיות, אבל הוא מכור למילה הכתובה. וגם זה פחות מעניין אותך. כי עכשיו כל הכוחות שלך מרוכזים בהישרדות.
אתה מבקש מים והוא נותן לך. אחר כך הוא חוזר מיד לשקוע בסיפור שלו. מי קורא היום לורנס סנדרס "החטא השלישי"? כנראה רק הוא.
מבעד לחלון השקוף של החנות עוד מעט אפשר יהיה לראות אותם רצים לאורכו ורוחבו של הרחוב. הם יצורים מזוויעים, אתה חייב להודות בינך לבין עצמך, אבל אף אחד לא רואה כמה הם נוראיים. כי הם נראים רגילים. ממש כמו המוכר הזה, אבל הם לא.
אתה מהנהן לעבר המוכר והוא מבין את הכוונות שלך.
"יש לך ספרים ארוכים ממש", אתה שואל.
הוא מועיל בטובו לקום מהכסא ולעזוב את המותחן העלוב.
"כן", הוא עונה ומגיש לך "מלחמה ושלום" משומש, מצהיב ומעט קרוע בצדדים.
"טולסטוי אהה. 1060 עמודים, זה יעשה את העבודה", אתה עונה ולוקח את הספר, ומניח על שולחנו שטר של חמישים שקלים. זה מרצה אותו.
אתה לוקח את "מלחמה ושלום" ומתיח אותו בכל הכוח ברצפה. נפער בור במרכז החדר.
מעוצמתו של הספר. זה מרגיש כמו רעידת אדמה קטנה. אתה יכול להבחין במדרגות עץ שנפרשות לפניך, צוללות למעמקי האדמה. אתה נפרד מהמוכר המזוקן ומתחיל לרדת במדרגות עוד מדרגה ועוד מדרגה למטה, עד שאתה מגיע למה שנדמה למערה סודית.
הספרים מביטים עליך מלמעלה, ככל שאתה מעמיק בגרם המדרגות ונכנס לאט, לאט אל תוך המעבר הנסתר, שאינך מכיר.
בחוץ למרות הגשם היה חם ופה קריר. אומנם אין כאן עטלפים, אבל אתה יכול לדמיין את משק כנפיהם במערה הזו. נראה גם שיש חיות אחרות. כל מיני יצורים כאלה, שאוהבים את העולם שלמטה. את העיר השניה, זאתי שנחבאת. ג'וקים, עכברים, נחשים. לא חסר. הריצוף ישן, עתיק, כמו מימי המנדט, אולי אפילו לפני.
זה אומר שאתה לא הראשון שנכנס לשם. מישהו הכין את המקום מבעוד מועד. אולי אפילו עשרות שנים קודם.
"אל תדאג. הכל בסדר שם, הם לא יוכלו להגיע אליך", צועק המוכר ומרים את הספר של טולסטוי. אפו הנפוח נדחף בין הדפים והוא חוזר לקרוא. מתנתק מהעולם.
תקרת המסתור נסגרת. אתה שומע את האנשים האלה, הרעים שרודפים אחריך, פורצים לתוך חנות הספרים ושואלים אם אתה שם. המוכר משקר, ואומר שלא.
אתה צועד עכשיו בעולם שלמטה בקצב שלך. מניח רגל אחרי רגל, מרגיש את הצינה התת-קרקעית.
אתה נושם לרווחה וכאן בדיוק מתחילה הבעיה.
יש פחות אוויר מרגע שהפתח בתקרה נסגר ונסתם לחלוטין. אתה מסתמך על מה שיש לך בתוך הריאות, על האוויר שהשתחל לעולם הזה – ואולי יש איזה חריץ מקדימה שנותן לך עוד קצת זמן. ואולי לא.
חשוך לך ואתה פוחד שהעיניים שלך לא יתרגלו.
זה גורם לך רק להאיץ את ההליכה. כאבי הראש שלך חוזרים. אתה לא יודע אם זה מהחמצן שחסר לך, או שאולי מכל מה שתקוע לך בראש. שוב הדברים שהאלה שתקועים לך במוח.
סיפורים, רומאנים רחבי יריעה של מאות עמודים, טרילוגיות שלמות: אורוול, אוסטר, מילר, קינג, כריסטי, בוקובסקי, סנדרס, צ'נדלר, המינגווי, דיקנס, אסימוב, טולקין, אוסקר ווילד, אפילו רימונד קארבר.
אלוהים איך שאתה רעב וצמא ומתאפק שלא לטעום מהבוץ שעוטף את הקירות התת-קרקעיים. התעייפת. אתה מתחיל לזחול ופתאום מגלה, שהקרקע שאתה נאחז בה, עטופה בעשרות אלפי דפים. ספרים קרועים אחד על השני.
אתה כלוא במחסן של חנות הספרים. כן כן, זו האמת. הגעת לעולם שבו נמצאים כל הספרים והסופרים המתים. אתה מתחיל להתגלגל בינהם. והראש, אוי הראש מתפוצץ.
"תוציא אותי", אתה צועק.
ודפים של שאריות ספרי עיון, הגות ומחשבה ישנים נדבקים לך לעיניים, לגבות. מלמולים על דמוקרטיה ודיקטטורה, נסיכים ואוליגרכים. מיקרו ומקרו כלכלה. קשקושים על צדק וחוסר צדק, וליברליזם אל מול סוציאליזם. פאשיזם מת ופאשיזם חי.
"תוציא אותי מכאן", אתה צורח, "כבר לא אכפת לי שיתפסו אותי, שיהרגו אותי חי. רק תפתח לי את המעבר מחדש. תנו לי לנשום!!!"
דממה.
אלומת אור ניאון קטנה מאירה אליך.
הבחור המזוקן יורד אליך והאנשים איתו.
האוויר נכנס מחדש למערה.
הוא אדיש ואתה מעולף.
"שיקרתי לכם. הוא כן פה. מצטער", הוא אומר לאנשים שמקיפים אותך בתוך הטחב והצינה.
אתה חוזר לנשום סדיר ופוקח עיניים. הם מרטיבים את הפה שלך עם קצת מים ומחזירים שוב את טולסטוי למקום.
"למה עשית את זה", האנשים שואלים אותך.
הם לפחות שמונה, כך נראה לך, אפילו שהעיניים שלך מטושטשות.
ואולי הם בכלל ארבעה, ואתה רואה הכל כפול?
"מה זאת אומרת למה עשיתי את זה?", אתה עונה ומוסיף "הייתי חייב".
הם נאנחו. זו לא תשובה שהם ציפו לשמוע.
"למה עשית את זה?", הם שאלים.
"עניתי לכם כבר ! הייתי ח י י ב !", אתה אומר.
"יש מספיק ספרים, מה אתה לא מבין ! מספיק. תפסיק לכתוב !", הם אומרים בקול אחיד.
"אני לא יכול להפסיק", אתה עונה.
הראשון הולם בך בפניך. השמאלי ממשיך אותו.
דם יורד לך מזווית האף, אבל לא כואב לך.
"ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל אני לא יכול", אתה מודה.
"לא צריך עוד סופרים בעולם ! מתי תבין? יש מספיק ספרים ! תפסיק !", הם צועקים וקולם מהדהד עד למעלה החנות, מרעיד את המדפים. הקירות מטלטלים.
אתה נזכר. כתבת סיפור. הסיפור היה מאוד מסוכן. הוא דיבר על חיים ועל מוות. הוא דיבר על סוף. הסוף של העולם כפי שהאנשים מכירים אותו. סיפור חצוף, מרושע, נכלולי, הכעס שלהם מוצדק.
אתה מבין.
אתה מנסה להצטער, לשדל אותם לסלוח, מתחנן על חייך ומבטיח למחוק הכל.
הם לא מאמינים לך לרגע.
"איפה החבאת אותו?", הם שואלים ומנערים אותך.
אתה חלש, כולך עור ועצמות, לא אכלת כמה ימים. אין בך כוח התנגדות.
"למעלה", אתה אומר.
הם מקשיבים ומטפסים בחזרה לחנות הספרים.
אתה זוחל אחריהם.
המוכר מסתכל עליהם במבט חשדני.
גם הוא לא בוטח באנשים האלה.
איך שהם מסיימים לעלות לחנות מדף ספרים ראשון מתמוטט, אחד הגברים נקבר תחתיו ונאנק מהכאב.
"תצילו אותו מה אתם מסתכלים עליו ככה כמו חבורה של מטומטמים", צועק זה שנראה כמו הקובע שבחבורה.
הם נזעקים לעברו ואז עוד מדף, ועוד מדף, וארונות ספרים שלמים מתמוטטים עליהם.
המוכר המזוקן מסיים את הסנדוויץ". מעט מהחומוס נדבק לשפם שלו. הוא אוכל מבלי להביט במחזה שמתחולל למולו. עיניו ואפו תקועים עמוק בספר.
הם מתענים מכאב תחת כובד אלפי הספרים שנחתו עליהם. העצמות שלהם מרוסקות.
ורק אתה יוצא ללא פגע. בלי שריטה כמעט.
אתה רוצה לקום, אבל לא עושה כלום.
המזוקן מניח את הספר וקם לעברך.
"החנות הרוסה, תראה כמה נזק, יקח לי ימים לסדר אותה מחדש", הוא אומר בקול מונוטוני. יבש. פקידותי כזה.
"אם היית יכול רק להפסיק לכתוב העולם היה טוב יותר, האנשים לא היו כועסים והסדר היה נשמר על כנו", אתה חושב.
"תעזרו לנו", זועקים אלו שעוד יכולים לדבר.
אתה מרגיש את הנשימות של המוכר קרובות אליך ומצליח להתרומם בחזרה לעמידה.
הרוח בחוץ חזקה.
הדלת של החנות נסגרת מעצמה. נטרקת. ואתה סורק במהירות את המדפים עמוסי הספרים. יש אבק על הקירות. ואתה מביט עליהם: על עוד אלפי דפים שנערמים על עוד מילים ואותיות. אותיות ומילים.
ואתה רוצה לרוץ, אבל אין לך כוח כבר.
אז אתה תופס כסא ומתיישב ליד המוכר המזוקן.
המוכר המזוקן אוכל סנדוויץ' עם חומוס ונקניק סלאמי. יכול להיות שיש גם כמה פרוסות של עגבניה. אתה יכול להריח את הבשר ובלוטות הטעם שלך מתעוררות.
