יש משהו קסום ומפחיד ונוגה שמחכה לי שכשאני מגיע למקום זר באמצע הלילה. אפילו בשנת 2020 – ימי האפליקציות והפרסומות, עוגות בעיצוב של כדור חוף־ים, א־סימטריאידות, אנטי־חומר בעל אנטי־צורה, הולכות ונבנות ואחר כך מתרפקות באותה המהירות – גם ב־2020 הלילה שבו מגיעים לעיר חדשה, לכפר במחוז מרוחק, לבית חדש – במרחק של קילומטרים; כשכבר בטוח שהלילה לא אשן במיטתי שלי – הוא השלב הריגשי ביותר ביחסים שבין האדם והמקום.
המונית – זו תמיד מונית כי צריך לתפוס בטחון לפני שמתנהגים כמקומיים – תמיד צבועה בצבע אחר, או מריחה אחרת, או שההגה בצד השני של הרכב. הנהג נחמד יותר, אדיב. כמעט בטוח שאין סיכוי שירמה אותך. כמעט בטוח שהוא אדיב בדיוק כמו שאמרו ספרי התיירות על אנשי ונשות המקום הזה שאליו הגעת. רק שלושה ימים אחרי אתה כבר מבין שרימו אותך, אבל אז העיר כבר צבועה בצבעים אחרים. אחרי שלושה ימים זו כבר לא אותה העיר, לא אותה אחת של הלילה הראשון, כשהכל עוד חשוך ואפלולי.
למבע הראשון הזה יש קסם שאי אפשר לשחזר, שאי אפשר לחקות, שאי אפשר להעלות לרשת. יש צבע שרק במוח קולטים – אפילו לא בעין. אורות וצבעים וקרני אור, מכאניות או טבעיות, תופסים את זוית העין ומקבלים בזמן העיבוד הניורוני מעיין מרקם אחר; מעט חלביות. משהו בצבעוניות של המקום מרגיש חמים וקפוא באותו הזמן. תחושה של דיס־אוריינטציה עוטפת כל שלב. אם קנית חבילת תקשורת – תעקוב אחר פניותיו של נהג המונית בהתאם להנחיות של וייז; תוודא פעמיים את כתובת המלון, לפני שתדפק על דלתו באישון ליל; משל היית שליחו של אלוהים, על דלתו של איוב.
המלון גדול משדמיינת, אתה מבחין בצעדיך הראשונים אל הלובי; החדר קטן שמציפית. ההתמקמות והמנוחה, הן לקוחות מעט מידי מהזמן שהקדשת להן, קודם לכן כשגופך עוד היה בארץ המוצא ומחשבותיך באוויר הפתוח – בשדה התעופה – לכן אתה חסר מנוחה כשאתה שוכב פרקדן וסופג תרבות טלוויזיות מקומית. לא סתם, אבל לפתע אתה מבחין שעוד לא החלפת את בגדי הטיסה, אז אתה מנצל את ההזדמנות ויורד להסתובב שוב באותם הרחובות האפלים, בשדרה המאיימת, הגסה והמלוכלכת. אולי אבל הפעם השארת את הפלאפון על השידה של מנורת הלילה.
אחרי שעה קלה, אתה מתיישב בבָּר אקראי. למעשה, אין הוא אקראי כלל וכלל, שכן בתהלוכתיך חלפת על פניו פעם או פעמיים, חשבת בוודאי שזהו במקום למקומיים בלבד, ושאולי לא כדאי להכנס. רק בסיבוב השלישי אתה מוצא בתוכך את האומץ והביטחון הדרושים כדי להיכנס פנימה. אתה מתיישב בקצה הבר, והברמן המשועמם מחייך אליך בנעימות, אך אתה נזכר בנהג המונית ומחזיר אליו פנים אדישות, מנסה שלא להישאב יתר על המידה. בירה מקומית אתה מזמין מיד, ובלגימות שקטות – ממשיך לספוג תרבות מקומית, טלוויזיונית ואילמת.
אחרי ארבע או שלוש דקות של פרסומות – הזמן עד שמחלחלת לה המודעות לפרסומות – אתה מנתק את העיניים מהצג וסורק את החדר בקצרה. הטלוויזיה מרגישה מוכרת, אבל השאר – דווקא אחר ושונה. אולי העיצוב הרבה יותר אישי מהברים שאתה מכיר מהבית. אולי משהו בחר תמה למקום, אתה אומר לעצמך בזמן לגימה. מבט ימינה מוצא מבט אחר לצדך. לרוב, גבר מבוגר, אולי בעל כרס בירה; מקומי. הוא שותה בשתיקה אחרת משלך, שתיקה מהורהרת של בירה בסוף יום ארוך של עבודה; של השתתפות במפעל האנושי. אתה מזדהה, ומנסה לאפשר לו לקבל את המרחב הבטוח לו הוא זקוק. אלו מילים מכובסות כדי לומר שכנראה ולא תפנה אל האיש, שלא תשבור את המחסום הבלתי נראה שבינו ובין העולם, עליו נראה לך שעבד מאד קשה; בטח בנה אותו במפעל האנושי הגדול. בצידו השני של הבר, יושבות שתי נשים צעירות, אולי נערות. הן לא מעוניינות בך, הן לא מעוניינות בדבר מלבד עצמן. חזות גופן ופניהן רומזת לך על תיירותן, ואתה מניח להן לבקש ממך לקחת את תמונתן, רגע לפני שהרגע עצמו יחלוף בל חזור.
הן קונות לך בירה כאות תודה והשיחה קולחת מעצמה. אתה שוב סופג תרבות מקומית – תרבות של שיח וברים ונערות צעירות – אך הפעם המדיום אינו המסר. הן כמעט מקומיות; נערות שהגיעו מהיבשת אבל חסרות השפה או הניסיון המקומי, הן שמעו על תרבות המסיבות המקומית, וברחו מהקולג' כדי להתנסות בעצמן. אתה מספר על נסיבות קורותיך, והן מקשיבות וכושלות בדמיון הנסיבות או המניעים שעומדים מאחורי הפעולות שלך, שבבית כל אחת הייתה מבינה. אולי, בשפה שלך – כל אחד היה מבין. כשאתה תופס את עצמך מפהק פעם אחת יותר מידי, אתה מחליט שהגיע הזמן ללכת לישון – בכל זאת, ממחר תתחיל להתוודע לעיר הזו, תחוש שוב ביכולתך האדירה לאחוז בקרקע – אז אתה מסמן את הסימון האוניברסלי לברמן. מזל שלפחות חלק מהדברים לא משתנים.
הנערות מראות סימנים של אכזבה, אך שואלות בכל זאת אם תרצה להצטרף למסיבה איתן הערב. זו לא מסיבת סטודנטים – הן מבטיחות. אתה עונה להן שהיה לך יום ארוך וכנראה שתרדם עוד בדרך למלון, אבל שאולי תתחרט כשתכנס לחדר. אחת מהן מתכנתת את המספר שלה למכשיר הסלולרי שלך (ברור שבסוף לא היית יכול לצאת בלעדיו), ואתה עוזב את הבר, בחיוך קצר וקטן.
כבר למדת איך להשיג נשים; אנשים. בעבודתך יש הרבה מהיחסים האנושיים. רוצה לומר – לדעתי, אין בכלל עבודה אנושית שאין בה הרבה ללמוד על יחסים אנושיים. אוספת הזבל שברחוב – יודעת עלינו לאין שיעור. אתה משאיר אותן עם טעם של עוד בכוונה, כדי שירצו בחברתך; כדי לעמוד בהגדרתו, לנסוך בך רוחו, של זר מסתורי. אתה מתיישב בספסל קטן שליד הנהר, ומדליק סיגריה. פתאום אתה קולט שבבר ההוא אסור היה לעשן, ואתה מחליט שלא לשוב לשם יותר בגלל סיבה זו. הנהר החשוך חשוב להבנת המפתח של העיר. אז אתה מביט בו בשתיקה ומנסה לעמוד את תכונותיו; רוחבו, עומקו, יכולתו להכיל תנועה אנושית כזו או אחרת; והנהר לא מחזיר אליך אלא תמונה קפואה (זה ערב חסר־רוח), אז הטלפון משלים את החסר. אחר כך משהו בתמונה הקפואה הופך קשיח יותר ויותר, בהיר יותר ויותר, בשרני – יותר ויותר. משהו בכך שוכך כמי הנהר, אך משהו אחר עוד בוער ומונע ממך להמשיך ולעצום עיניים, על רקע הנהר היציב והמוזיקה המפרידה שבאוזניות. עוד לא מיצית את תחושת הזרות הזו, השיטוט חסר הטעם ברחובות המאורגנים; אתה רוצה לחזור ולתעות, לתהות על קנקנה של העיר הזו, ותמונת הנהר הבהירה לא מאפשרת אלא להתחבר לזכרונות עבר, למקומות מוכרים, לנהרות אחרים. אתה מביט לאחור והשקט ממשיך למרחקים לא ברורים; התאורה לא עושה דבר שמחזיק את יציבות המבט המוסב, ואתה נמשך לחוסר הבהירות הזה. זו תחושה שאין לך יד בה בימים כסדרם, ואתה רוצה להמשיך ולגשת אליה, לחקור אותה, להיות בדמות הזו שהעיר טוותה מגופך וזהותך.
אתה מסמס לבחורה ההיא, הנערה, ומיד היא שולחת לך מיקום. אתה עומד את המרחק ויוצא למסע נחוש מתמיד לתהות את דרכך אל היעד. הרי, הפעם באמת – היעד לא חשוב. בכל זאת אתה מוצא את עצמך במקום מהר מהמתוכנן, מוקדם מהמצופה, אז אתה ממשיך לסיבוב או שניים סביב הבלוק. אתה נזכר בדרך באוספת הזבל, ומבחין שהרצפה נקייה, אולי נקייה מידי באחד הרחובות, אך בפניה הראשונה ימינה, אתה נכנס לטריטוריית הזבל; כנראה איזו סמטה. מבט קדימה מזהה את החיבור לרחוב המקביל, שיהווה את הצלע השלישית של הבלוק, אז אתה ממשיך ישר; חרף הרתיעה מהסמטה. הזבל מכאיב לך, אולי מקלקל, מקולקל. העטיפות לא מזוהות, אך אתה מרגיש את היציבות מתגבשת בחזרה, כשמראות מוכרים מעיר הולדתך חולפים בראש. מאחורי אחד הפחים חתולה נבהלת מקרבתך ובורחת במהירות, בעומק הסמטה אתה מזהה פתאום שתי ישויות, שמתגלות כשני גברים מתנשקים, מתמזמזים; איך שלא תקרא לזה. הם עוד לא שמו לב אליך, ואתה מנסה לשמר את המצב הזה בצעדים חתוליים. לבסוף הם מבחינים, אחד אפילו מחייך אליך, אתה חושב, אך מיד מסיט מבט ומגביר את מהירות תנועת הרגליים.
כשאתה סוף סוף דופק על דלת הדירה, בתוך בניין דירות שבנוי בצורה מאוד לא ברורה – משושה סגור עם חצר, כשכל המרפסות פונות פנימה, כבר מאוחר מאוד. הלכת שלושה או ארבעה סיבובים, כמובן שנמנעת מהסמטה, אבל משהו בך משך חזרה. אתה לא בטוח אם נכנסת לשם, אבל קיבלת מציצה וגמרת, כך שאלו כנראה היו טבעם של הדברים, רק שאינך זוכר בוודאות. זו לא הייתה גמירה רגילה, של כוס רטוב ונערה גונחת. גם לא כוס יבש של אמא צעירה וגרושה. ברגע הגדול הרגליים שלך רטטו בצורה לא רציונלית, וזה הזיכרון היחיד שלך מהעניין. אתה נכנס למסיבה ומוצא את הנערות, עד סוף הלילה תשכב עם שתיהן, אתה אומר לעצמך. אבל משהו לא מסתדר, בזרמם של הדברים.
מהר מאוד אתה מבין שהמסיבה לא לטעמך. כשאתה יוצא לעשן במרפסת, אתה מגלה מסיבות נוספות, בדירות נוספות. מבלבל, מאד. כשאתה שואל את הבחור שהשאיל לך אש, הוא מסביר באנגלית חצי צולעת שזה סוף סמסטר או משהו כזה. הוא שיכור, ואתה לא מתאמץ להיות מנומס, בכל זאת – זר מסתורי. הוא נותן לך משהו חזק יותר לעשן, ואתה לא שואל שאלות קשות. כשאתה נכנס פנימה אחת הבחורות שוכבת על הספה, שכמובן הוצמדה לקיר ביתר שאת, עסוקה במכשיר הטלפון. השיחה קצרה, אבל רלוונטית. היא יכולה להריח ממך סקס, היא אומרת. אתה לא מכחיש, ונותן לה לעשן מהחומר עלום השם. היא צוחקת, אבל לא ממשיכה איתך למיטה. במקום, היא אומרת – בוא נלך לטייל. אתם לוקחים אתכם בקבוק-זכוכית, ואת מה שנשאר מהג׳וינט.
אידיוט, אתה מכנה את עצמך, כששעה קלה אחר כך אתה מבין שהטלפון הנייד שלך נותר בדירה ההיא. החברה שלה מוודאת, אך בינתיים אתם אבודים. כל זה נמשך אולי לרגע קל; בעצם – לא אכפת לך ממנו בכלל. אתה רוצה להמשיך ולשוטט בעיר הזרה, הקרה, המסתורית, הפרועה. אתה רוצה שהבחורה היפה הזו תמשיך לתהות יחד איתך ברחובות המבוטנים, להמשיך ולאבד יחד את דרככם אל היעד. למרות שאולי, היא דווקא רוצה נקודות, אתה חושב. במזל אתה מזהה את הנהר, ואחרי שיטוט של כמה דקות לצידו, כשאתה מרגיש את הלחץ של מומנטום שהולך ואוזל – אתם מוצאים פיסה של דשא. אין רוח, והטל כבר מילא את הדשא במים, אבל לא אכפת לכם. כמה רגעים של ירח קסום ונהר מסתורי, ואתה כובש אותה לגמרי. כשאתה מכניס אליה את האצבעות שלך היא מתעוררת לחיים; היא אוהבת את זה, אתה חושב לעצמך. אתה מסתכל על העונג שלה, ולא יכול להפסיק, לא יכול לתת לה להשאב חזרה למציאות, חזרה אל עולם הידע. להינתק מהמסתורין והקסם של לילה ראשון בעיר זרה. אתה מביט בה והירח שבעיניה אומר לך הכול, עד שמבטך מטשטש כמעט לגמרי, אתה לא יכול דבר מלבד להרגיש את הדופק שלה, מתוך תוכה. אתה מתמכר לזה – עד שבסוף היא גומרת, והיד שלך מלאה בה. אתה גומר בלב.
כמה זמן אחר כך, היא רוצה עוד, ואז אתה גומר באמת, אולי בפעם השנייה. טרם זה, אתם יושבים ומדברים, חולקים את סוף הג׳וינט ואחר כך כמה סיגריות. מסתבר שהיא בכלל סטודנטית לרפואה, וכל הלילה הזה הפך הזייה גם בשבילה, אבל היא הרגישה שהיא יכולה לסמוך עליך, אז לקחה סיכון. המכשיר שלך עוד אצלך, אתה מזכיר לה בחיוך. כשאתם מגיעים לחלק שלך בשיחה אתה מדבר על תקיעות ועל כיוונים ועל תנועה אבל שוב אתה חושב שמשהו אבד בתרגום, כי אתה מרגיש את הניצוץ חולף מעיניה. לפני שהבוקר יעלה היא עוד תעמוד אותך על טעותך.
כשאתה אומר לה באנגלית צולעת את המילה הזאת, תקיעות, אוטומטית משהו בתוכך מתחיל להיסגר. בשאיפה ארוכה אתה מכלה חצי סיגריה מקופסת קרטון שקנית בדיוטי־פרי, מנוכה מס, ובכך מונע מבעד המילים לצאת, והיא יכולה להרגיש את זה. אתם שותקים, אולי שעה. ואז היא מורידה את החזייה, ותוחבת את היד שלך אל בין השדיים שלה. הפנים שלה קרובות מאוד אליך לפתע, קרובות עד שאתה יכול להרגיש אותה נושמת, מזרימה דם בעורקיה. כשאתם מתנשקים היד שלה כבר על האיבר שלך, והוא עצמו כבר מגיע כמעט עד שדיה. היא עוצרת קמעה ומחייכת לרגע. כשהשפתיים שלכם קרובות לאין שיעור, כמעט מחוברות, היא אומרת לך דברים שאתה צריך לשמוע, אבל לא מסוגל לעכל. אתה נוצר את המילים והמוח רוצה כבר להתחיל ולעבד, לאבד ולהתאבד על מה שעומד מאחוריהן, אבל שפתיה כבר רחוקות מידי משלך, הקשר נותק. ולפני שהחרדה עוטפת אותך משל היית ילד קטן שאמו עוזבת, שפתיה מתקבעות על איברך, וכולך מתכנס לתוך תוכו. אתה נותן לדברים לקרות.
כשאתה גומר זו רטיטה אחרת בין הרגליים. אבל גם הפעם אתה לא נותר אדיש, אלא נותן לכאוס לחלחל פנימה לשניה או שתיים – שמבפנים נדמות כנצח ומבחוץ כמיקרו שניות. הרטט עוטף כל חלק מהיותך, והעיר כולה מכסה אותך עכשיו באמצעות הלחות שבאוויר. הדרך שלא ראית עד עכשיו והובילה אותך לרגע היחיד הזה, היא כולה מעשייתה של העיר הזו, אתה מסיק מתוך הרטט שבגמירה. עיר שאוהבת אותך ללא תנאי. היא מחבקת אותך בחיבוק דוב ענק של זרות, של מקריות, של רגעיות חד פעמית, של מתנת הרושם הראשוני, הקסם שבהתאהבות פתאומית. כשאתה נושף אוויר, כדי להצליח ולהכיל את כל מה שרוצה להכנס אליך עתה – הכל כבר נעלם. מתמוסס. אולי – מתייצב.
היא מדליקה סיגריה שאתם חולקים, והאור מתחיל לעלות. מכאן רואים את הזריחה מצויין, היא אומרת, ספק מצטטת ממדריך לתיירים. אתה שותק שעה קלה, ואחר מתרומם ומנער את הטל. אתה נושק לה על מצחה, מחייך ומתחיל ללכת. כשאתה חוצה את הנהר, אתה מבליח עוד מבט, כי אתה כבר לא יכול להתאפק; כי אתה לא רוצה לאבד את העיר – אבל היא כבר לא שם. זה לא מפתיע. האוזניות נשלפות מהנרתיק, והמבט מיושר קדימה. בכל צעד בדרכך אל בית המלון אתה סופג ידע שיותר כבר לא תוכל לשכוח.
רגע לפני שאני מתכסה בשמיכה ועוצם עיניים על הסטוץ שלי עם העיר הזו, אני חווה רגע קטן ונוסף של חלביות. לבדי במיטת בית-המלון-הזול-יותר-מכפי-שנראה-בתמונה.
