הסופרת סידרה את שמלתה. היא הייתה גדולה עליה במידה אחת או שתיים, אבל כך העדיפה. להסתיר את גופה הגדול מהעולם. היא אהבה להרגיש את הרווחה, את משב כנפי הרוח מלטף אותה. כך היה לה טוב. הבית היה צנוע, אך מותאם לצרכיה. הוא שכן בפאתי גבעתיים. דירת שני חדרים ישנה. קומת קרקע, כמו שאהבה. להיות מאוחדת ושלמה עם קולות הרחוב שנעמו לה.
מציוצי הציפורים ועד קולות רכבי הניקיון שעברו בשעות הבוקר המוקדמות.
למען האמת לעיתים נדירות בלבד, יצאה מביתה. לא היה לה צורך בכך. כל הרצונות שלה והדברים הנחוצים לה בשביל לחיות, היו בבית. בתוך הבית הקטן שלה.
הסופרת התכוננה למלאכת הכתיבה, אותה לקחה ברצינות תהומית. היא מרחה אודם ורוד עז על שפתיה. שמה קצת פודרה על פניה מלאות הגבשושיות. הידקה את חזייתה. ולבסוף לבשה את נעליה היפות ביותר.
היא אהבה להיכנס לדמויות שלה, לבקר אותם, לשכון בהם, ללבוש את בגדיהם, לחלום שאחד הם. הרי כל פרי דמיונה הוא שלה ולעולם לא יהיה שלה באותה מידה. אוסף של חלומות, זיכרונות, פנטזיות שנרקמו, נכרכו, נארזו ונמכרו במחיר הוגן לכל נפש.
באותו זמן בדיוק עבדה על הספר השלישי שלה בטרילוגיית "סקס ושקרים". חלק מסדרת ספרי הרומן הארוטיים הסוערים, שכתבה תחת השם בדוי, שם העט ג'יל ברוק. היכולת שלה לכתוב באנגלית שוטפת והשליטה ברזי השפה, אפשרו לה להתפרנס רק מכתיבה גם מפרובינציית ישראל.
השבוע פורסם לראשונה ספר שלה בעברית, גם כמובן תחת שם העט ג'יל ברוק. הוצאת "אש האהבה", רכשה את זכויות היוצרים על הרומן השני והמגה-מצליח שהוציאה "אהבת נעורים". ובעסקה סיבובית, אלפיים דולר חצו את הים, לעבר ניו-יורק לסוכנות המקור שלה וחזרו בניכוי עמלה (ובהבטחה לאחוזים מהמכירות העתידיות בשפה העברית), אל חשבונה בישראל.
כמה ימים אחרי שהספר יצא לאור בעברית. התחילו להגיע מיילים מוזרים, אובססיביים, מטרידים. בהתחלה התעלמה מהם.
כמה עוד תוכל להתחבא, היא לא ידעה.
החתולה שלה 'משי', התקרבה אליה והתגרדה. שיערה היה לבן וצמרירי כמו ענני צמר גפן מתוק. היא נעמה לה כל כך.
הסופרת חיממה את המים והכינה תה פירות יער, עם שלוש כפיות סוכר. כמות נדיבה של עוגיות חמאה, מקופסת המתוקים האימתנית שהזמינה אתמול, המתינו על שולחן האוכל. היא אוהבת את החיים שלה מתוקים. "לחיים", אמרה ל'משי', שגרגרה בתגובה. והרימה את כוס התה ולגמה טעימה קטנה.
מכשיר הסלולאר שלה צלצל. הגיעה מייל חדש, לשם שינוי כתוב בשפה העברית.
אני חייב לפגוש אותך
קראתי את כל הספרים
אני יודע על הדמויות שלך הכל
אני אוהב לאהוב אותם
אני אוהב איך שהם עושים אהבה
בלי מעצורים, בלי חששות
בלי פחד, בלי לחשוב מה יגידו
אין להם גבולות. אין להם כבלי בושה
הם אוהבים בכאב
הם אוהבים בתשוקת חיים ומוות
גם אני רוצה לאהוב ככה
חזק עד שנתענג על העצב והשמחה
אני רוצה להכיר אותך
אני חייב להכיר אותך
תמיד חשבתי שאת חיה בישראל. תמיד התפללתי לכך. וצדקתי.
על החתום אני האוהב.
עיניה נפתחו בבהלה. איך הוא יודע. איך הוא גילה. לא יכול להיות. אף אחד לא יודע עליה ! אף אחד לא יודע על קיומה ! מי זה?
מישהו זר
היא קיבלה מאות הודעות זימה, רובם באנגלית. היא הייתה רגילה לזה. לרוב הייתה מוחקת אותם. פעם אחת בחשבונות הפיקטיביים ברשתות של ג'י ברוק (אותם היא מנהלת כמובן לקדם את ספריה), היא עשתה פוסט שריכז כמה הודעות סוטות, כשיימינג לאותם מטרידים. בלי להזכיר שמות ופרופילים, רק להרתיע אותם.
היא זכרה שזה נתן לה שקט כמה ימים וגם זכה לאלפי לייקים ותגובות מחזקות ממעריציה ברחבי העולם. האמת שהיו גם כמה הודעות שהיא די חיבבה, הנעימות שביניהן, הודעות החיזור.
אבל אף אחד מהם לא ידע להגיע אליה כל כך קרוב כמוהו.
הטלפון צלצל שוב והגיע מייל חדש.
אני יכול גם לשלוח לך ישירות לטלפון
אך זה לא יהיה מנומס מצידי. כך נראה לי.
בואי ניפגש.
מה המיקום המועדף עלייך, כמדומני את מתגוררת
בגבעתיים, ברחוב פועלי הרכבת לא ?
על החתום אני האוהב.
הסופרת נעלה את הדלתות, סגרה את כל הסורגים בבית. וננעלה בביתה. היא חשה רעידות בכל גופה. בעיקר ביד הימנית (האמה שלה התחיל לקפץ בעצבנות). היא לא תוכל לכתוב ככה ביום הזה, זה בטוח. צמרמורות היכו בה. התחושה הזאת של פחד מצמית. כל כך הרבה שנים עבדה ועמלה קשה בשביל לייצר לה פינה מושלמת. מחבוא מושלם מהעולם.
מקום שהוא רק שלה, לבדה. בלי איש שיפריע.
כאן יכלה ליהנות מפרי יצירתה, מבלי להינזק בפגעי החשיפה, הפרסום והצורך בלבוא מגע עם אנשים. לא באמת עניין אותה שיכלה להרוויח יותר עם הייתה פועלת בגלוי, אולי כן ואולי לא. זה לא באמת חשוב. מה שחשוב לה זה השקט בעולם הפרטי והמוגן שלה.
ועכשיו החומות נפרצות. מישהו מאיים להיכנס.
מישהו זר.
לא בספרים, לא במילים ולא באותיות. בחיים האמיתיים. היא מיהרה לנעול גם את הבריח העליון בדלת. לאחר מכן הסופרת רצה אל עבר שמיכת הפוך שהמתינה לה על הספה והתערסלה בתוכה.
התחבאה בפנים.
ושקט דממה.
היא דמיינה נקישות על הדלת. אבל הם לא באמת באו. בספרי מתח, תמיד קראה שכל מענה או תגובה למטרידן, רק מגבירות את ההנאה שלו, שהכל בשביל הפסיכוטיים כמו סוג של משחק, שכל גירוי מדליק אותם. אבל גם ההתעלמות הממושכת והעקבית שלה לא עצרה אותו, להפך מהודעה להודעה, הרגישה איך הוא מתקרב אליה. כמעט נוגע בה. לופת את גרונה. וחונק.
יש כאן. מישהו זר.
שיודע עליה הכל.
תמיד היא פחדה מהזר והשונה, מהאחר. בילדותה ילדים הציקו לה, לעגו לה, קראו לה בשמות, היא הייתה אחרת, שונה מכולם, אין ספק בכך. זה מה שדחף אותה להיות תולעת ספרים, עוף מוזר. הזויה. אחרת.
ועדיין, חשבה "מי אתה, מה אתה, שתבוא אליי בלי רשות. תפלוש לממלכה המוגנת שלי".
היא חשבה להיערך למלחמה, להצטייד בכלי להגנה, בשוקר חשמלי או שאולי לפנות למשטרה לכוחות החוק. אבל מה תגיד ? המיילים האלה לא אומרים כלום. מי יאמין לה?
צליל הודעה, הפעם לא במייל, בווטסאפ.
אני רק רוצה להגיד לך
שהספרים שלך, שינו את חיי.
באמת, אני נשבע.
אני מצטער על ההודעות האלו
אולי הם לא במקום.
אנחנו יכולים לדבר? להיפגש?
אני לא רחוק ולא קרוב.
בויקפדיה שלך רשום שנולדת בקנדה
בטורנטו.
הכל שטויות.
נכון?
את לא כועסת אליי, אני מקווה..
אל תחששי, אני רק רוצה להיות לצידך.
אל תפחדי. אני לטובתך.
על החתום.
אני האוהב.
על הקיר היה לה שעון קוקייה, כזה כמו שהיו עושים פעם בתקופות היסטוריות רחוקות. היא תמיד אהבה וינטג". פעם כשיותר העזה לצאת מהבית קפצה לשוק הפשפשים ביפו וקנתה לעצמה את השעון הזה. הסופרת הרגישה שהוא יביא לה מוזה, שיעורר בה השראה.
כבר יותר מעשור השעון הזה נמצא בביתה ואף פעם הוא לא אכזב. גם 'משי' לא אכזבה אותה. אבל הפעם השעון נעצר. השתתק גם הוא.
ואילו 'משי', התנהגה כאילו הכל רגיל, והתגרדה בכרית הקיפוד הנעימה שלה.
השעון הפסיק לעבוד. היא קמה ויצאה מן הפוך. וכתבה לו שלוש משפטים:
אם אתה לא מפסיק עכשיו
אני אתלונן עליך!
אני מודיעה לך ! ותיזהר לך !
עוד הודעה אחת ואני מתקשרת למשטרה.
וי ירוק, כנראה מנצל את הזמן למחשבה. כעבור שישים שניות הוא ענה לה:
באנגלית את כותבת יותר טוב..
אין מה לך לדאוג.
לא יעונה לך רע ממני.
על החתום אני האוהב.
השעות נקפו והתחיל להחשיך. לא הגיעו יותר הודעות. זה עבר ? נגמר? הסופרת לא הייתה בטוחה. היא לא יכלה לכתוב מילה. זה הוציא אותה לגמרי מריכוז. האם באמת היא צריכה לכתוב עוד? האם יש טעם בכלל לכתיבה? קצב הכתיבה שלה הפך לאובססיבי מוגזם, לתחליף חיים. היא כותבת במקום לחיות. מוציאה מילים במקום לחוות. עורכת טקסטים על אהבה, במקום לאהוב. עושה תחקירים על חיי הזוהר של נשות האלפיון העליון, במקום לנסות לחיות את חייה שלה. ממציאה סיפורים שמתרחשים במועדונים זוהרים בלוס אנג'לס, בפריז, בניו-יורק, במקומות קסומים ומיוחדים, נופים אחרים, שלא ראתה ולא תראה בחיים. על נשות האלפיון העליון וגברים שכמו לוהקו מסרטי ג'יימס בונד.
היא מתחבאת מהעולם שבחוץ. הכתיבה הייתה הסם שלה, כך חשבה.
הסופרת לגמה שתי כוסות יין אדום זול והניחה למחשבות להיפרד ממנה לכמה רגעים.
השלפוחית לחצה אותה, מרוב הלחץ לא טרחה לעמוד במשימותיה האישיות והפרטיות ביותר. היא ניגשה לשירותים הירקרקים, מלאי הטחב והחלה להתרוקן בעמידה.
מותירה את כל מנעולי הסודות פתוחים.
איברה השתלשל, מתוך מכנסיה.
היא נאנחה לאחר שסיימה והתבוננה במראה הקטנה – מהנהנת לעצמה. מחשבות פילוסופיות הטרידו אותה רק בימים בהם לא כתבה. כאשר לא היו הסחות דעת.
"אלו הם חיי, אני לא בחרתי בהם והם לא בחרו אותי. זה סוג של עסקה הדדית. לרוב אנשים לוקחים את המקסימום טוב שהם יכולים להשיג ואת המינימום רע שמוכנים לספוג. אני עשיתי אחרת. התנתקתי מהכל והחלטתי לחיות מתחת לרדאר של כולם. לחיות בדרכי, אבל בקומות המרתף החשוכות. היכן שאי אפשר למצוא או לראות. למזלי הכתיבה הצילה אותי מהבחוץ. נתנה לי מכסה מטרדות היום-יום", אמרה ולבשה את תחתוניה ההדוקים, שלחצו לה קצת מקדימה. מקפלת ומסתירה, נאנחת ומרגיעה.
הסופרת נעלה את נעלי העקב היפים ביותר שלה, סידרה את שמלתה ומרחה את האודם הבוהק ביותר מחדש. היא ניגשה לדלת, פתחה את הבריח העליון ולאחר מכן את התחתון.
ומקומת הקרקע יצאה היישר לחצר הקטנה, של ביתה.
לא רחוק מהכביש. הערב שתק.
היא צעדה לאיטה ונעלי העקב שלה נקשו בחוזקה על הדרך, לרגע הרגישה כמו כל אותן הגיבורות של הספרים שלה. הנשים היפות הפרועות, שלא מפחדות להעז, לאהוב עד כאב.
ובתוך תוכה היא מנסה להדחיק את המחשבה על איש זר.
הסופרת התקדמה לעבר השער של ביתה ופתחה אותו.
שם על ספסל עץ דהוי, המתין לה בחור אחד, לא צעיר ולא מבוגר. לא שמן ולא רזה. לא יפה ולא מכוער. רגיל כזה. שגרתי. עיניו היו מושפלות. לא אחד שיזכרו את פניו.
היא ניגשה אליו מרגישה הכי יפה בעולם.
והוא היה הכי רגיל שיש.
"תנשק אותי עכשיו ואחרי זה תלך", אמרה הסופרת.
המבטים שלהם הצטלבו.
