שלושה שירים | יהודה ויצנברג ניב

עם רדת הערב

עִם רֶדֶת הָעֶרֶב שָׁמַעְתִּי
אֶת רַחַשׁ עָבֵי הַיּוֹם הָאַחֲרוֹנִים
בְּהִסְתַּלְּקָם מִמֶּנִּי,
בְּגָוְעָם חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ כְּשַׁעֲוָה
עַל סְדִין־הַמִּטָּה.

מִן הַדּוּמִיָּה הַיּוֹקֶדֶת
שֶׁנּוֹצְרָה אָז בְּחָזִי
אֶחְצֹב שִׁבְעָה מִכְתְּבֵי שִׁירָה,

אֶחְצֹב שִׁבְעָה גְּוִילֵי־קְלָף
מַדִּיפִים צַחֲנַת־זִקְנָה
וְאֶקָּחֵם עִמִּי כְּשִׁבְעָה עָבִים מְחֻתָּלִים
בְּתַכְרִיכֵי לַבְנוּנִית מְשֻׁנָּה,

רַק הַחַמָּה בְּהַעֲלוֹתָהּ בַּמִּזְרָח
תִּרְאֶה אֶת שַׁיֶּרֶת הֶעָבִים צוֹעֶדֶת
כְּתַהֲלוּכַת־רְחוֹב רְדוּמָה
אֶל אֶרֶץ הַשִּׁירָה.

בתוך רעש שינה

בְּתוֹךְ רַעַשׁ שֵׁנָה
בִּלְתִּי פּוֹסֵק שֶׁל רוּחַ וּמַיִם
שָׁמַעְתִּי צְפִירָה
שֶׁל בֵּית־נְתִיבוֹת
וְנִלְחַמְתִּי עִם מַרְאֶה
שֶׁל חֲלוֹם־בַּלָּהוֹת

שֶׁבְּמֶרְכָּזוֹ יָרֵחַ לְבַנְבַּן
שֶׁגָּלַשׁ בְּאִטִּיּוּת כְּמוֹץ חִוֵּר
עַל פְּנֵי זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּתִי
שֶׁפָּרְשׁוּ מִן הָעוֹלָם קוֹדֵם זְמַנָּם,
תּוֹךְ שֶׁהוּא מְמַלֵּא
בְּאֶפְרוֹ הַזּוֹהֵר

אֶת שְׂעָרִי הַשָּׁחֹר שֶׁהֶאֱפִיר,
אֶת עֵינַי הַדּוֹמְעוֹת
וְאוֹסֵף מֵהֶם בְּרִגְשָׁה
מַתְּנוֹת־חִנָּם כְּדֵי לְהַטְמִינָן
בַּעֲדִינוּת זֶה בְּצַד זֶה
בְּתוֹךְ בָּתֵּי הַשִּׁיר.

השטיחים בביתי

הַשְּׁטִיחִים בְּבֵיתִי
רַק הֵם שׁוֹמְעִים
אֶת פְּסִיעוֹתַי הָרַכּוֹת.

כָּל זִיעַ שֶׁלִּי,
כָּל כִּעְכּוּעַ יָבֵשׁ שֶׁל גְּרוֹנִי,
נִשְׁמָעִים בַּשָּׁעוֹת הָאֵלֶּה שֶׁל הַלַּיְלָה
כְּמוֹ רַעֲמֵי תּוֹתָחִים רְחוֹקִים.

הַמַּחְשָׁבָה
כַּמָּה הִסְפַּקְתִּי
מֶשֶׁךְ הַשָּׁנִים הִיא מַחְשָׁבָה
מוּבֶסֶת מֵרֹאשׁ,

הַשָּׁנִים הַנּוֹקְפוֹת אֵינָן מַחְמִיאוֹת,
לֹא לַפְּרוֹפִיל הַלְּאֻמִּי
וְלֹא לַתַּדְמִית
הָאִישִׁית.