והאדמה רעדה | רות ארטמן

בְּלֵב לִבֵּךְ, אִמָּא אֲדָמָה,
מִתְפַּתְּלִים
נַחֲשֵׁי לַבָּה לוֹהֶטֶת.
שָׁם,
מַתֶּכֶת נוֹזְלִית
מִתְעַלֶּמֶת מֵחֻקֵּי הַפִיסִיקָה
וּבַרְזֶל לוֹהֵט רוֹקֵד רִקּוּד שֵׁדִים,

אִמָּא אֲדָמָה,
אַתְּ בּוֹכָה…
מְאַמֶּצֶת כּוֹחוֹת עַל,
נֶאֱבֶקֶת בַּלַּבָּה הַבּוֹרַחַת,
בְּשִׁכְבוֹת עֹמֶק נִדְחָסוֹת
בְּזַעֲזוּעֵי־עַל מִתְפָּרְצִים
בְּקוֹלוֹת רַעַשׁ־גַּעַשׁ
בִּסְלָעִים מִתְפּוֹרְרִים.
אוֹטֶמֶת פְּתָחִים
הוֹדֶפֶת צוּקִים מִתְעוֹפְפִים……….

אֲבָל יַד הַגּוֹרָל
הַסּוּמָא
יַד הַגּוֹרָל
הָעִוֵּר לְסֵבֶל הָאָדָם
גָּבְרָה…גָּבְרָה…גָּבְרָה

בַּלַּיְלָה שָׁמַעְתִּי אֶת אִמָּא אֲדָמָה
בּוֹכָה, בּוֹכָה, בּוֹכָה
כִּי לֹא עָמַד לָהּ כּוֹחָהּ.

19th-century illustration
דילוג לתוכן