בַּת־שִׁיר הָאִלֶּמֶת
מְכֻרְבֶּלֶת בִּתְנוּחָה עֻבָּרִית,
חָשָׁה אֶת חַלְקוּת הַסָּדִין.
שֶׁקֶט שֶׁל אַחַר הַצָּהֳרַיִם.
אוֹר עָמוּם חוֹדֵר מִבַּעַד לַוִּילוֹן
וְצִפּוֹר הַדִּמְיוֹן הַקְּטַנָּה –
רַק מְפַרְפֶּרֶת
מֵעַל עֹל חַיֵּי הַיּוֹמְיוֹם.
הִיא מַגְבִּיהָה
וְנוֹסֶקֶת, נוֹסֶקֶת
מֵעַל זִרְמֵי הַמְּצִיאוּת.
דּוֹאָה עַל גַּלֵּי הָדָר וְתִפְאֶרֶת
וּבַת שִׁיר – קָמָה לִתְחִיָּה.
קֻפְסַת הַסּוֹד נִפְתַּחַת –
וְדַקּוּת הַתְּחוּשָׁה
הַנִּיחוֹחַ,
הַגָּוֶן,
וְגַם צַעַר נֶעֱלַם
מַבְזִיקִים בְּרֹאשָׁהּ
וְהוֹפְכִים לְשִׁיר –
שֶׁל בַּת שִׁיר.
