כבר שנים על גבי שנים נשמטים מחיינו חגים אחדים. כמובן שאת ראש השנה או חג הפסח אנו חוגגים בתרועה רבה, אבל שאר החגים מוטלים להם שוממים ואני מתרצת לעצמי ששתילים כבר לא אשתול בט"ו בשבט, מדורות לא אדליק בל"ג בעומר והסיכוי שאבנה כאן סוכה קלוש ביותר.
אבל באחת השנים בהן מרוץ חיי היום־יום בלוס־אנג'לס השכיח מלבי את חג השבועות, למדתי לקח בלתי צפוי. עם תום יום העבודה הארוך, נסעתי לבית שבו התקיימה סדנת־כתיבה בעברית. צלצלתי בפעמון ועמדתי ליד הדלת שקועה במחשבות, מנסה לשווא לדלות רעיון מקורי שאוכל לכתוב אודותיו. חשבתי על שממון חיי היום־יום ועל הקושי למצוא רעיונות חדשים שישמשו ציוני דרך בחיינו. לו היה איזה אירוע, חג, יום משמעותי, הייתי יודעת על מה לכתוב.
הדלת נפתחה בתנופה רבתי ומולי עמדה דמות שיכלה להופיע בטקס חג השבועות. ממש רות המואביה, כפי שהיא מצויירת באלפי קווים דקיקים בציורו של דורה, בספר "תנ"ך בתמונות"… כך עמדה המארחת בפתח הדלת, לובשת שמלה לבנה הדומה לטוגה ארוכה וגולשת ופרח לבן בשערה. הבטתי מופתעת כשלפתע הופיעו לצידה ארבעה גורי החתולים שהשאירה בביתה כדי שלא לצער את האם החתולה…את הגורים הכרתי אבל מה פשר הטוגה?
עמדתי נבוכה מעט, בלי זיק של הכרה או זיכרון שיסביר את המצב, או כפי שאומרים בימינו: האסימון לא נפל. התפלאתי לראות ביום רגיל ביותר שמלה הנראית כתחפושת, אבל מחמת הנימוס הפולני השולט בי ניסיתי לא להראות סימני השתוממות. התיישבתי על הספה, כשגורי החתול מצטרפים אלי וראיתי שעל השולחן הנמוך עמד מגש חרס ועליו מבחר מאכלי גבינה. לפתע הכול התבהר בראשי. כמובן. מאכלי גבינה, תלבושת ה "שמלה" הלבנה, ממש כמו אלה שבני־ישראל לבשו בעליה לרגל. חג השבועות פרץ אל הכרתי בשלל זיכרונות וצבעים,
וכבר ידעתי על מה אכתוב.
מתוך חוויה זאת הגעתי יותר ויותר להכרה שתוך השהות ארוכת השנים מחוץ לגבולות הארץ אני, ורבים וטובים אחרים, נסחפים לאורח חיים המאבד מצביונו המקורי. יבורכו אלה הדואגים לשמור על הגחלת: בתי הכנסת, תנועות הנוער המקומיות, העיתונים והארגונים הישראליים המקומיים. אולי הנימה ה"טרגית" שלי מוגזמת במקצת, כי עדיין אפשר להחזיר עטרה ליושנה: השנה אוציא את מחברת המתכונים הישנה ואכין שפע מאכלי חלב לשבועות.