הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת, הַשִּׁטָּה פּוֹרַחַת
וְהַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.
הַיּוֹם לֹא קוֹדֵר
וְהַיָּם לֹא אַכְזָר
הַכָּרִישׁ הַלָּבָן לֹא רוֹצֵחַ
בְּדָם קַר
אֲבָל אֲנַחְנוּ –
אֲנַחְנוּ.
ספר השירים היפה של חנה קב רוט (1941) "מה אשמים הסוסים?" הוא גם ספר ביכורים, והוא מוכיח שוב את הטענה הקלאסית שאינה מוכרת לכולם כי אין מוקדם ומאוחר בספרות. קב רוט שימשה מורה מן החוץ באוניברסיטת תל אביב ומורה בסמינר הקיבוצים ובבית ברל.
שיריה מתאפיינים בשימוש של הזרה, לעִתים מחאתית, בדמויות מקראיות ובמחשבה מקורית ועכשווית אליהן כמו בשיר "אבי האומה": "אברהם, לוּ חיית היום/ היו בניך מוגדרים 'ילדים בסיכון'/ ופקידת סעד חרוצה/ בליווי משטרה אם צריך/ הייתה לוקחת אותם ממך", או השיר "אתונות": "האם לְהֶרֶף עין/ בטרם נפל על חרבו/ זכר בליבו/ את האתונות/ שחיפש בימי נעוריו/ האם ליבו בכה/ על שמצא מלוכה/ שהפכה על פניהם את חייו/ האם זעק בֶּעֱנוּת:/ ממלכתי כולה/ תמורת האתונות".
כמו כן, לקב רוט בשיריה פלירט לא רק עם המקרא אלא גם עם ההיסטוריה של הספרות העברית והכללית: אשר ברש והנובלה "שאול והאתונות", או ויליאם שייקספיר ו"ריצ'רד השלישי" שלו, שניהם בשיר השני שציטטתי. יש לה שיר מרגש על אלבֶּר קאמי, לדוגמה, אבל גם שירים אישיים על אִמהּ, למשל.
ככלל, נדמה שמה שמאפיין את שיריה היא יַשרות-פשטות-הביטוי. היא מספרת לנו משהו בשורות קצוצות במִקצב נכון כמו מנסה לשכנע אותנו הקוראים שאם תכתוב את הדבר באופן רטורי וישיר היא תכבוש את לבֵּנו, וזה אכן קורֶה. שיריה אפוא משתייכים למסורת הגדולה של שירה אישית-חברתית הנעה בין שירת המחאה של בּרטולט בּרכט לבין השנסון בדמות הגלויה האישית השולח אלינו ז'ורז' בּרסנס.
