שיר וסיפור | נועם מאיר שדות

כְּמוֹ חֶרֶב פִּיפִיּוֹת הַחַיִּים שֶׁלִּי
תָּקוּעַ בֵּין שָׁמַיִם לָאָרֶץ
לְלֹא גּוֹרָל בָּרוּר
בְּכָל מָקוֹם נִמְצָא אָדָם וּבְיָדָיו בְּשׂוֹרָה
אַךְ הִיא לֹא הַבְּשׂוֹרָה שֶׁלִּי
הִיא בְּשׂוֹרַת אִיּוֹב
חַי חַיִּים מָרִים וַאֲחֵרִים
אַךְ הֵם לֹא הַחַיִּים שֶׁלִּי
נָד כְּמוֹ סְבִיבוֹן וְלֹא מוֹצֵא מָזוֹר לְכַף רַגְלִי
כְּמוֹ חֶרֶב פִּיפִיּוֹת נָע וָנָד.

*

בית הכנסת

הָיֹה היה איש שהיה מחלל קצת שבת, לא תמיד הלך בתלם של הדת. החזן שהיה לו קול ערב והיה מסלסל בזמירות השבת החליט ללמד אותו לקח.

הדליק מדורה בתוך ארון הקודש אחרי שרוקן אותו מספרים והכניס את האיש שלא שמר שבת ואחר כך שרף אותו חי.

וכך שר לו: אשמנו, בגדנו, גזלנו…  ללמדנו שצער רב הצטער על חילול השבת של האיש.

והאיש נשרף ונשמתו פרחה דרך ארובת בית הכנסת ישר לגן עדן.

אלוהים מיד חנן אותו. אתה לא אשם אמר לו. אתה חולה.