ירדנו במדרגות האוטובוס, נדחפים קלות. בצעד משתרך התקדמנו, נכנסים לשדרה המוצלת, שומעים את קולות. פיצוח פירות עצי הפיקוס מתחת לרגליים. קרירות הבוקר יצרה אשליה של יום נעים. שוחחנו בקולי קולות על משחק כדורסל שהיה אמור להתקיים בין השמיניסטים ועל הסיכוי הנהדר לצאת לשבועיים במחנה הגדנ"ע. בפינת הרחוב המדרכה הפכה לצרה יותר ונאלצנו לצעוד בשורה כמו אווזים נושאי תיקים.
מהבית הפינתי ירדה מולנו אשה זקנה, קטנת קומה וכל השורה נעצרה.
ידיה הריקות היו מושטות קדימה ופיה נפתח ונסגר. נראה שרצתה לומר משהו אבל המלים לא יצאו…
כדי לא לפגוע בה ירדנו מהמדרכה, חולפים על פניה. בנים אחדים התחילו לחקות את תנועות פיה וצחוק חנוק נשמע.
לאחר שחלפנו שמענו אותה קוראת לנו, בחשש, בהיסוס:
הסתובבנו וראינו שהיא עושה תנועות מוזרות בידיים.
ילדים! חכו רגע. רק רגע! אני צריכה חוט שיספיק לכל היום!
התחלנו לגחך ולחקות את תנועות ידיה. מיד ניטווה בראשנו הספור שנספר לחברה בכתה על זקנה מטורללת ומה היא רצתה.
אור הרמזור התחלף לירוק והשיירה הקטנה של תיכוניסטים לובשי מדי תכלת החלה לחצות את הכביש.
נשארתי מאחור והצצתי בשעון. אם לא אצטרף אל כולם אאחר לשיעור.
חזרתי אל הזקנה שעמדה כנכלמת וראיתי שהיא מחזיקה מחט וחוט ארוך מאד. בשברי מלים בעברית ובאידיש לחשה לי שאינה יכולה להשחיל את החוט. עניין בגדו בה מזמן. אם אוכל לעזור לה היא תסיים היום לתפור את החצאית הכחולה לנכדתה.
השחלתי חוט שיספיק לה לכל היום וידעתי מה צפוי לי עכשיו.
המחנך הקפדן שלח אותי למשרד להירשם כמאחרת.
כך תלמדי מה זאת אחריות ומה באמת חשוב בחיים אמר…
הלכתי, נרשמתי אבל הלקח שלי היה אחר.
כי זיכרון האשה הזקנה מלווה אותי שנים רבות לאחר שרגליי כבר לא דורכות על פירות הפיקוס הזעירים של שדרות תל־אביב.
