השמש לא ירדה וחבורת זאטוטים התמסרה בכדור עשוי סמרטוטים. בצעקות, נהמות, חצאי מילים ותנועות ידיים, הם שיחקו וסימנו אחד לשני. הכדור הפך לכבד יותר מבעיטה לבעיטה עד כי התפורר לעשרות חתיכות בד קטנות ובוציות, ונעלם. בין מגורי פחונים, מעל שלוליות בוץ הם גנחו, התרוצצו, רצו ודילגו. מבעד לראשם המגולח נטול השיער, ניתן היה לדמיין שיער פרוע לא מסורק המתבדר בשובבות ברוח. מבעד לפניהם המלוכלכות בלטו עיניים חומות, ירוקות, כחולות ונוצצות בלהט המשחק. ידיהם ורגליהם היחפות בעיסה חומה היו להוטות כילדים צעירים בלתי ניתנים לעצירה. יצחק היה הקטן והרזה מביניהם, אך הוא הצליח לתמרן בין הילדים הגדולים ולהגיע לכדור. ואז, על פניו התרחב חיוך ענק ושקט, כמו צעקת ניצחון חרישית ובטוחה.
הילדים אספו אבן ועוד אבן ושייפו אותן אחת בשנייה. עם אבנים חדות הם חרטו פסים וצורות על סלע גדול ואז סבבו בית פחון קטן ורועד בתור של רכבת ילדים. זבוב טורדני הפסיק את משחקו של יצחק, ואחרי מספר הנפות ידיים, הזבוב חזר לפניו המלוכלכות ונשאר שם.
כאשר השמש שקעה והיה חושך מוחלט, החלו הילדים להתפזר לביתם. יצחק נשאר עוד קצת זמן לבד, התקרב לשלולית, התכופף וזרק אבנים קטנות לתוכה. אז עצר לרגע, הרים את הכותונת שלו והטיל את מימיו בשלולית. מהפחון הסמוך, אחותו הגדולה ג'וליאט קראה בשמו ויצחק רץ אליה ונכנס. הוא התיישב על הרצפה ליד אחותו יהודית, ג'וליאט, שלושת אחיותיהם הגדולות והוריהם. באמצע, לאור עששית, על ארגז תפוזים הפוך, היו צלחות ותפוחי אדמה חתוכים. אביהם חתך עם ידיו את הכבד לחתיכות קטנטנות ושם בפיו של יצחק הקטן.
"באבא באבא," יהודית בת השש התקרבה לאביה ופערה את פיה כגוזל המחכה לתולעת שתגיע ישירות למקורו. אבא שלהם עם כותונת, כובע צמר אפור וזקן לבן, שם חתיכה קטנה של כבד הישר לפיה וחילק את היתר ליתר בני המשפחה. ידיים הססניות לקחו חתיכות תפוחי אדמה הנמצאו בקערת פח קטנה במרכז הארגז בזמן שהסובבים דיברו וצחקו בעירקית.
בתום הארוחה, ג'וליאט האחות הגדולה רחצה את יצחק עם מים שהיו בפיילה. זה היה תורהּ באותו יום למלא אותה במים מהברז שהיה רק חמש מאות מטרים מהם. אימו הרתיחה קצת מים בפתיליה והוסיפה לפיילה. ג'וליאט ניגבה אותו במגבת רטובה על המיטה והוא נותר לח וקצת יותר נקי. היא הלבישה את יצחק והרימה אותו לקבל נשיקה מאביו ואז השכיבה אותו בחזרה על מזרון וכרית הקש.
"'צחק, חבּיב אלבּי," אימו אמרה לו כאשר נישקה אותו על שתי לחייו. כל אחיותיו הוסיפו נשיקות על פניו, ידיו ובטנו וגבו. ואז, הוא עצם את עיניו, התכסה בשמיכה ונרדם.
השמש עדיין לא הפציעה, אבל תן מיילל וציפורים על גגות הצריפים החומים הקדימו לבשר את הבוקר. באפלה, מטח פתאומי של טיפות גשם נקש על גגות הפחון וגבר על הציוצים הרמים. הרוח הרעידה את קירות הפחון ברעש מחריד. שלוש תרנגולות, ארבעה אפרוחים ותרנגול התרוצצו סביב, קרקרו, קראו, ניקרו בבוץ כמחפשים משהו. עורב שחור טס לכיוונם בקריאה מאיימת והבריח אותם לכיוונים שונים בשעה שהאפרוחים הצווחים נשארו מתרוצצים במעגלים. במעברת תלפיות, דבר מזה לא העיר את יצחק בן החמש, גם לא מגע כף יד קטנה, עדינה ונמרצת של אחותו יהודית.
"אום, אום, 'צחק!" לאור חוסר התגובה, יהודית ניערה וטלטלה את כתפו. יצחק התעורר וזע באיטיות לבוש בכותונת רטובה מרחצת ליל אמש. יהודית שמה לרגליו את כפכפי העץ שלו והוא קפץ מהמיטה וכפות רגליו שקעו מעט בבוץ הקר. הוא התכופף לנשק את ידו של אביו ששכב והביט בו בעין חצי פתוחה. אימו אחזה בדלי מלא במים והחלה את הבישולים של הבוקר. הוא חיבק אותה והרכין את ראשו לקבל נשיקה בראשו. יהודית ויצחק יצאו אוחזים ידיים לבוקר חורפי וחשוך. חבורה של כעשרים ילדים בכמה גדלים חיכו להם מחוץ לפחון ושתי נשים גדולות צלצלו בפעמון ברזל כסימן להמשיך ללכת אחריהן בטור.
יצחק נשרך מאחור עם אחותו יהודית בצעדים קטנים, מדדים, איטיים ונגררים. הם דלגו מעל סלעים והכותונת של יצחק הקטן גרפה איתה בוץ לח וצמיגי. כפות רגליו הקטנות כבדו, צעדיו התמעטו ונעצרו לרגעים עד שלבסוף הגיע לשיירה שעצרה ליד מבנה בד. מעט קרני שמש חיוורות יצאו לפרקים מבעד העננים. יהודית גרדה את כפות רגליה ואת כפכפי העץ שלה מהבוץ עם אבן חדה ולאחר מכן ניקתה את אלה של יצחק. ואז, לקול צלצול מהיר של פעמון ברזל, הם נעמדו.
"ילדים, אחזו ידיים ועימדו במעגל," היא אמרה.
"בוקר טוב, אחת, שתיים, שלוש, ארבע," אחת הנשים הגבוהות קראה והכריזה על פתיחת התעמלות הבוקר היומית.
יצחק אחז בידה של אחותו ועם רגליים מתבלבלות וכושלות רקד עם יתר הילדים. הוא נראה טובע בים של גלים המושכים אותו קדימה אחרי האישה הגדולה. הוא נסחף בתוך ידיים ורגליים המונפות באוויר למעלה וקדימה, נמשך ימינה ושמאלה בגל סוער של קפיצות ודילוגים.
"ילדים, להסתדר בתור. אחרי, חברים!" הורתה האישה והיא רכנה וליטפה בראש כל ילד שעבר בדרכה ונכנס למבנה הבד.
"בואו כאן חברים, לשבת, לשבת," היא זירזה והם התיישבו על הרצפה ובכל מקום פנוי אפשרי. יצחק אחז בידה של יהודית והתיישב על ידה.
"ש-לום ל-גן. בו-קר טוב ל-גן," הגננת אמרה לאט בעברית מתובלת בצליל זר.
"שלום לגן, ש-לום מרים," ענו הילדים.
היא סיפרה את אותו סיפור כמו אתמול בבוקר והציגה תמונות גדולות וצבעוניות של בן גוריון, תמונה של דגל המדינה, תמונה של ירושלים ושל סמל המדינה. יצחק ישב בשקט עם כל הילדים, הביט בתמונות והקשיב לדבריה של הגננת. ואז התחיל הטקס הקבוע המוכר שחזר עליו בכל בוקר –
"אמרו אחריי, חברים," מרים אמרה, "מ-די-נת יש-ר-אל,"
"מדינת ישראל," הילדים חזרו אחרי דבריה במקהלה אחידה של מבטאים והגיות.
"ת-חי מדינת ישראל," הגננת אמרה.
"תחי מדינת ישראל," הילדים צעקו אחריה.
"אני רוצה לשמוע את כולם," ויצחק הזדקף בתגובה.
"ירושלים בירת ישראל," היא המשיכה.
"ירושלים בירת ישראל," הילדים חזרו אחריה. יצחק הניע את שפתיו בתנועות שפתיים מתואמות לגננת ולילדים האחרים, אך קולו לא נשמע או לא יצא בכלל.
בסיום הטקס, מרים, הילדים וגם יצחק מחאו כפיים.
כאשר נגמר הגן והתלמידים הסתדרו בתור בפתח היציאה ממבנה הבד, נכנסו שתי נשים לבושות במעילים ארוכים.
"באתי ליהודית, יצחק, משה ואביבה," אמרה אחת הנשים למרים. הגננת אמרה לילדים ללכת עם הנשים מהסוכנות. מרים לקחה את ידה של יהודית ונתנה אותה בידו של יצחק. שניהם הלכו אחרי הנשים מהסוכנות בצעדים קטנים ומדדים. הם דלגו מעל סלעים קטנים ושלוליות ואטמו את אפם כאשר עברו לידי הררי זבל ששני כלבים משוטטים נברו בהם.
שער המעברה נפתח והם יצאו הרחק מביתם. מתחת לרגליו שחור האספלט ישר וקשה, מימינו שלט אדום, הוא הביט למעלה אל לובן בתי האבן, לצבעוניות החנויות, גגות אדומים ועצים ירוקים ופרחים. אנשים וילדים חלפו על פניהם במהירות, נקיים, יפים, חיוורים, מכוסים בבגדים ארוכים לגופם ונעליים לרגליהם, מעילים וכובעים. עיניו עקבו אחר מכוניות אדומות, צהובות, תכולות, כסופות, לבנות הנוסעות לפניו קדימה. המראות בדרכו היו כמו תמונות נעות מארץ אחרת. מכונית גדולה נסעה ממולו והוא עזב את ידה הקטנה של אחותו, הסתובב אחורה ורץ אחר המכונית האפורה שחלפה על פניו. יהודית רצה אחריו, אחזה בידו והידקה את אצבעותיה והם המשיכו ללכת יחד אחרי האישה עם המעיל הארוך.
הנשים האטו צעדיהן והובילו אותם למבנה אבן. השער העגול הכחול נפתח והם נכנסו למבנה גדול חמים ונעים עם קירות לבנים. על הקירות היו תלויות שתי תמונות ממוסגרות שהם הכירו מהגן: בן גוריון וסמל המדינה.
"עמדו פה." אמרה אחת הנשים מהסוכנות.
שתי נשים אחרות עם מטפחות ובגדים לבנים פשטו את הכותונות של הילדים וזרקו אותם לפח מחוץ למבנה מול הפנים המבוהלות של הילדים. הם ניקו את גופם הערום במטלית רטובה עם ריח חריף. מיד אחר כך, הלבישו אותם בבגדים חדשים נקיים, מכנסיים, חולצה ומעיל ישרים שמריחים ריח טוב וחדש. הם סימנו לילדים להתיישב בספה ושם גרבו להם גרביים ומדדו להם נעליים חדשות עם שרוכים. לבסוף, הם הושיטו סוכריה לכל אחד מהם – ליצחק ויהודית ולילדים האחרים.
הילדים, לבושים בבגדים נאים, עם כובעים ומעילים הביטו על עצמם ועל חבריהם בחיוך ובפליאה. צעדיהם היו מהססים, זהירים ומרחפים, עם מגע נעל חדשה ונקייה.
באור דמדומים, לפני השקיעה, הם נכנסו בשער המעברה. יצחק עזב את כף ידה של אחותו ורץ במהירות עם הבגדים, המעיל והמגפיים החדשים שלו לכיוון הבית שלו. הוא הבריח את כל הציפורים, הכלבים, החתולים, האפרוחים, העורבים והתרנגולות שעמדו בדרכו. הוא דילג מעל שלוליות בוץ, צעק ונופף בידיו. מבוגרים וילדים שהיו בחוץ עצרו ובדקו מה פשר הקולות הרמים. ליד ביתו, חבריו עצרו את משחקם והשכנים יצאו מביתם. אימו ואחיותיו הגדולות הלכו לקראתו.
כשיצחק ראה את אימו, הוא הגביר את מהירות ריצתו וקרא:
"יחי בן גוריון, יחי בן גוריון!"
"יחי בן גוריון, יחי בן גוריון!"
