אחד ואחד הוא לא שניים הוא אחד
המינימליזם המקודש של ארוו פרט
"אני משוטט בשעות החשיכה מחוץ לטינטינבולי התחושה שלדבר אין משמעות חוץ מהדבר היחיד הזה. אני חייב לחפש אחדות. מהו הדבר היחיד הזה ואיך אני מוצא דרך אליו? עקבות של דבר מושלם זה, מופיעות במובנים רבים ומה שלא חשוב נושר. יכולתי להשוות את המוסיקה שלי לאור לבן שמכיל את כל הצבעים, מעין פריזמה דרך המאזין. השיטה היא פשוטה: אחד ואחד הוא לא שניים הוא אחד. וזהו דבר חדש מיוחד במינו ובפשטותו."
בזמן שמלחינים רבים רצונם להגיע לשכל וללב של המאזין, רצונו של ארוו פרט להגיע לנשמה. לגעת בה על ידי ניקוי הרעש שמקיף אותה ולקחת אותה לשקט הרמוני שיוצא מתוך השגרה היומיומית הקדחתנית למקום דתי מדיטטיבי.
הרוו פרט נולד באסטוניה ב־1935 ובשנות השישים בימי הקומוניזם היה חסיד נלהב לשיטתו של ארנולד שנברג. הוא היה למעשה המלחין האסטוני הראשון שהשתמש בשיטת 12 הטונים והלחין יצירות שלא התקבלו בממסד. בשנים אלה הרגיש כאילו הפגיון בכיסו מורה לו לשבור מלודיות ולהילחם במערכות וליצור מרד מוסיקלי ופורקן למשטר הנוקשה, והכל ממקום של מסגרת כללים נוקשה שקבע, והוא לא חרג ממנה לפני שיצר את סגנונו המובהק, לאחר שמימש את השיטה הסריאלית וכשחש שאין לו צורך לצאת נגד העולם. יום אחד, מתוך הקשבה למוסיקה גריגוריאנית דתית עתיקה עבר חוויה מיסטית מיוחדת במינה, מעין אקסטאזה, איחוד מטאפיזי שלא ניתן להסבירו עם המוסיקה. אחרי שנרגע מהחוויה, הגה מערכת כללים מוסיקלית חדשה. הוא הבין את העוצמה והאפשרויות הקוליות של תו אחד ואת חשיבותו של אקורד בעל שלושה תווים – קול אחד נע צעד אחר צעד מתו מרכזי תחילה למעלה ואז למטה והקול השני מנסח השלוש. תנועה בין צלילים. השיטה יושמה לראשונה ב־1976 בקטע פסנתר קטן הקרוי "פור אלינה" שנותרה אחת היצירות המפורסמות ביותר של פרט. אלינה היתה בת של חברים, מעין מלאכית קטנה, נחמה להוריה והשראה לפרט. המנגינה כתובה לפי השיטה הטינטבולית שמתנהלת בעיקר בצעדים מעלה, כתובה בשתי שורות. השורה השנייה עומדת בבסיס כל תו. מטה מעלה בסולם כמו ילד שהולך לראשונה באופן מהוסס אפשר לדמיין את הליווי: האם מושיטה ידיה כדי להבטיח שהפעוט שלה לא נופל . שתי שורות קו אחד. זה סוד הטינטינבולי.
משנות השבעים סגנון הזה התגלה כמערכת גאונית ופורייה ליצירת קומפוזיציות ובנקודה זו הפך פרט למלחין פרודוקטיבי עד היום.
בעוד שהמוסיקה שלו נחשבת מינימליסטית, היא אינה מונוטונית, היא זזה קדימה אחורה כמו קו תפירה במכונת תפירה. היא נשארת בבית ואינה מתרחקת מדי. פרט אומר שההלחנה מתרחשת בראשו בשמיעה פנימית. הוא אינו מנגן את הקטעים המוגמרים על הפסנתר. מה שהוא שומע אינו זהה למה שהתחולל בראשו אל מול הקטע המוגמר והסופי שינוגן על הפסנתר. מטרת המוסיקה היא להישמע בראש, אחר־כך להיכתב.
