הוא הרים את הראש והסתכל על החדר; מנסה להבין איפה הוא נמצא, מה זה המקום הזה?
הכל היה זר עבורו. החדר היה קטן, לכל היותר שלושה ארבע צעדים לרוחבו וגם לאורכו. היה שם חלון מרובע, עם תריסים אפורים, ודלת עץ בודדה.
באמת שניסה לפשפש בזיכרונו, להבין איך בדיוק הגיע לשם? מה מעשיו בחדרון הזה? אבל שום דבר לא עלה במוחו הקודח. זיכרונותיו כמו פתיתי שלג שנמסים תחת השמש ונעלמים.
הוא הבחין שרגליו מתוחות, שוכב על מיטה וידיו רפויות. כנראה שישן לא מעט – אפילו שעות ארוכות – ועכשיו התעורר.
מעבר לתריסים האפורים לא היה ניתן לראות דבר, מלבד צילם של בנייני רכבת עייפים. קשה היה להבחין אם מדובר ביום או בלילה, אך אם היה צריך להמר על זה, היה אומר שמדובר בשעת ערב מוקדמת.
בכיסיו מצא ארנק, ובארנק היה כסף מזומן רב, ומפתח. הוא הניח שהמפתח מיועד לדלת, אך לא היה בטוח בזה.
החליט לבחון זאת מאוחר יותר. לאחר שיישר את רגליו, התרומם וצעד שלושה צעדים, עד שעצר ליד החלון.
מפני שהחדר היה מואר באור ניאון בוהק, לא ניתן היה לדעת בבהירות אם מדובר ביום או בלילה. הניח לעניין וחזר לסרוק את מעונו החדש. ניתן היה לראות בו כיסא פלסטיק אחד, שולחן כתיבה ממתכת, ובקבוק מים מלא בחציו.
מעל השולחן ניצבה מנורת כתיבה.
שתה מהמים והסתכל על עצמו, על ידיו ועל רגליו, ברפרוף. הכל היה מחובר אליו כמו שצריך ועל פי הסדר הנכון.
על שולחן הכתיבה הונחו עט ומחברת. הוא החליט לכתוב את הדברים שעליו לגלות:
- איפה אני?
- מי אני?
- מדוע יש לי כסף בארנק?
- איך הגעתי הנה?
- אם אגלה מי אני, איפה אני, מדוע יש לי כסף בארנק ואיך הגעתי לכאן, ארצה לדעת דבר אחד נוסף, אותו איני זוכר לעת עתה.
- מהי מטרת חיי?
הוא תלש את הדף מן המחברת, קיפל אותו והכניס לכיסו השמאלי. לאחר מכן נעץ את המפתח במנעול דלת העץ, סובב אותו קלות ויצא החוצה.
בשונה מאשר בתוך החדר המואר, בחוץ היה חשוך. הבחין בכך והרהר בזה מעט. כעבור דקה או שתיים, הניח למחשבה.
רגליו היו קלות יחסית, והצעידה לא הקשתה עליו. לכן, התמיד בה. ככל שהלך יותר, כך הבין שטוב הסיכוי לבצע את המשימה הראשונה שרשם לעצמו בחתיכת הנייר, ולגלות איפה הוא נמצא.
הבחור יצא ממתחמי הבניינים, והגיע להצטלבות כבישים מהירים. תאוצת המכוניות ושריקתן הפחידה אותו מעט, אך לא מנעה ממנו להמשיך, ובכל דרך להגיע לפתרון השאלות, שכתב לעצמו. ממולו ניצב שלט גבוה ומלבני. עליו היה רשום "יציאה לתל אביב", ובצמוד אליו חץ מעוקל מעט.
"אההממ.. זה אומר שאני נמצא במקום שאינו ת ל א ב י ב", חשב לעצמו והסתובב, פונה לכיוון אחר.
"אני אלך בדרך אחרת, שלא הלכתי בה", הכריז והתחיל לצעוד כמו חייל בצבא, ימין, שמאל, ימין, שמאל. כך המשיך עד שעצר בקיוסק קטן. על השלט היה רשום, "פינה חיפאית". הוא נזכר שיש בידו סכום כסף, וקנה בקבוק בירה קרה וסנדוויץ' עם חביתת ירק.
הוא הביט בשלט שעל הקיוסק.
"יש סבירות גבוהה שאני נמצא בעיר ח י פ ה", אמר לעצמו בשביעות רצון וקם ללכת.
אך לפני שהלך, קופסת הסיגריות הסתכלה עליו וגם המצית. כנראה שהרגיש עניין כלשהו בעישון. הוא קנה את שניהם. ברגע שהסיגריה נחה דולקת בזווית פיו, הבין שככל הנראה הוא מעשן כבר שנים. פעולת העישון הסבה לו עונג. הוא מצץ את הנייר, שאף ונשף, בעוד הפילטר סינן את טבעות העשן, עד שהטבק התרוקן.
*
זה כבר כמה חודשים שהמילים והשמות, נשכחים ממנו, חומקים ממוחו אט אט. בזחילה מתמדת החוצה כמו עשים שיוצאים מן הפקעת. ומי יודע אולי כבר כמה שנים, שהוא מחסיר זיכרונות, אבל בתקופה האחרונה זה החמיר. ה־מ־ח־ י־ק־ה השתלטה עליו. אלימה יותר, גסה, חסרת רחמים – לוקחת ממנו את עולמו הפנימי ומאיימת להשאיר אותו כלי ריק. חלול. הוא נאבק בזה, מנסה ללמוד מחדש. עד לעיר הולדתו בחיפה נסע ועזב את חייו הקודמים. במטרה למצוא מי הוא ומה הוא. הוא רוקן את חשבונות הבנק שלו. נפרד מהקרובים. השכיר לכמה חודשים את החדר, השאיר לעצמו אוכל וגם מיעט צידה, וגם רמזים בעיקר רמזים שידע למצוא הכל ולדעת לחזור חזרה. אבל לאן? לאן יש לחזור, אם אתה לא יודע מי אתה. אולי זוהי מטרת חייו? להילחם ב־מ־ח־י־ק־ה. הוא כבר לא ידע. אבל מכוח האינרציה, ההרגלים שטבועים בו בגוף ולא נשכחים – המשיך לנוע. לאן? הוא לא יודע.
הוא המשיך לפסוע ברחוב החיפאי, משתהה במחשבה: "מדוע מבט האנשים, בהם נתקל בדרך, נשלח אליו בתימהון, בדאגה. כאילו משהו בו לא בסדר, לא תקין, מקולקל".
"אינני איש זקן עדיין. אולי אני אדם מבוגר", חשב, "אבל לא מאוד. הנה הליכתי קלה. כנראה, אני בעשור השלישי או הרביעי לחיי", אמר לעצמו והדליק סיגריה נוספת.
ראשו מעט כאב והוא היה עדיין רעב, כאילו לא אכל מספר ימים.
הוא חשב שכדאי שיכנס למקום שראה לפניו. ק פ ה א י ר ו פ ה.
הסתכל בתפריט, וראה שמפורטים בו סוגי משקה הנקרא ק פ ה. זה הסב לו הרגשה חמה ונעימה. "יתכן שאני אוהב לשתות קפה?", שאל את עצמו, בעודו מזמין אותו מהמלצר.
המשקה החום היה חמים ומר. הבחור חש מחסור בטעם מתוק בקצה לשונו ולא ידע כיצד יגיע לכך – לטעם המְתַקְתָּק. בדיוק כשהרהר בזה, לחץ מוזר בשלפוחית אילץ אותו לקום וללכת למקום שכתוב עליו: שירותים. שם נתקל בדמות שנשקפה למול עיניו. זה היה רְאִי, סימן אדום במצחו וסימני חתכים (שנדמו צלקות גסות), על פניו משני צידי לחייו.
נראה כאילו מישהו הכה אותו. אין דרך אחרת להסביר סימנים אלה.
"אני בחור כבן שלושים או ארבעים, שנמצא בחיפה. מישהו הכה אותי חזק וזרק אותי בְּחֶדֶר, אבל השאיר לי מספיק כסף, בשביל לקנות בירה, סנדוויץ', סיגריות וגם קפה", אמר לדמות שנשקפה לפניו, וחזר לשבת אל השולחן הצדדי.
הבחור החבול סיים לשתות את הקפה וקם מהשולחן. האנשים בבית הקפה הביטו בו. הוא הרגיש לחץ מוזר בבטן, לצאת משם. זה, כנראה, יותר מסובך ממה שחשב, אם כולם מסתכלים עליו ואם הכו אותו קודם (ככל הנראה בפרק זמן לא רחוק, כי הצלקות עדיין כאבו לו), וזרקו אותו בחדר, אז יתכן שהוא נמצא בדבר שקוראים לו ס כ נ ה. הבטן שלו החלה ללחוץ באופן דומה למה שהרגיש כשהלך בדחיפות למקום שנקרא שירותים. הוא התעכב על כך לרגע והגיע למסקנה – זו הייתה תחושת פ ח ד.
הוא יצא מבית הקפה, והחליט לנקוט פעולה מהירה להיחלץ מהמצב. "לרוץ, לרוץ, לרוץ, לרוץ", הקולות בבטן אמרו לו. "ברח מפה!" הראש הוסיף.
רגליו היו מהירות מכפי שיכול לדמיין, אבל הריאות והלב שלו סירבו לשתף פעולה. אחרי כמה מאות מטרים הבחור התעייף ועצר להתנשם, להתנשף.
"אני חייב לגלות למה אני כאן?", אמר לחלל האוויר הפתוח. אבל איש לא היה שם להקשיב.
"ואני עדיין לא יודע איך קוראים לי!", אמר.
הבחור התיישב על ספסל עץ שהיה מקובע במדרכה משובשת, בנויה מרצפות שבורות, והחליט לעשות מעשה.
הוא שלף את הארנק מכיסו והחל לפשפש בו, ומצא כרטיס עליו רשום:
יוסי שוורץ מספר תעודת זהות 039478969
המין זכר, תאריך הלידה 27.2.1983
{כתובת רחוב הגדוד העברי 10 תל אביב}
לא היה פירוט נוסף מעבר. הוא התחיל להבין דברים חדשים על עצמו, קוראים לו יוסי שוורץ והוא גר בתל אביב. הוא יודע היכן הבית האמיתי שלו, וזה לא בחדרון המחורבן בחיפה. זה איפשהו בעיר שקוראים לה ת ל א ב י ב.
יש לו בית ויש לו שם מלא. אפילו תאריך לידה. הבחור הרגיש מאושר, אפילו שמח בחלקו.
עכשיו ניצבה בפניו רק בעיה אחת.
לאחר שגילה את כל הפרטים, הוא חייב בטרם ינסה לשוב לביתו המקורי, לגלות דבר אחד שאינו זוכר וחשוב מכך להבין: מהי מטרת חייו?
אחרת כל מה שעשה היה לחינם. בזבוז זמן מוחלט.
"לרוץ, לרוץ, לרוץ, לרוץ ללא הפסקה", צעק! והתמיד בריצתו, חרף ההתנשמות, עד שהגיע בחזרה לחדרון. באופן פלאי זכר את הדרך.
הבחור נכנס מהר לתוך בניין הרכבת, סובב את המפתח בדלת העץ, נפל על כיסא הפלסטיק (העצוב למראה) והביט על שולחן המתכת, בעודו מתנשם. הוא זכר את המרחב המצומק כמרחב שקט, כאשר עזב אותו. אבל כעת היה בו משהו שונה. לא ברור, אם זו התרחשות או זה פתח לרעה. מחשבותיו געשו, מתערבלות זו בזו ללא הפוגה.
על שולחן הכתיבה מצא מפתחות, שעליהן סמל עם עיגול, ובתוכו שני פסים שמשתלבים להם בחצי הצטלבות.
הוא חשב שיש סיכוי טוב, שידע מה לעשות בזה. לקח את המפתח יצא מהחדרון, בלי לנעול אותו והלך למגרש חניה של הבניין.
שם חיכה לו רכב אפור, שהיה מוכר לו. הוא לא זכר מאין, אך משהו דגדג לו באצבעות. באותיות באנגלית היה רשום MAZDA ומספר:8065324781, הוא לחץ על הכפתור והדלת נפתחה, כמתמסרת אליו.
היה שם קוד שצריך היה להקיש, אצבעו זכרה במקומו, ולחצה בזריזות ארבעה ספרות, הוא סובב את המפתחות והרכב הונע.
באמת היום הפתיע את עצמו. הוא ידע אייך לנהוג ואף זכר במעורפל את הדרך מחיפה בחזרה לתל אביב.
הוא סחט את דוושת הגז עד למקסימום ודהר במהירות מאה ועשרים קילומטר, בכביש הפתוח, בתקווה לגלות את מטרת חייו.
בשעה שתיים וחצי בלילה עצר ברחוב הגדוד העברי 7 והחנה את הרכב צמוד לאבני שפה כחולות ולבנות. במבט קצר הבחין, שלא היה שם שום בניין שרשום עליו הגדוד העברי 10.
הבניין היה חסר.
הוא חזר לרכב ונרדם במושב האחורי. כעבור שעות בודדות, השמש שהצליפה פניו ורעש המולת בני אדם, מכוניות וכל התנועה ברחוב הכו בו חזק כל כך, עד שהתעורר. יצא מהרכב ונעל אותו, כאילו חזר לעומת שבא.
הוא החל לסרוק את הרחוב בחיפוש אחר המספר 10 והבחין בין הבניינים של מספר 8 ומספר 12, בבור חול עצום, עמוס טרקטורים ופועלים עמלים, שעליו התנוסס השלט: פרויקט בינוי פינוי, בניין בוטיק הגדוד העברי עשר, דירות פנטהאוז מהודרות! במחירי PRESALE! כסליו ואפנדי ובניו, יזמות בע"מ.
לא ראה שם דירות יוקרה, וגם לא דירות רגילות. לא היה שם שום בניין. "שקרנים", סינן לעצמו. הבית שלו נחרב, וכל מה שנשאר זה רק בור עצום באדמה, שמי יודע כמה שנים יקח לסיים אותו?
הוא החליט להיכנס פנימה, להתקדם אל תוך הבור, שנקרא ככל הנראה א ת ר ב נ י ה.
"היי היי, לאנת'ה נכנס?", צעקה עליו דמות עם קסדה לראשה.
"אני גר פה, נראה לי, אולי… רגע כן. תראה, רשומה על הדף הכתובת, הגדוד העברי עשר", אמר הבחור ונופף בתעודת הזהות שלו.
"איזה גר פה ואיזה נעליים, חתיכת דפוק, לפני שלושה חודשים הרסנו את הבניין, כל הדיירים התפנו מזמן, על מה אתה מדבר?", המשיכה הדמות.
"מה? זה הבית שלי, נראה לי… ואתם הרסתם לי אותו!", אמר הבחור.
"אנ'לא יכול לעזור לך, ת'לך, תלך מפה לפני מה-אני מזמין לך שוטר, מג'נון!", השיבה הדמות בקסדה, "זה מה-מסוכן, מת'ה חושב לעצמך, אתה רוצה מה-ליפול לתוך החול. צא מפההה", אמר מנהל העבודה ודחף את הבחור אל מחוץ לאתר הבניה.
הבחור נדחק בחזרה לרחוב, מעד על אחת האבנים במדרכה ונפל על המדרכה המעוקמת.
בזמן שניסה לסדר את עצמו על המדרכה (וכעבור פרק זמן לא ברור, ככל הנראה עשרים דקות), חזר מנהל העבודה עם ארגז חום ומאובק, בידו.
"יכול להיות שזה שלך?", אמר.
"לא יודע?", ענה הבחור.
"רשום על זה יוסי שוורץ, הגדוד העברי 10", המשיך.
"לא יודע, אבל תביא", אמר ולקח את הארגז לרכבו. הוא פתח אותו ומצא שם ערימות דפים, היה רשום עליהם "סיגריה", ספר פרוזה מאת יוסי שוורץ. בחור אלמוני, שלא היה מוכר לו. הספר היה מחולק לשלוש נובלות: "סיגריה 1", "אהרון המשוגע" ו-"סיגריה 2".
כל אותו היום, למעט הפסקות קטנות להטיל את מימיו באחת הפינות הנחבאות ברחוב ולרכישת בקבוק מים, שתי בירות וסנדוויץ' חביתה מהקיוסק הסמוך, הבחור קרא את כתביו. הם היו מוזרים, לדעתו. לא מובנים עד הסוף, בוסריים, עילגים, מלאי עליבות. סופר בהן על הרפתקאותיו של לא־יוצלח, לוזר צעיר בשם ג'וני, בין מאורות סמים, עבריינים כושלים, ושוטרים מגוחכים בשפם. היו רגעים בהם הבחור צחק בעת הקריאה ואחרים, בהם בהה במשפטים הריקים. מנסה לתהות על פשרם.
בתחתית הארגז מצא פתק.
"הספר הזה לא יצא לעולם לאור! כי הוא בושה לעולם הפרוזה והיצירה! תבטיח לי שאף פעם לא תוציא אותו לאור! אל תעשה שקר בנפשך, אל תבייש אותי וזכור נא השתמש כיאות בקופסה הקטנה שבתוך הקופסה", על החתום י' שוורץ.
החושך כבר שלט בחוץ, ומלבד כמה שברי אדם, שהתהלכו כמחפשים, לא היה איש.
"מה זו הקופסה שבתוך הקופסה?", חשב לעצמו, ושוטט באצבעותיו, מגשש בתוך הקרטון שלו. בקצות אצבעותיו הרגיש בקופסה שבתוך הקופסה, ובה מקלונים הקטנים שקצותיהם חלקים. שלף מקלון אחד ופעל לפי הזיכרון הגופני הראשון שלו.
עמודי הספר החלו לעלות באש, החום עלה ואיים להשתלט על הרכב, לשרוף אותו חי. הבחור מהר לפתוח את דלת הרכב ולקפוץ. נחת על המדרכה ורץ לעברו השני של הרחוב. לאחר שהגיע לפתחו של הבור, נשען על הגדר של אתר הבניה וצפה במחזה: המאזדה עלתה באש והתפוצצה בקול תרועה.
הוא הרגיש הקלה, בעת שכתב היד של אותו בחור אלמוני, שחש אליו קרבה לא ברורה – יוסי שוורץ נשרף – באופן מפתיע חש כאילו ירדה משקולת של מאה קילוגרם מכתפיו. האוויר היה לפתע נעים יותר, למרות שריח בערה חריף עלה ועשן סמיך התפזר בחוץ. הבחור המשיך בצעידה נינוחה, שלווה, מתעלם ממבטים שחשב שננעצים בו. למרות שהרחוב היה ריק.
הוא הרשה לעצמו לחייך, בעודו צועד למעמקי הסמטאות של דרום תל אביב. מנסה לפשפש בזיכרונו להבין מה נשאר לו עוד לגלות והאם מטרת חייו, הוגשמה?
כן בוודאי, שהוגשמה, הוא היה צריך לשרוף את כתביו של האיש הקרוי: יוסי שוורץ, זו הייתה מטרתו. אבל כעת, מה נשאר לו? לגלות עוד משהו שאיננו זוכר אותו עכשיו.
אמצע הלילה. ניחוחות העשן הסמיך העלו ותרחקו, אבל התחושה הזו בבטן, כן ר ע ב, שוב הציקה לו. הבחור חיטט בכיסיו, אבל לא, אלוהים, לעזאזל, גם הארנק ובו הכסף, הכול נשכח ברכב הנשרף. אותו רכב שעוד כמה שעות ישכח ממנו כמו לא היה – אין לו דבר ועוד מעט גם את זה לא ידע. יותר נכון, לא נותר לו דבר. מלבד גופו, שהתמיד במלאכת הסחיבה של הגפיים השונות ושל הראש. וזהו.
מצבו הפיזי והכלכלי התאחדו לכדי אין אחד גדול.
הסתכל לשני הצדדים, והבחין בסמטה קטנה, האותיות על שלט ההכוונה לא היו ברורות, התערבלו אל מול עיניו. הבחור ניסה להתמקד, אבל לא הצליח להבין דבר. מה רשום שם? הוא לא יודע. האותיות התבלבלו התפזרו וחזרו, היטשטשו. ובכל זאת, הדרך החשוכה הזמינה אותו לתוכה. הוא נכנס בצעדים מהוססים. כלי ירוק עמוס בצחנת מאכלים המתין שם. הבחור הרהר וניסה להיזכר. מה זה? אך לא צלח. שוב. להיזכר. הראש שלו כמו התרוקן בבת אחת ממחשבות. העיקר שהעיניים רואות, אמר לו גופו, באמצעות תנועת ידיו ורגליו.
כן, יש שם אוכל, והוא לא הכניס לפיו דבר כל היום.
כמה חתולים מרושעים למראה לעסו בהנאה את ארוחת הערב שלהם, וכשהתקרב, נמלטו.
"חשבתי שיהיו אמיצים יותר", אמר לסמטה החשוכה, "חיות הפרא!". הוא הושיט יד, הגניב לפיו כמה חתיכות והתחיל ללעוס את שאריות הפסטה הדביקה. לאחר מכן קינח ברבע לחמניית המבורגר דלוחה, שננטשה לאנחות. פרש חתיכת קרטון, שמצא בדפנות הכלי הירוק ועטף את עצמו בו.
כשהחל לרדת גשם זועף, הוא התכרבל והצטנף לתוכו. אך לא הצליח לנוח לאורך יותר מדקות ספורות, כי הם השיגו אותו. הרודפים.
"היי אתה", צעק לעברו קול. "כן כן אתה", המשיך קול אחר. הקולות המשיכו ללהג סביבו והוא הביט בהם בעיניים חלולות, ריקות, חסרות מבע. הוא לא הצליח להגיד דבר.
"מה אתה דפוק?!", "כן כן ד פ ו ק אחד", הם אמרו.
הקולות התקרבו אליו, מבקשים כסף, לקחת ממנו דבר מה, אבל אין בידו כלום, לא מחשבה ולא רכוש. את זה עוד זכר. צליל חבטה, רגל בתוך הפרצוף שלו, הרגיש איך האף שלו מתפצפץ ואין ביכולתו לעשות דבר. כנראה שלהכות אותו, הייתה פעולה חסרת עניין, לשני הבחורים הצעירים שעברו בסמטה וכשהבינו שאין לו כסף – הניחו לו.
הוא ירק שתי שיניים שבורות וחייך לעצמו בשאריות המחשבה האחרונות: "כמה טוב שאני לא יודע", וכשפסק הגשם נרדם.
