יובל ששון, שחי במשך כמה שנים עם סרטן ושורד וממשיך לפרסם, כואב את המלחמה ואת הקורבנות ומתמודד איתה באמצעות כלי פרובוקטיבי, אך מעודד לאנשים מסוימים, שמצד שני, עוררה את זעמם של רבים. הספר יינתן חינם לכל דורש! דרך אתר עברית, בלינק:
"מקווה שתיהנו, בעצם זאת לא המילה המתאימה." כך פותח יובל ששון את ההקדמה לספרו החדש.
"שירי אלמנות ויתומים מצחיקים" נולדו בחטא. מאורעות מלחמת השביעי באוקטובר, "חרבות ברזל", הביאה אותי לחשיבה על ההסתכלות של המין האנושי על החלקים החלשים בחברה. בשם הצורך להגן עליהם אנו יוצאים למלחמות ובכך גורמים לפגיעה רבה יותר בילדים ובאנשים היקרים לנו שנשארים בעורף.
ציניות והומור שחור אפיינו את תהליך הכתיבה מראשיתו, אבל ככל שהמלחמה התארכה הבנתי שדברים שאני כותב שנשמעים לי מופרכים לחלוטין הופכים למציאות כמו חוסר ההתייחסות הקבוע לכאבם שליתומים וההנחה שהם מהווים מחיר שניתן לשלם, או בהמשך ההתייחסות אל משפחות החטופים כאל אלמנות ויתומים למרות שהחטופים עודם בחיים.
השירים הפכו בעיני לכואבים ומרים יותר, וקיבלתי תגובות שלעיתים ממש קשה לקרוא בהם. עצרתי בתום המקבץ השישי, יש לי רעיונות למאה שירים נוספים אך אני משתדל להפנות את מרצי לכתיבה מעט אחרת.
יובל ששון, יליד 1965, הוא סופר, משורר ואיש תיאטרון החי במגדל בגבעתיים. ספריו הקודמים: "לפעמים למות זה לא מספיק" (שירים), "תודה שבאתם, רומי" (רומן), "אני אבא ופויו, הולכים לבקר את הדוד מוניו" – יחד עם ליאור צ'רניץ (ספר ילדים), "רצתי ודורה" (רומן). דבש (רומן), "טבע ועיר" (שירים) לאתר המחבר: https://www.yuvalsasson.co.il
*
רוֹצֶה לָשִׁיר שִׁירִים מַצְחִיקִים עַל הַמִּלְחָמָה
רוֹצֶה לִרְקֹד עַל הָאוּדִים הָעֲשֵׁנִים
רוֹצֶה בְּדִיחוֹת שְׁחֹרוֹת
הוּמוֹר בָּרִיא
כְּמוֹ הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁמְּקִימָה יִשּׁוּב חָדָשׁ:
"חֲטַפְיָה", בֵּין אֳפָקִים לְרֵעִים
"כִּי חָטַף לָנוּ הַשֵּׁם אֶת כָּל הַצְּעִירִים וְהַבּוֹגְרִים
וְהַנָּשִׁים וְהַזְּקֵנוֹת הַחַיָּלִים וְהַתִּינוֹקוֹת"
סֵפֶר "עָמוֹס" פֶּרֶק י', פְּסוּקִים ח-ט
(לְמִי שֶׁשּׁוֹאֵל אֶת עַצְמוֹ מָה כָּתוּב בְּתוֹךְ הַטּוֹטָפוֹת)
אוֹ
הַשֵּׁם הֶחָדָשׁ לָרַכֶּבֶת הַקַּלָּה בְּתֵל־אָבִיב: "חַמַאסְקַל"
עַל־מְנַת לְסַיֵּם אֶת חֲפִירוֹת הָרַכֶּבֶת הַתַּחְתִּית וְלַעֲמֹד בְּלוּחַ הַזְּמַנִּים
מִשְׂרַד הַתַּחְבּוּרָה מְקַדֵּם הַצָּעָה לְהַעֲבִיר לְחַמַאס אֶת הַזִּכָּיוֹן לַחֲפִירַת הַקַּוִּים
הַיָּרֹק וְהַסָּגֹל, כָּכָה הֵם יִהְיוּ מוּכָנִים עַד לַפַּעַם הַבָּאָה שֶׁהֵם מַתְקִיפִים
אוֹ
חֶבְרַת הַטִּיּוּלִים הַוָּתִיקָה תּוּר-גָּזָה
שֶׁמַּצִּיעָה סִיּוּרִים מְאֻרְגָּנִים בְּשִׁטְחֵי הַקְּרָבוֹת
עִם שִׁירִים, סִפּוּרֵי גְּבוּרָה, אֲרוּחַת צָהֳרַיִם מְפַנֶּקֶת בָּאֵזוֹר שֶׁבּוֹ נִפְרְצָה גֶּדֶר הַגְּבוּל
וְטֶקֶס קָצָר לְיַד אַחַד הַבָּתִּים בִּבְאֵרִי
(אֶת הַטֶּקֶס הוֹסִיפוּ בִּמְיֻחָד – כִּי אִי אֶפְשָׁר בְּלִי…
עַל־מְנַת לְקַבֵּל מִמִּשְׂרַד הַחִנּוּךְ אֶת הָאִשּׁוּרִים
לְהַצִּיעַ אֶת הַסִּיּוּר לְבָתֵּי־סֵפֶר שֶׁמְּחַפְּשִׂים תְּכָנִים חִנּוּכִיִּים)
אַגַּב, אֶת הַסִּיּוּר, הַתְּכָנִים וְהַטֶּקֶס, אֶפְשָׁר לְהַתְאִים לְכָל הַגִּילָאִים
וְיֵשׁ גַּם שׂוֹרֵד/ת עוֹטֵף, שֶׁמִּתְלַוֶּה לַסִּיּוּר – בָּרוּר!
אוֹ
חֶבְרַת "צַעֲצוּעֵי צ.ה.ל. – צַעֲצוּעִים הֲנָאָה לִילָדִים"
הוֹצִיאָה מִשְׂחָק חָדָשׁ לְכָל הַגִּילָאִים
בִּינְגּוֹ לְוָיוֹת! שֶׁבּוֹ זוֹכֶה
זֶה שֶׁהָלַךְ לַלְּוָיוֹת שֶׁעֲלֵיהֶן מַכְרִיז הַמַּנְחֶה
(נְתוּנֵי הַמִּשְׂחָק מִתְעַדְכְּנִים בִּזְמַן אֱמֶת
עַל מוֹעֲדֵי הַהַלְוָיוֹת הַמְּעֻדְכָּנוֹת שֶׁל מִי שֶׁנִּפְטַר מִפְּצָעָיו
אוֹ שֶׁסּוֹף־סוֹף זִהוּ שֶׁהוּא מֵת!)
אוֹ
תַּחֲרוּת מְצָא אֶת הַמַּטְמוֹן נוֹשֵׂאת פְּרָסִים!
מְצָא בָּרְצוּעָה אֶת אַחַד הַחֲטוּפִים
וּזְכֵה בְּמָנוּי לַקַּנְטְרִי־קְלָאבּ בְּחָאן יוּנֶס לְכָל הַחַיִּים!
(הַפְּרָס מֻגְבָּל רַק לַמֵּאָה הָרִאשׁוֹנִים)
כֵּן
כָּכָה זֶה
רוֹצֶה הוּמוֹר
רוֹצֶה שָׁחֹר
כְּמוֹ קָפֶה, חָזָק וּמַר וּבְלִי סֻכָּר
רוֹצֶה מַצְחִיק, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא הַכֹּל נִגְמַר
